זה קרה 10 שנים אחרי שקלופ כבר התחיל לחפש דירה בהמבורג, רק כדי לגלות שהמבורג החליטה שהיא לא רוצה אותו בגלל הג'ינס הקרוע, הזקן והאיחורים לאימונים. שיפוט מוטעה ולא הוגן מבלי לדעת את הפרטים אפיין את המבורג של אותן 10 שנים עד היום. מרטין יול מונה במקום קלופ, והיה הראשון מתוך 11 מאמנים שונים למשך התקופה הזאת, תקופה שהסתיימה בירידת ליגה שהייתה צריכה להגיע הרבה קודם. התנהלות כושלת, חילופי מאמנים וסגל כוללים ותכופים, שהתבטאה בכדורגל איום ונורא ומאבקי תחתית בכל שנה, למועדון שידע הצלחות ובטח לא ידע כישלון ברמה של ירידת ליגה. פעם אחר פעם המבורג העמידה סגל ברמה של ליגה שנייה, וכדורגל ברמה נמוכה עוד יותר, רק כדי להינצל בנס, ועוד נס, ועוד נס.
רוב אוהדי הכדורגל החליטו לייחס זאת למסורת. כן כן, העבר המוצלח של המבורג הוא זה שהשאיר אותה בליגה פעם אחרי פעם. המבורג לא ירדה ליגה בפלייאוף נגד גרויטר פירת' כי היא זכתה בליגת האלופות בשנות ה-80. המבורג ניצלה מירידה לפלייאוף עם שערים גדולים של יונג מין סון כי היא זכתה בשש אליפויות ושלושה גביעים, ונמצאת במקום הרביעי בגרמניה בטבלת התארים הכוללים. מרסלו דיאז השווה בדקה ה-91 מול קרלסרוהה כי המבורג מעולם לא ירדה ליגה בעבר. המבורג ניצלה פעם אחר פעם, שנה אחר שנה, מירידת ליגה, כי היא הייתה טובה בעבר.
נשמע מגוחך כשאומרים את זה ככה, לא? כי אני חושב שכל פעם שמישהו מייחס עבר של קבוצה לתוצאות שלה בהווה, כך הוא נשמע. מגוחך. אז למה בכל זאת זה הסבר כל כך נפוץ? למה בכל פעם שקבוצה עם עבר ניצלת בנס מהפסד, הכל מיוחס מיד למסורת שלה? ומדוע כשקבוצה עם פחות גביעים משנות השבעים מפסידה בצורה שוברת לב במשחק בו הייתה עדיפה, כולם מיד פונים אל ארון הגביעים הריק ומצביעים עליו בתור הסיבה מספר 1?
אינני פסיכולוג בשום צורה או אופן, אבל אני יכול לנסות להסביר את זה בעזרת דפוסי התנהגות שקל לייחס לאהדת ספורט או אפילו ספציפית כדורגל, כשלמעשה הם אנושיים לחלוטין ומאפיינים כל אדם שהוא.
ראשית, אנשים לא אוהבים שינויים, או דברים חדשים. הפנייה המיידית אל העבר, אל הישן, אל המוכר, היא מאפיין אנושי וטבעי. זאת סיבה עיקרית ללעג לקבוצות שרק הגיעו לצמרת הכדורגל. צ'לסי, מנצ'סטר סיטי, הן קבוצות "בלי עבר", "בלי מסורת". אבל זה לא באמת משנה. גביעי העבר הם לא אלה שעולים לשחק. מה שקרה לפני 40 שנה לא משפיע על זהות המועדון עכשיו. מסורת, זהות, נשמה, זה משהו שאפשר לבנות במועדון, ואפשר גם לשנות.
שנית, אנחנו כבני אדם צריכים סיבה לכל דבר. אין שום סיכוי שנמשיך הלאה בחיינו כרגיל, כשאנחנו לא מצליחים להבין למה דברים קרו בדרך הזו דווקא. "ככה" זו לא תשובה מבחינתנו. אבל דברים פשוט קורים, לפעמים בלי סיבה. לפעמים אנחנו לא מצליחים להבין את הסיבה. אז אנחנו ממציאים סיבות. דתות התחילו ממש כך. ואם ניקח את דוגמת הספורט – "היה להם מזל" זו לא תשובה מספקת מבחינתנו. אולי פעם או פעמיים, אבל לא יותר מזה. להמבורג היה מזל פעם אחת, ואז עוד פעם, ואז עוד פעם. וזה קורה בספורט הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים לקבל. אז ה"מזל" מתחלף ב"מסורת". המסורת שלהם שמרה אותם בבונדסליגה פעם אחר פעם. אז למה דווקא ב-2018 הם סוף סוף ירדו? מה לא היה ב-2018 שכן היה בקבוצות קודמות? מסורת זו בטח לא התשובה.
לפני כארבעה חודשים ניסיתי לספק הסבר יותר הגיוני להישרדות של המבורג בבונדסליגה. ניסיתי לתת קישור קצת יותר פרקטי למסורת הבאמת מרשימה של "הדינוזאור". למרות עונות גרועות אחת אחרי השנייה בהן שום דבר לא הלך, האמנתי שרמת המוטיבציה בקרב כל שחקן ושחקן(לא בקבוצה. כל שחקן בנפרד) עלתה מעבר לסקאלה, מכיוון שאף אחד לא רצה להיות חלק מקבוצת המבורג הראשונה שיורדת ליגה. נוסיף לזה, אולי קצת, ממש טיפה, מזל, אם תרשו לי. כמה דברים שפשוט הלכו לכיוון של המבורג כי ככה. שוב, ברשותכם. ונקבל קבוצה שפשוט לא מוכנה לרדת ליגה. כי בסופו של דבר, אלה לא הצלחות והגביעים שמשחקים על המגרש, וזה בטח לא השעון המפורסם, למרות שהוא ממש קרוב לשם.
אבל אני אשמח להסיט רגע את המבט למעלה. כי בצמרת טבלת הליגה הגרמנית, נמצאת הנקודה האמיתית של החפירה הזאת.
במקום הרביעי, בשנה השנייה ברציפות, סיימה הופנהיים. קבוצת נעוריו של דיטמאר הופ, הבעלים של חברת ס.א.פ, קיבלה ממנו השקעת כסף רצינית, ושמה אותו במקומות הנכונים. השקעה במתקנים, בצוות המקצועי, ובכישרונות צעירים, כשאת כל העסק המקצועי מנהל המנג'ר הותיק ראלף ראנגניק. הוא הוביל את הופנהיים לשתי עליות ליגה רצופות, היישר אל הבונדסליגה, ואף למקום הראשון לפני פגרת החורף של עונת 2008-09. דמבה בה, צ'ינדו אובאסי, סיאד סליחוביץ' ו-ודאד איבישביץ' היו שמות אלמוניים לחלוטין לפני אותה עונה, והמשיכו לקריירות כדורגל יפות מאוד מההצלחה בהופנהיים. לא מדובר בהשקעת כסף בכוכבי על כמו שקרה במנצ'סטר סיטי, לדוגמה. מדובר בבנייה הדרגתית של קבוצה שעד היום משחקת כקבוצת בונדסליגה לגיטימית, והוציאה בין היתר גם שחקנים כמו לואיז גוסטאבו ורוברטו פירמינו, ששיחקו בהמשך השנים בגמר ליגת האלופות. היום? הופנהיים בהובלת מאמן צעיר עם שיטות חדשניות, יוליאן נגלסמן, היא אחת הקבוצות הצעירות והמלהיבות בגרמניה, והתוצאות רק משתפרות – בעונה הבאה, לראשונה בתולדותיה, תשחק הופנהיים בשלב הבתים של ליגת האלופות.
אבל זה לא בדיוק הפריע לאוהדי הכדורגל הגרמני לשנוא את הופנהיים כמו את האויב הכי גדול שלהם. השחקן החדש על המגרש הפך לשנוא ביותר עליו, ולמה? כי אין לו עבר. אין לו מסורת. אין לו "נשמה". הוא כולו כסף. זה כמובן מה שטענו כולם, אך הסיבה האמיתית היא – הם פשוט חדשים. הם שינוי. אנחנו לא רגילים אליהם. ואת מה שאנחנו לא רגילים אליו, אנחנו נוקיע.
עם הזמן, השנאה להופנהיים התמתנה ואף נעלמה. אולי כי האוהדים כבר רגילים אליהם, כי הם כבר לא ממש חדשים. ואולי פשוט כי הגיע ילד חדש לחצר, ועכשיו צריך לשנוא אותו. אתם מכירים אותו בתור "הפחיות", "פרוייקט השיווק", ואולי אפילו "רד בול לייפציג".
שש שנים אחרי שהקפיץ את הופנהיים במעלה מערכת הליגות הגרמנית, ראלף רנגניק הובא למשימה נוספת – להביא את העיר לייפציג לצמרת הכדורגל הגרמני. זה לא היה מהיר וישיר כמו בהופנהיים, אך זה קרה: לייפציג שיחקה את עונת 2016-17 בבונדסליגה, וסיימה במקום השלישי עם כדורגל מצויין ואווירה נהדרת, באצטדיון שאירח את מונדיאל 2006 ובעיר שרק מחכה לכדורגל. אין ספק שהקבוצה המוצלחת בלייפציג לא חפה מאינטרסים שיווקיים של עסקנים שאין להם קשר לכדורגל – אבל הכדורגל שלייפציג מספקת הוא נהדר. שחקנים כמו יוסוף פולסן, אמיל פורסברג, נאבי קייטה, ג'ושוע קימיך וכן, גם טימו ורנר, למרות שנחשב כישרון כבר לפני כן, עשו את הפריצה שלהם משם או לפחות עברו שם בדרך לשם שהם עשו לעצמם.
עם סיומה של עונת 2017/18 בליגה הגרמנית, הסיפור המרכזי שלה, באופן בלתי רגיל, היה בצד התחתון של הטבלה. אך הצד שבאמת ראוי להסתכל עליו, להתמקד בו ולהעריך אותו, הוא הצד העליון של הטבלה. שם נמצאות קבוצות הכדורגל שיצעידו את הענף בגרמניה קדימה. והצד השני, הצד בו כולנו התמקדנו במחזור הסיום, הוא זה שמסוכן להיתפס עליו. הוא פשוט יגרור אותך למטה.
לפעמים בני אדם לא יודעים מה טוב להם. אוהדי הכדורגל הגרמני רוצים בטובת הכדורגל הגרמני, אין כאן ספק כלל וכלל. אבל אנחנו עדיין אינסטינקטיביים. ולכן אנחנו עשויים לדחות גם את מה שבאמת טוב לנו.
המבורג ירדה ליגה בגלל ניהול איום ונורא, שהוביל לכדורגל איום ונורא על המגרש. לייפציג והופנהיים, לעומת זאת, הולכות לשחק בשנה הבאה באירופה בזכות ניהול ברמה הגבוהה ביותר, השקעת הכסף במקומות הנכונים ובמינונים הנכונים, חשיבה מחוץ לקופסה ורצון להתחדש ולהתקדם. הכדורגל הגרמני, למרות שהוא לא מוכן להודות בזה, צריך פחות המבורג, ויותר לייפציג. הוא צריך פחות מסורת, פחות לחיות בעבר, ויותר לחיות כאן ועכשיו. ואת זה אפשר להגיד על כולנו.
