עוד בהיותו קטין, הוא עזב הכל והלך לבדו לברזיל, בתקווה להפוך לכדורגלן מקצועני. לבסוף הצליח להניכס לקבוצה הראשונה של סנטוס, ואף לשחק כמה משחקים. משם עבר לפלמייראס, לקוריטיבה, ושוב לסנטוס. לאחר כמה שנים בברזיל, בהן ביסס עצמו ככוכב במונחי כדורגל אסיאתי, חזר הביתה ליפן, והגיע לשיא שלו בדיוק עם פתיחת הליגה המקצוענית החדשה, בשנת 1993. את שנות השיא שלו בילה בקבוצת קווסאקי, עם גיחות קצרות לאיטליה ולקרואטיה באמצע. בגיל 32 המשיך הלאה לקיוטו, ועם החלפת המילניום הוא פרש מהנבחרת לאחר שרשם 89 הופעות ו-55 שערים. לאחר ארבע שנים בויסל קובה, בשנת 2005 ובגיל 38, הוא עבר לתחנה האחרונה שלו בקריירה, יוקוהמה.
זה לא סיכום קריירה של שחקן עבר. למעשה, זה לא סיכום קריירה כלל. זהו סיפורו של הכובש המבוגר ביותר אי פעם בליגה מקצוענית, סיפור שרק הוא יחליט מתי יסתיים. אם תשאלו אוהד כדורגל יפני, הוא יגיד לכם ש"קאזו", שחגג יום הולדת 52 בשבוע האחרון, הרוויח את הזכות הזאת ביושר. את הזכות להטיל וטו על מלאך המוות של הספורט, הלא הוא "אבא זמן", ולהמשיך לעשות את מה שהוא כל כך אוהב.
קאזויושי מיאורה הבין בגיל מוקדם מאוד שאם הוא רוצה להיות כדורגלן מקצועני, ולהנות באופן מלא מהעולם הזה, בין אם בפוטנציאל מקצועי או כלכלי, הוא לא יצליח לעשות זאת ביפן. גם היום לא מדובר במדינת כדורגל מפותחת בסטנדרט כלל עולמי, ועל אחת כמה וכמה זה היה המקרה בתחילת שנות השמונים. בגיל 15 היה צריך קאזו לעזוב את ביתו וללכת לקצה השני של העולם, העיקר כדי לא לוותר על החלום. חלום שנראה רחוק, אפילו הזוי, בתקופת השפל של הכדורגל ביפן.
את התקופה הזו, את שנות השמונים, בחר קאזו לבלות בקבוצת נוער בסאו פאולו, ולכשהגיע לגיל 19 וכבר לא יכול היה לשחק בנוער, טייל בין כמה קבוצות מקצועניות בברזיל. תחילה שיחק בסנטוס, לאחר מכן רשם 25 משחקי ליגה בפלמייראס. לאחר מכן הגיע לקוריטיבה, ואת שנת 1990 התחיל בסאנטוס, לפני שחזר ליפן ככוכב על. לפחות בקנה המידה הזה.
הקבוצה היפנית הראשונה של קאזו נקראה בזמנו "יומיורי FC". היא למעשה הייתה ענף של ענקית הבייסבול בעלת השם האופייני "יומיורי ג'איינטס", הענף ששלט ושולט ביפן עד היום. בתחילת שנות ה-90, עם ההגעה של הכוכב החדש מברזיל וההצטרפות שלו לכוכבים יפנים אחרים כמו רוי ראמוס וצויושי קיטזאווה, יומיורי לא סתם תפסה את הגל של הכדורגל ביפן. היא הייתה רעידת האדמה שהתחילה אותו. בשנים 1991 ו-1992 היא זכתה באליפות יפן, ולאחר מכן הוקמה ליגה מקצוענית חדשה במדינה, שהייתה צעד גדול עבור הכדורגל בארץ השמש העולה. עם הקמת הליגה המקצוענית נפרדה יומיורי מחברת האם שלה והפכה ל"ורדי קווסאקי", ובהמשך השנים אימצה גם את השם של העיר שלה והפכה ל"טוקיו ורדי". אך השנתיים הראשונות של ה-J.League לא הביאו שינוי, ובהובלתו של קאזו זכתה ורדי בשתי האליפויות הראשונות של הליגה המקצוענית, חיברה למעשה ארבע אליפויות רצופות לשלוש אליפויות שהיו לה קודם לכן.
לאחר ארבע שנים מוצלחות למדי בבירת יפן, ניסה קאזו את מזלו בשלב הבא. הליגה האיטלקית הייתה ללא שאלה הטובה בעולם באותם זמנים, והוא עבר בהשאלה לגנואה לקראת עונת 1994-95. העונה הזו הראתה בדיוק את הפערים בין הכדורגל האסיאתי לכדורגל האירופי – הכוכב הגדול של יפן התקשה להוות פקטור אמיתי גם בקבוצה ממוצעת באיטליה, שיחק כ-20 משחקים, כבש שער אחד בלבד, וחזר כמעט בבושת פנים לטוקיו.
כפי שעשה למשך כל הקריירה שלו, גם בסוף שנות התשעים הוא המשיך להוביל את הכדורגל היפני לגבהים שהוא לא ראה מעולם. הוא הוביל את נבחרת יפן להצלחה כבירה במוקדמות מונדיאל 1998, בהן כבר 14 שערים, ובסופן עלתה לטורניר הגמר לראשונה בתולדותיה. אך בהחלטה מפליאה במיוחד, "מלך הכדורגל האסיאתי" נשאר מחוץ לסגל הנבחרת לטורניר עצמו, ופספס את הזדמנות חייו לשחק בטורניר גדול באמת. בשנת 2000 הוא כבר פרש מהנבחרת, ובכך ויתר על ההזדמנות להשתתף במונדיאל 2002, שאין כלל ספק שהוא היה האחראי להביאו הביתה.
בתחילת העשור הרביעי לחייו, עזב מיאורה את טוקיו בשביל עוד ניסיון באירופה. אך הוא לא הצליח להשתלב בדינמו זאגרב, ולאחר מבחן קצר ולא מוצלח יותר בבורנמות', חזר ליפן. את שלהי שנות השלושים שלו העביר בקיוטו, ולאחר מכן בויסל קובה – כיום הקבוצה של אינייסטה ופודולסקי. לבסוף, בשנת 2005, עבר מיורה, כאמור, לתחנה האחרונה בקריירה שלו – יוקוהמה.
התחנה האחרונה הזו נמשכה קצת יותר מתחנה אחרונה טיפוסית. מיורה המשיך לככב גם בגיל ארבעים במדי יוקוהמה, ובשנת 2007 אף נכנס למשחק האולסטאר של הליגה היפנית. אז הוא שיחק עוד שנה. ועוד שנה. ועוד אחת. ליוקוהמה, שסבלה מחוסר הצלחה מקצועית ואף ירדה בשלב מסויים לליגה השנייה, לא היה דחוף להכריח את קאזו לעזוב. בטח לא כשמדובר היה באיש שכנראה אחראי על קיומה של הקבוצה וקיומו של הכדורגל היפני כפי שאנחנו מכירים אותו היום. ואולי בכלל ביוקוהמה בחרו לעזור לקאזו לעשות עוד קצת היסטוריה.
בחמישה במרץ 2017 עלה קאזו לשחק בהרכב קבוצתו בתיקו 1 נגד וארן נגסאקי. זה היה שבוע לאחר יום הולדתו החמישים, מה שהפך אותו לשחקן המקצועני המבוגר ביותר בהיסטורייה של הכדורגל העולמי. כעבור שבוע, הוא כבש שער ניצחון נגד גונמה, ובכך שבר את שני השיאים של סטנלי מתיוז: המקצוען המבוגר ביותר ששיחק, והמבוגר ביותר שכבש.
הוא חגג את השער כפי שחגג כל שער גדול שכבש, עם הריקוד המסורתי שלו. בינואר 2019, הוא שוב חתם על חוזה לשנה נוספת, מה שיבטיח שהוא לפחות יהיה שייך לסגל הקבוצה גם בגיל 52. אמנם קשה לדמיין שחקן ממשיך לשחק בגילאים האלה, אבל עוד יותר קשה לדמיין את הכדורגל היפני בלי האיש שהקים אותו לתחייה כמעט לבדו.
