".I truly believe that Bret Hart screwed Bret Hart. And he can look in the mirror and know that"
זה אותו ציטוט ידוע, מאותה תכנית ידועה, מאותו ה-17 לנובמבר הידוע בשנת 1997 הידועה. קשה לומר שבלי המילים האלו, וינס מקמהן הבן לא היה הופך לאדם השנוא ביותר בתעשייה שמלאה בגיבורי על מנופחים מסטרואידים. בלי המילים הללו, האטיטיוד ארה לא היה מתרחש, הקריירה של סטון קולד סטיב אוסטין לא הייתה בעלייה מטורפת. ובלי המילים האלה, בלי אותה דפיקה שברט סבל ממנה, ה-WCW היו מנצחים את וינס מקמהן. אבל את וינס – אף אחד לא מנצח.
למי שלא יודע איך הכל התחיל – צריך לחזור אחורה אחורה בזמן, עד שנות ה-80. מי שניהל את ה-WWE, ה-WWF באותם ימים, הוא כמובן וינס מקמהן האב, והוא פרש ופינה את מקומו לבנו, בעל השם הזהה לשלו. מקמהן הצעיר החליט לקחת צעד מסוכן – ולהפיץ את הארגון שלו מעבר לצפון אמריקה, ובכך להפוך אותו לארגון שפועל לאורך כל אמריקה. הוא גם הציג את רסלמניה, שהפכה להצלחה מסחררת.
מקמהן הצעיר החל בתהליך התפשטות עבור חברת ה-WWF והחל להעלות מופעים ושידורי טלוויזיה בשווקים של מתחריו בצפון מזרח ארצות הברית. הוא אף מכר את זכויות השידור לרשתות טלוויזיה וכן זכויות הפצה לקלטות של אירועי ההיאבקות שארגן. הוא הגדיל לעשות והשתמש בכסף שצבר ממכירות אלו כדי לקנות כישרונות ממתחריו. בכך פרש למעשה מה-NWA, כמו אביו לפניו ובפעם השנייה והאחרונה בתולדות ה-WWF.
בעקבות צעדים אלה הכריזו שאר ארגוני ההיאבקות מלחמה על ה-WWF. לוינס היה כעת קונפליקט קשה – מי יהיה הפנים של הארגון שלו? האדם שנבחר היה האלק הוגאן, שהפך לאייקון תרבות ולדמות האהודה ביותר בהיאבקות הבידורית. והכל נראה כאילו הוא רץ בצורה מצוינת, לוינס לא יכלו להיות שום תקלות – עד הסקנדל הגדול שיכל להשמיד את כל מה שהוא בנה ברגע. בשנת 1994 נתבע וינס מקמהן – בשל החשד שנתן סמים וממריצים לעובדים שלו.
וינס יצא מהתביעה, אבל אז התחילה התקופה הקשה – השם של העסק שלו נפגע, מה גם שהכוכבים הכי גדולים, ביניהם הוגאן עצמו, עזבו לארגון המתחרה שהתחיל לצמוח, ה-WCW. לארגון הזה היה את הנשק המנצח – הם נפטרו מהדמויות הצבעוניות ומהגיבורים העל אנושיים, ועברו לקווי עלילה מציאותיים, שמשכו את הקהל לכיוונם. בהתחלה, לוינס היה קשה לעמוד בקצב, אבל וינס כמו וינס עלה על תכנית שהשמידה את ה-WCW בשנת 2001 – האטיטיוד ארה.
בגדול, הרעיון היה פשוט מאוד – להדהים את המעריצים שרכשו את האירוע במסגרת שידורי "שלם וצפה" ממה שהם ראו, לשנות את התדמית הילדותית לה הם ציפו מה-WWF. לאחר אירוע זה מעריצים רבים של הענף החלו להעדיף את ה-WWF על פני ה-WCW. עלילה זו הצליחה לגרום לכך שבפעם הראשונה מזה 18 חודשים ה-WWF הביסו את ה-WCW ברייטינג. האטיטיוד ארה היה אחד מהרעיונות הנועזים, והמוצלחים של וינס מקמהן. אבל מה השתנה מאז?
כנראה שהמחסור בתחרות, התחושה שהוא על גג העולם, ההזדקנות, האדישות, כל אלו התאחדו למוצר שה-WWE מספקים היום – אותו מוצר "משעמם", "בנאלי", "לא חדשני", המוצר שגורם למעריצים ללכת ולבחור את האלטרנטיבות הזולות של NJPW, Impact, ROH, וארגונים אחרים שעולים וזורחים בצל המוצר המאכזב שה-WWE מספקים. הבעיה לא מסתיימת שם – וינס מחתים את המתאבקים המוכשרים בעולם, אך לרוב לא מאפשרת להם לזרוח.
השאלה הנשאלת כמובן היא האם וינס מקמהן מרעיל את העסק הזה, האם האהבה שלו למוצר שלו והשאיפה לרמוס כל מתחרה היא זו שהורסת את הענף הזה וגורמת לנו לתלות ב-WWE ובאותו וינס שמבצע את הדברים שציינתי בפסקה הקודמת. אבל תכל'ס? הוא גאון. הוא גאון שכולנו מודעים לזה שהוא גאון, אבל אנחנו פשוט לא מוכנים להודות בזה. הוא לא סתם גאון, הוא ה-גאון, ובגלל זה הארגון שלו נשאר המוביל בעולם עד היום.
בין אם אלו החוזים שמגבילים את העובדים שלו להישבע אליו אמונים, בין אם זה הדחיפה של מי שהוא אוהב ומי שהוא מעדיף, ובין אם זאת כל ההשפעה שלו על ההיסטוריה של ההיאבקות הבידורית, אין ספק שוינס הוא באמת גאון. נכון, יש המון דברים שהוא עושה רע, אבל היי, בדרך לבנק אני בטוח שהוא צוחק על זה.
