הייתי בת שש כשאבא שלי הביא לי את הצעיף הראשון שלי. זה היה צעיף של מכבי חיפה (באותה שנה זה היה מקובל), ושמרתי עליו מכל משמר. בבית הספר היסודי חיכיתי למשחקים של חיפה, התרגשתי מכל שחקן שיצא לי לפגוש (כנראה היחידה בעולם שהתרגשה ממפגש עם אבישי ז׳אנו), ובעיקר חלמתי שיום אחד אוכל להיות באדומות ולהתאהב בקמפיאנו.
מאז התבגרתי, למדתי שאני בעצם אוהדת של הפועל חדרה, אותה קבוצה בה סבא שיחק ואימן בצעירותו, וגיבשתי ידע בכדורגל שלא היה מבייש אף לוחם גולני. ועדיין, כשאני פוגשת בגבר, האהבה שלי לכדורגל נתפסת חריגה. ״ורגע, את אוהבת כדורגל, או שאת אוהבת כדורגל״? כשאצל גבר לא ידוע לי שקיים כזה סיווג. אך כמי שגדלה במשפחה שלא אוהבת כדורגל, אלא אוהבת כדורגל, זה היה בלתי נמנע. בגיל 15 נסעתי עם אבא לאולד טראפורד, ביקרתי בכמעט כל מגרש במדינה וידעתי את ההמנון של ברצלונה כמעט בעל פה.
מחקרים מראים שבמקום שבו יש אישה מצליחה, יש גבר שמנסה להראות שהוא מוצלח יותר ממנה. ובתור אוהדת כדורגל מושבעת, נתקלתי לא אחת בגברים שמנסים להתקיל בשאלות ולהראות עד כמה הם באמת מבינים בכדורגל. גבר שיודע מה זה נבדל ומי הוא מסי הוא אחד מהחבר׳ה ומזמינים אותו לצפות יחד במשחק. אישה לעומת זאת, צריכה באמת להוכיח את עצמה. ואם זו החשדנות שיש לגברים כלפי אוהדות, היחס לשחקניות הוא בכלל לא מפתיע.
זהו יום האישה הבינלאומי, יום אחד בשנה בו אנו מציינים את המאבק למען שוויון זכויות לנשים ואת מאבק הנשים לצדק. יום זה מוקדש לבחינת ההשתלבות של נשים בכלכלה, בפוליטיקה ובחברה ולציון הישגיהן בתחומים אלו. יום אחד בשנה בו כל אתרי הספורט עושים את מירב המאמצים כדי לסקר איזו שחקנית כדורגל אחת שפעם הצליחה, או לספר על הסיפורים המרגשים של ליגת העל לנשים בישראל. יום אחד בשנה.
כדורגל הנשים במדינת ישראל הוקם למטרה אחת ויחידה- תקצוב. פיפ״א הודיעה כי כל איגוד כדורגל שחבר בארגון חייב שתהיה לו קבוצת נשים, אחרת הארגון יושעה. זו הייתה דרכה של פיפ״א לקדם את כדורגל הנשים בעולם, וגם ההתאחדות בישראל צייתה להוראות כדי להשתייך לארגון ולהמשיך ולקבל ממנו תקציב.
הליגה אמנם הוקמה, אך בתנאים המינימליים. בשנת 2004 למשל, קיבל כדורגל הנשים רק 470,000 ש״ח. זאת לעומת כדורגל הגברים שקיבל באותה השנה למעלה מ-100 מיליון ש״ח. גם התקשורת לא חפה מפשע בנושא הזה, וממעטת לסקר כדורגל נשים. הסיבה שחוזרת על עצמה להסביר את הפערים היא שאין קהל, ולמעלה מכך- אין רמה. אם הרמה היא הסיבה, מדוע עדיין מתקיים כדורגל גברים במדינת ישראל? אבל זה כבר לכתבה אחרת…
לישראל גם מגיעה מילה טובה. בכל הנוגע לספורט יחידני, ספורט הנשים מפותח כמעט באותה מידה, אם לא ממש באותה מידה כמו ספורט גברים. כשאנו צופים בג׳ודו, טניס או אפילו קפיצה לרוחק, לאף אחד לא אכפת המגדר של הספורטאי, ולפעמים אפילו מעדיפים את ספורט הנשים.
אך מדוע זה לא מתקיים גם לגבי ספורט קבוצתי? טענה אחת היא שספורט יחידני הוא ספורט ייצוגי. אנשים צופים בירדן ג׳רבי מייצגת את המדינה, עומדת על הפודיום ומזמזמת את ״התקווה״. אך אם זו הסיבה, מדוע לא צפינו בלי פלקון למשל? או בסילבי ז׳אן?
יום האישה הוא מבחינתי מעל להכל יום בו אני יכולה להודות לנשים מסויימות שפרצו את הדרך בשבילי ובשביל נשים אחרות. אז אלו הנשים שעשו עבורי את 2018:
שלי ישראל
שחקנית העבר מגיעה כמו הרבה דברים טובים אחרים בכדורגל- מברזיל. שלי אומצה בתור תינוקת מברזיל וגדלה בנתניה. את רוב הקריירה המקצועית שלה העבירה באס״א תל אביב, אך לא בגלל זה היא נמצאת ברשימה שלי. שלי היום בת 32 אך עדיין זוכרת שבתור ילדה לא היה לה היכן לשחק. שלי הקימה את ״מועדון כדורגל בנות נתניה״ על אף שמנהל אגף הספורט בעיריית נתניה שלח אותה הביתה כי לא הסכים לספק לה מגרשים לאמן בהם. התשובה השלילית מהעירייה רק האיצה בשלי עוד יותר, והשנה היא אף קיבלה את אות ״מאמנת הכבוד״ של פרוייקט תקווה ישראלית בשיתוף נשיא המדינה.
קארין סנדל
קפטנית נבחרת הנשים הלאומית של ישראל. לפני מספר חודשים, כשחיפשתי בגוגל את השם שלה, כל הכתבות שמצאתי היו על ״הצמוד שלה״, פליט מהאח הגדול. מספר כתבות עסקו בייחוס המשפחתי שלה, ובפרט- אחותה הקטנה שמשחקת בסדרות ילדים. וכמובן, כמו כל כדורגלנית בישראל, כתבה מקיפה על הנטייה המינית שלה, והאם התנסתה גם בלצאת עם בנות בעבר. אך בחודש האחרון גם גוגל נתן לה את הכבוד המגיע לה. קארין סנדל נבחרה בפברואר האחרון ליושבת ראש ארגון שחקני ושחקניות הכדורגל. תקרת זכוכית? היא בעטה בה.
דפנה גולדשמידט
האישה הראשונה שנכנסה לתפקיד יו״ר של קבוצת כדורגל בישראל. דפנה נבחרה בבחירות דמוקרטיות, על ידי 940 חברי העמותה, להיות היו״ר של הפועל קטמון. מעבר לכך שדפנה עשתה היסטוריה בעצם בחירתה לתפקיד, דפנה עשתה היסטוריה בכך שגרמה ל-940 חברי עמותה להאמין שאישה צריכה לעמוד מאחורי הקבוצה הזו. דפנה מקדמת את ליגת השכונות, פועלת לקידום נשים, דו-קיום, וגיוון בכדורגל. דפנה מוכיחה שבוע אחר שבוע כי אין תפקיד שאישה לא יכולה לבצע.
רותם ישראל
עיתונאית ספורט באולפן, ו-badass במגרש. רותם התחילה את דרכה בערוץ הספורט בתור עוזרת הפקה, אך מהר מאוד התקדמה להגשת מבזקים, ולאחר מכן גם להגשת תוכנית. ככל הנראה הרגע הכי זכור לי השנה מרותם ישראל הוא הריאיון עם אלי גוטמן. גוטמן בחר לענות לשאלתה של רותם, עד לא מזמן חברה לעבודה ולמקצוע, בהערה סקסיסטית. רותם לא נשארה אדישה ותוך מספר דקות הרשתות החברתיות געשו בתגובות על הנאמר. אותה עיתונאית ספורט מבריקה גרמה למדינה שלמה להגיב להערה סקסיסטית של גבר, לגבי אישה שבאמת אוהבת ספורט.
אז כן, 2018 לא הייתה שנה כל-כך גרועה לכדורגל הנשים בישראל. אך יש עוד דרך ארוכה לעבור לפני שנוכל להבטיח שגם מחר נראה כתבה על כדורגל נשים.
