מחר (שבת) יהפוך האלק הוגאן, אחת מאגדות ההיאבקות הגדולות ביותר בהיסטוריה, לבן 65. הרבה עבר "האמריקני האמיתי" במהלך הקריירה המפוארת שלו, שהחלה בשנת 1977. בתחילת דרכו, גם ב-WWE (שבאותם ימים כונה ה-WWF) היה הוגאן דמות רעה שהלכה כנגד רצון המעריצים, אבל בשל הפופולריות הגדולה שזכה לה הפך הוגאן לדמות טובה ובשנת 1983 זכה לראשונה באליפות ה-WWF בקרב מול האיירון שיק. הוגאן המשיך להחזיק בתואר עד שנת 1987, במשך ארבע שנים ושלושה עשר ימים. הקרב הזכור ביותר שלו היה מול אנדרה הענק בו הוא הטיח אותו על המזרן ברסלמניה 3 המפורסמת.
לאחר שהפסיד את האליפות לאנדרה הענק, סייע הוגאן לרנדי סאבג', מתאבק פופולרי אחר, לזכות באליפות והעביר לו את שרביט הכוכב של ה-WWF. אולם דבר זה לא החזיק מעמד שנה אחת, כאשר הוגאן "התעסק" בצורה אובססיבית עם אשתו של סאבג', גברת אליזבת'. בתמורה, בגד בו סאבג' באחד מהטרנים הזכורים ביותר אי פעם, וברסלמניה 4 ניצח אותו הוגאן, ושם זכה באליפות ה-WWF השנייה שלו.
הוגאן זכור במיוחד בשל התקופה שלו ב-NWO. לאחר שעבר ל-WCW, הוגאן הרגיש שהגיע הזמן לשינוי. הוא עשה היל טרן שעד היום נחשב לאחד הכי מפתיע והכי חשוב בתולדות הענף. דמותו הרעה שברה את תקרת הזכוכית בנוגע לאיך כוכב אמור להיראות, ודמותו זכתה לפופולריות רבה.
כנראה שהסיבה שהוגאן יהיה זכור מעבר לתרומתו לעסק, הוא גם האגו הגדול שלו שדובר עליו לא פעם ולא פעמיים. הוגאן היה הכוכב הבלתי מעורער של ה-WWF בשנות השמונים וגם לאחר שחזר אל החברה הוא סירב להפסיד למתאבקים מסוימים כמו למשל רנדי אורטון, שון מייקלס (שהעניש אותו על כך) ועוד. הוגאן גם לא היה מוכן להפסיד לברט הארט וריק פלייר בימי השיא שלו.
ועדיין למרות כל זה, נדמה שהוגאן הוא עדיין הסמל הכי גדול של ההיאבקות הבידורית. הוגאן תמיד יזכר בתור אייקון, עם אגו או בלי אגו. ועל זה אנחנו נמשיך להוקיר לו תודה על כל מה שתרם לעסק הזה. למרות שגם סיפק לא מעט שערוריות.
