ביום ראשון הקרוב יאמן ארסן ונגר את משחקו האחרון בארסנל. השנים האחרונות מעט השכיחו את זה והפנו ביקורות רבות ונוקבות כלפיו, אבל ונגר עשה המון טוב למשחק ולכל מי שהיה קשור אליו. הוא נגע והסב אושר ללבבות רבים, והרבה מזה עשה דרך המהפכה שחולל בכדורגל האנגלי ולאחר מכן העולמי, ודרך השחקנים שהוא פיתח והפך לאגדות שהם היום, והשפיעו על אוהדי כדורגל רבים בעצמם.
אחת הדוגמאות הראשונות שעולות לראש בהקשר הזה הוא ההולנדי הלא מעופף (מקור הכינוי בפחד שלו מטיסות – הוא נסע ברכב לכל משחק חוץ), הלא הוא דניס ברקאמפ. הילד הצעיר שהגיע אבוד אחרי שנתיים מאכזבות באינטר, שנתיים בהן היה אמור לפרוץ ולהפוך לכוכב על, כבר היה שם כשהגיע ונגר. למעשה, החלפת המאמן לא הייתה קלה בתחילה – ברוס ריוץ' היה האיש שהאמין בו גם אחרי שתי העונות החלשות יחסית באינטר, בהן לא הצליח להסתדר עם הכדורגל ששיחקה הקבוצה, לא הצליח להרים אותה למעלה, ואפילו התקשורת הקשתה עליו מאוד וחיפשה אותו בכל פינה. הוא מספר שהוא פחד משחזור של תקופתו באינטר. פחד ממאמן חדש שיכניס סגנון הגנתי וממושמע כמו שהוא נאלץ לשחק בו באינטר.
"ואז שמעתי שארסן ונגר מגיע, והכרתי את המוניטין שלו. זה הרגיע אותי, כי הכרתי את סגנון המשחק שלו ממונאקו". הקליק בין ברקאמפ למאמן החדש שלו היה כמעט מיידי. שניהם חלקו פילוסופיית כדורגל התקפית ותוססת; שניהם האמינו ששחקן כדורגל צריך לדאוג לגוף שלו כמו שצריך, ולכן ברקאמפ הסתגל בקלות למשטר התזונה המהפכני לאותם ימים של ונגר; וכמובן, ונגר החליט שברקאמפ צריך להיות נקודת הפוקוס של ההתקפה ולכן שיבץ אותו מאחורי החלוץ, שבאותם ימים היה איאן רייט. זה היה המפנה העיקרי שהביא ונגר לקריירה של ברקאמפ, וסימן את תחילת העידן החדש של הפרמייר ליג – עידן גלובלי ורחב אופקים, שהביא לאנגליה כדורגל מהנה יותר, מקצועי יותר ופופולרי הרבה יותר.
ברקאמפ, כילד הולנדי בשנות השמונים, היה אמור לגדול על הקבוצה ההיא של ואן באסטן ורייקארד. אבל במקום, הוא אהב מאוד לצפות בכדורגל אנגלי. אביו קרא לו על שם דניס לו אותו הוא העריץ, ודניס עצמו הבין את החשיבות של הנגיעה הראשונה – מה שהוא ראה לראשונה אצל כוכב טוטנהאם, גלן הודל. בהולנד לא היה דשא ברחובות. הילדים היו משחקים על אספלט. הם לא היו ממהרים לרדת לגליצ'ים, ולכן יצאו יותר טכניים. ברקאמפ היה הראשון שהביא את זה לאנגליה של שנות ה-90.
הוא היה חלק אינטגרלי משתי קבוצות אדירות של ונגר – קבוצת הדאבל של 1998 בתור ה-איש בהתקפה, וכמובן הבלתי מנוצחים של 2004, שם כבר היה ברקאמפ חלק מרוטציה עם סילבאן וילטור ותיירי הנרי. ה- Invincibles היו המוצר המוגמר של הפרוייקט שהתחיל עם אותו דניס ברקאמפ מאחורי החלוץ. ברקאמפ היה "הלבנה הראשונה בקיר", הקיר שבנתה ארסנל במטרה להפוך מאחת הקבוצות המשעממות בעולם ל"דבר הכי קרוב לטוטאל פוטבול" שאי פעם נראה מאז ימי הטוטאל פוטבול עצמו. תיירי הנרי קבע חד משמעית שהוא השחקן הטוב ביותר שהוא שיחק איתו. פרדי יונברג ואשלי קול ידעו להמשיך את הריצות שלהם מהאגף כי בסופו של דבר ברקאמפ ימצא אותם. לדעת רבים, השחקן הכי גדול באחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה.
בארסנל הפך ברקאמפ ממבקיע גדול, מה שהיה באייאקס, למבקיע של שערים גדולים. רק תשאלו את מרטין אוניל, והוא ישמח להגיד לכם שהשלושער שלו נגד לסטר, אותו הוא קינח באחד השערים הכי יפים שלו אי פעם, היה השלושער הגדול ביותר שהוא ראה. או את רוברטו איאלה, אותו הוא זרק בנגיעה אחת אדירה לפני שהכניס את הכדור לפינה בנגיעה השנייה והעלה את הולנד לגמר. ואם זה לא מספיק, אפשר גם לשאול את אלה שבשנה שעברה בחרו את השער המדהים שלו נגד ניוקאסל לשער הגדול בהיסטוריית 25 השנים של הפרמייר ליג. אמר עליו ונגר, "הוא צריך פחות נגיעות כדי לכבוש. לפעמים אפילו אחת, כשאחרים צריכים שתיים או שלוש."
עתידו כמאמן לא ברור. כשנתיים אחרי הפרישה הוא כבר יצא לקורס אימון, ומהר מאוד השתלב בצוות האימון של מועדון נעוריו. הוא עלה מקבוצות הילדים עד גיל 19 לקבוצה עד גיל 19 ומשם הפך לעוזרו של פרנק דה בור. עם הגעתו של פיטר בוס תפקידו מעט השתנה והוא לא ישב יותר על הספסל במשחקים, ואחרי פתיחה איומה לעונת 2017/18 פוטר ברקאמפ ביחד עם המאמן הראשי מרסל קייזר והעוזר השני, הני ספיקרמן. לאן ילך מכאן? לא ברור. אבל ילדים ששואפים להיות כדורגלנים, לא יוכלו למצוא מורה טוב יותר ממנו להיבט הטכני של הכדורגל. להיבט שבזכותו הוא נקרא "המשחק היפה".
