חי בסרט הוליוודי

עונת הרוקי של דונובן מיטשל היא היסטורית בקנה מידה שקשה להבין רק בבהייה ריקה בדפי הסטטיסטיקה. על המשחק של "העכביש" יעשו סרט הולוודי אחרי שיפרוש… או שהוא חי באחד כזה כבר עכשיו?

פתיח:

קלוז-אפ על טירתו המרהיבה של ג'ק וולץ באור הדמדומים. המצלמה נכנסת לחדר השינה של וולץ, מוזיקת חליל לוחשת ברקע ואט-אט מתגברת לה. וולץ מתעורר, מביט בידו ורואה כי כולה מכוסה בדם עבש. הוא קם בבהלה, המוזיקה מתגברת, כל השמיכה וסדינים מוכתמים בדם. בקצה המיטה שוכב לו ראש הסוס הכרות. וולץ צועק בבהלה, הוא נכנס לפאניקה.

סצנה שנייה, חזרה לבית משפחת קורליאונה, שם רואים בקירוב את פניו של אב המשפחה, ויטו. מחייך חיוך שטני כפי שרק מרלון ברנדו ידע לעשות. "הקשר בין בן הסנדקות לסנדק שלו הוא חזק ביותר אצל הקתולים, קדוש אפילו" נאמר לג'ק וולץ, אך הוא לא הקשיב ושילם את המחיר.

נקמה זה האפקט שנותן הכי הרבה מוטיבציה לבן אדם, מישהו שדרכו עליו, רמסו אותו, השפילו והעליבו אותו רוצה רק להראות לכולם מה הוא באמת שווה. אארון רודג'רס נאלץ לחכות עד הבחירה ה-24 בחדר הירוק עם חיוך מאולץ על הפנים וזעם שהתמלא בתוכו. טרם הדראפט דיברו עליו כמועמד לבחירה הראשונה על ידי קבוצת ילדותו, הסן פרנסיסקו פורטיניינרס, במקום זאת הוא נאלץ לחכות שעות ארוכות, כאשר כל שנייה ושנייה היא כמו עינוי מים סיני שלא נגמר. רודג'רס הוכיח לכולם מה הוא שווה. מייקל ג'ורדן נדחה על ידי קבוצת התיכון שלו, מאז הוא נשבע להיות יותר טוב מכל אחד ואחד מהשחקנים שהיו שם על הפרקט. גם בדונובן מיטשל זלזלו, הוא נבחר בבחירה ה-13 בדראפט חלש יחסית, וגם זה רק לאחר שיוטה עלתה 11 מקומות בחילוף עם דנבר והם היו צריכים לוותר רק על טריי ליילס. אם זה לא משפיל, אני לא יודע מה כן. עד היום מיטשל זוכר כל שחקן ושחקן שנבחר לפניו, כל שם מהרשימה הזאת הוא המוטיבציה שלו, כל יום ביומו.

סצנה 1#:

21 אלף אנשים על הרגליים, צועקים וצווחים, רמות הדציבלים הגיעו לשל מטוס סילון. אולם, הוא שמע רק וואקום, ריכוז עילאי שיש רק לאנשים עם גן מיוחד. הוא קיבל את כדור החוץ, היו לו 10 שניות אך הכל היה בהילוך איטי. במהלך מחושב הוא ניער את המגן מעליו, התפנה למאית השנייה וצלף את הזריקה. בשנייה שהכדור עבר את קו הטבעת, הוא היה יכול לשמוע שוב. הקהל התפוצץ מתשואות על הניצחון האדיר וקריאת הפרשן האלמותי נשמעה בכל מקרן טלוויזיה ומשדר רדיו ברחבי האומה: "ואן גנדי נתן את זה לרוקי, והוא סיפק את הסחורה!".

קריאת הפרשן הזו היא של טוני פיורנטינו, האיש הצבעוני שהיה ליד אריק ריד בשידור המיאמי היט 15 שנה (עד שפרש השנה, האגדה עדיין יישאר בארגון בתפקיד מנהלי). לרוב לא נותנים לפרשן לקרוא את מהלך המשחק, אלא שריד נתן לחברו את לקרוא את הקריאה האדירה הזו לאחר שדוויין וייד קלע סל ניצחון במשחק מספר 1 בסיבוב הראשון ב-2004 מול הניו אורלינס הורנטס, שהיו במזרח בזמנו.

וייד ומיטשל הם שני הרוקיז היחידים שאני ראיתי בזמני שסוחבים על גבם קבוצה ברמה גבוהה כזו פלייאוף. יש בהם עוד דמיונות רבים באישיות של שני הגארדים: תחרותיות בלתי פוסקת, הקרבה תמידית ומחשבה על הקבוצה קודם מאשר על עצמם. ההתעלות של כל אחד מהם בקלאץ' בגיל כה צעיר זה משהו שמשאיר לאוהדים את הלסת שבורה על הרצפה. פשוט תענוג לעיניים.

סצנה 2#:

כניסה לחדר הלבשה, שחקני הקבוצה משפילים את מבטם, רואים שהתקווה שלהם נמוגה כבר, הם רק רוצים לחזור הביתה ולגמור את העניין. איך הם יכולים להביס את קבוצת המפלצות הללו, זה חסר סיכוי. רק לאחד נותרה המוטיבציה, הוא לא הסכים לוותר על המשחק כאשר יש עוד מחצית שלמה לשחק. לבסוף הוביל את קבוצתו לניצחון אדיר לאחר שהתמתח להטבעה מהדהדת על באזר המשחק.

השחקן הזה הוא מייקל ג'ורדן בסרט האלמותי "ספייס ג'אם". היריבות בין ה"מונסטארס" לבין ה"לוני טונס" מזכירה קצת יריבות חדשה המתפתחת לאחרונה: בין פילדלפיה ויוטה בכלל ומיטשל מול בן סימונס בפרט.

הכישרון של הסיקסרס עולה על הכישרון של הג'אז, זה לא קרוב בכלל. הקבוצה מפנסילבניה ניצחה את הג'אז בשני המפגשים העונה, במהלך המשחקים הללו ראו איך סימונס ומיטשל התנגחו אחד בשני. בעידן המודרני של "סירת הבננות" של לברון, וייד, פול וכרמלו היריבויות בליגה היטשטשו קצת. אין יותר מייקל ג'ורדן מול ה"באד בויז" פיסטונס שכל פעם שמייקל רץ לסל הוא קיבל מרפק מביל לאמבייר, אין יותר מג'יק מול בירד, אין יותר גארי פייטון מדבר טראש לשחקנים עד שהם לא רוצים לשחק כדורסל יותר בחיים שלהם. סימונס מול מיטשל זה מה שה-NBA צריך, קצת אגרסיביות מדודה תביא רק טוב לליגה. מיטשל מתחיל עם החולצה שמגדירה את המילה "רוקי" כעקיצה על סימונס, בן כתגובה מגחך ולא נשאר חייב, כל זה מביא רייטינג, וזה תמיד טוב.

סצנה 3#:

יש קבוצות שהאוהדים שלהם הם ריהאנה ופיטבול (מיאמי), ברק אובמה (שיקגו) או ניקולסון וסנדלר (לייקרס). אולם, יש גם קבוצות שהאוהד המפורסם שלהם הוא המועמד הרפובליקני הכושל לנשיאות, מיט רומני.

יוטה ידועה כמדינה קונסרבטיבית ומורמונית עם ערנות מינימלית לאחר 6:30 בערב. הדאנקים המרשימים והקליעה הטהורה של מיטשל מכניסים קצת עניין לארץ המנומנמת, תחרות ההטבעות שלו הייתה מרשימה יחסית לזוועה של השנים האחרונות (פרט לגורדן מול לאבין), הוא החייה גם את התחרות המתה הזו, אולי רק במקצת אבל זו התחלה.

אפילוג:

הנה כמה נתונים שמראים את הגדולה של מיטשל:

1. במשחק מספר 2 מול האוקלוהומה סיטי ת'אנדר, הידית של מיטשל לא הייתה מכוונת. הוא החטיא כל זריקה ממחוץ לקשת והביטחון שלו היה בשפל. רק כאשר הביטחון שלו כבר, המשחק שלו החל לרקום עור וגידים, הוא וויתר על הזריקות מרחוק והחל לתקוף את הצבע. "העכביש" קלע 12 מתוך ה-14 האחרונות של קבוצתו בדרך לניצחון חוץ קשה באוקלוהומה שהכריע את הסדרה לדעתי.
2. מיטשל קלע 27 נקודות או יותר ב-2 המשחקים הראשונים שלו בפלייאוף. יש רק שני שחקנים ברשימה הזו, והשני זה לו אלנסינדור לפני שהפך לקארים אבדול ג'אבאר.
3. סטטיסטיקה עונתית: 20.5 נקודות למשחק, 3.7 אסיסטים, 3.7 ריבאונדים, 43.7% מהשדה. מתקדמת: יעילות 16.7, WS 5.2, אחוזי איבודים קטנים ב-7 לערך מבן סימונס. סטטיסטיקה לא משקרת.
4. ואחרון חביב. יש למיטשל כינוי אדיר, העכביש זה משהו שילדים קטנים ביוטה כבר מדפיסים על חולצותיהם.

אנחנו חוזים באחד מהגדולים בהיסטוריה "and if you blink, you just might miss it"-פאריס ביולר.