ברוס ארנה, גדול מאמני ארה"ב בכל הזמנים, שהוזעק בצו 8 על מנת לשלוח את הנבחרת לרוסיה, חוגג היום יום הולדת. זה הוא סיפורו של שוער הכדורגל ושחקן הלאקרוס שהתקשה להתפרנס, עד שהפך למאמן החשוב בהיסטוריה של הכדורגל במדינתו
מערכת היחסים בין ארה"ב לעולם הכדורגל היא מסקרנת למדי. המשחק הפופולרי ברחבי תבל, לא חלחל ללב הקונצנזוס של האומה הגדולה והחזקה בעולם. לפחות לא בהשוואה לענפים המקומיים. אלו שהומצאו והותאמו בשביל האומה כ-כפפת בייסבול ליד. אך למרות העובדה שככל הנראה ענף הכדורגל לעולם לא יזכה לרמת התשוקה האמריקנית כפי שמקבלים הבייסבול, הפוטבול האמריקני והכדורסל,אך אין לזלזל בהיסטוריה הקצרה של הכדורגל האמריקני.
למונדיאל 1950, נבחרת ארה"ב עוד גייסה שחקנים חובבנים. מדובר באותם אלמונים שהצליחו לגבור על נבחרת אנגליה הגדולה, בטורניר בברזיל.
מאז ועד היום ההתאחדות האמריקנית פיתחה מוצר נאה. מליגות חובבניות וקטנות הגענו עד לנקודה בה אנו כבר נמצאים, עם ליגה מתוקצבת וממוסחרת היטב לפי האתוס הקפיטליסטי, שחקנים בעלי שם עולמי שמשחקים במדי הקבוצות השונות, שחקנים מקומיים שעשו ועושים חיל ברחבי הגלובוס ונבחרת שהפכה למקצוענית ועשתה כברת דרך משמעותית במיוחד.
על ההצלחה המרשימה של נבחרת הפסים והכוכבים, כמו גם על קידום ושיפור הענף במדינה, ראוי לתת קרדיט גדול למאמנה הנוכחי של הנבחרת – ברוס ארנה, שחוגג ממש היום 66 שנים על פני האדמה. המאמן האגדי והגדול ביותר בהיסטוריה של הכדורגל האמריקני, הוביל את הנבחרת להישגים חסרי תקדים בעשור הקודם וגרם ל-"אווטסיידרים" של הענף , להרים את ראשם מול כמה מאריות הכדורגל.
הסיפור של גדול המאמנים האמריקנים בכל הזמנים, החל כאמור ממש היום, שנה ושלושה חודשים לאחר שהשער הבודד של ג'ו גייצ'יניגס, העניק לעולם את אחת מסנסציות הכדורגל הגדולות בהיסטוריה. ברוס, צאצא למשפחה ממוצא איטלקי, נולד בברוקלין וגדל בלונג איילנד, התפתח מילדות עד בגרות כספורטאי מחונן, אך לאו דווקא בענפים האורתודוקסים של ארץ החופשיים.
בתיכון הרשים בשני ענפים: כדורגל תחילה כמגן ואז כשוער כמו גם כשחקן לאקרוס. למרות שאלו היו ברירות מחדל, עקב חוסר הצלחתו להשתלב בתכנית הפוטבול. עד שנתו השנייה בקולג' הקהילתי נאסאו הקרוב לאזור בו גדל, המשיך לדבוק בשני ענפי הספורט והוא אף נבחר כאול אמריקן. לאחר שנתיים של הצלחה במדי האריות מנאסאו, ברוס המשיך את ההשכלה הגבוה שלו באוניברסיטת קורנל היוקרתית. הוא שקל לוותר על הכדורגל, למען הלאקרוס .
אך כאן מגיע אחד מאותם הרגעים עליהם מסתכלים בדיעבד ואומרים: "מה היה אילו ?". מאמן קבוצת הכדורגל של האוניברסיטה מצא את עצמו בסיטואציה בעייתית במיוחד, לאחר ששני השוערים הבכירים שלו לא היו כשירים.
כתוצאה מכך ברוס נקרא לדגל והיתר היסטוריה. ברוס הצטיין בשער במהלך טורניר ה-NCAA. "האדומים הגדולים" מ-קורנל, זכו באליפות הטורניר וברוס נבחר כשחקן ההגנה המצטיין של הטורניר.
בשנת ה-"סיניור" שלו, ברוס זומן גם להופעתו היחידה בנבחרת הלאומית, על מנת שיעמוד בשער במשחק הידידות מול…ישראל. לאחר שסיים את השכלתו, ברוס נבחר בסיבוב החמישי של הדראפט על ידי הניו יורק קוסמוס. אך הקבוצה בה כיכבו פלה, מוטלה שפיגלר ודוד פרימו באותו עשור, שחררה את השוער טרם פתיחת העונה.
לאחר מכן הגיעה אפיזודת קאמבק קצרה ל-לאקורס, לאחר שחתם בקבוצה המקצוענית מונטריאול קוויבק'ס, במדיה שיחק את עונת 1975. לצערו של ברוס, בסיום אותה עונה' ליגת הלאקרוס הקנדית נסגרה והכדורגל חזר לשמש כפרנסה שלו. גם במדי נבחרת הלאקרוס של ארה"ב יש לברוס הופעה בודדת.
כעבור תקופה לא פשוטה מבחינה כלכלית, ברוס זכה לישועה מצידו של דן ווד – האיש שגייס אותו ל-קורנל, היה גם זה שהחתימו בקבוצת טקומה טיידס מליגת ה-ASL עליה השלום. דווקא במועדון שחדל להתקיים לאחר אותה עונה, ברוס הבין שהמקום שלו אינו בין הקורות, אלא מאחורי הקווים ומלפני ספסל המחליפים.
תחילה חזר לקורנל, כדי לשמש כעוזר המאמן של קבוצת הלאקרוס. משם המשיך לאוניברסיטת ורג'יניה, שם שימש כסיכון כפול: עוזר מאמן נבחרת הלאקרוס והמאמן הראשי של קבוצת הכדורגל. במשך שבע שנים החזיק בשתי המשרות, אך ברוס סוף סוף הבין שלאורך זמן, מקצוע הוא עניין מונוגומי. כאמור הוא בחר נכון, וכך החלה האגדה של מאמן הכדורגל הגדול ביותר בהיסטוריה של ארה"ב.
במהלך 18 שנותיו כמאמן תכנית הכדורגל של האוניברסיטה, ברוס המשיך להוביל את הענף למקום טוב יותר. לא מעט מהשחקנים המרשימים שיצאו מארץ החופשיים עברו תחתיו והפכו לכדורגלנים שלמים יותר. השיא הגיע בתחילת שנות ה-90, עם זכייה בארבע אליפויות לאומיות ברציפות. לאחר שסיים תקופה מופלאה, עם מאזן של 31 הפסדים בלבד, 51 תוצאות תיקו ו-295 ניצחונות, ברוס עבר לאתגר הגדול הבא: הליגה המקצוענית.
כאמור, כבר באותה תקופה הכדורגל האמריקני שינה את פניו לחלוטין. המונדיאל של שנת 1994 היה סיפור הצלחה והראה את הפוטנציאל הרווחי שפוספס רחמנא ליצלן, בלב ליבו של הקפיטליזם. עתה כשהובנו האפשרויות בפני מושכי החוטים, הוקמה ליגה מקצוענית וחזקה, אותה MLS, שממשיכה לפעול ולזכות לפופלריות לה לא ציפו מעולם כאשר הענף החל לתפקד במדינה, עם ההגירות הרבות שהביאו עמם את משחק הספורט האהוב עליהם.
ברוס ארנה לא היה מוכן לפספס הזדמנות כזו. הוא לא פחד לעזוב את אזור הנוחות שלו במשך ח"י שנים, המקום שהיה ביתו, על מנת להמשיך לאתגר את עצמו ולשפר את הכדורגל במדינתו. בקיץ 1996, ברוס מונה כ-מאמן די.סי יונייטד ובעצם נאלץ להרכיב מאפס את סגל השחקנים. באותו קיץ, ברוס זכה בנוסף לטעימה הראשונה כמאמן לאומי, לאחר שתפקד כמאמן נבחרת ארה"ב U23, במסגרת הטורניר האולימפי ב-אטלנטה.
ההצלחה של די.סי, תחת ברוס, הייתה פנומנלית ומיידית. הקבוצה זכתה בגביע אליפות ה-MLS הראשון, לאחר ניצחון דרמטי על חשבון ה-לוס אנג'לס גלאקסי. עד שעזב ב-1998, הקבוצה העפילה לשני משחקי גמר נוספים ורשמה זכייה נוספת תחת ברוס. בעונה בה מעדו מול ה-שיקגו פייר במעמד הנכסף, חניכיו של ארינה זכו בגביע האלופות של מרכז וצפון אמריקה, לאחר שגברו על טולוקה המקסיקנית בגמר. הארון של די.סי יונייטד המשיך להתמלא, לאחר שזכו גם בגביע ה-כל אמריקני, לאחר ניצחון מרשים בגמר על ואשקו דה גמא.
לאחר מונדיאל מאכזב בצרפת, אנשי ההתאחדות לכדורגל האמריקנים רצו שינוי. הם פנו למאמן הבכיר במדינה, שהתייצב למשימה. במהלך 8 שנותיו כמאמן הלאומי, ברוס הנחיל את חופש הפעולה שנתן לשחקניו על הדשא והמשחק ההתקפי בו קבוצותיו התאפיינו, לשיטת העבודה בנבחרת. ההצלחה הייתה מעבר לכל ציפייה.
תחת שרביטו של ברוס ארנה, הנבחרת האמריקנית החלה להפתיע גם את אריות אירופה, וההצלחה לא איחרה לבוא. בשנת 2002 הנבחרת האמריקנית מוקמה במקום הרביעי בדירוג הנבחרות של פיפ"א. תחת הדרכתו היאנקים זכו בשתי אליפויות היבשת, אך השיא הגיע כמובן במונדיאל שנערך בדרום קוריאה ו-יפן. הנבחרת הכישרונית שכללה שמות כמו דמרקוס ביסלי ולונדון דונבון, הדהימה את נבחרת פורטגול של פיגו ורוי קושטה, עם אחד הניצחונות הזכורים והמופלאים מאותו מונדיאל נהדר.
לאחר שצלחו את שלב הבתים החבורה של ארנה אף גברו על היריבה הוותיקה ממקסיקו, בדרך להפסד מתסכל ברבע הגמר לגרמניה ומיכאל באלאק הנפלא. לאחר אותן צמד זכיות בגביע הזהב, ברוס הצליח להעפיל עם נבחרתו גם למונדיאל שנערך בגרמניה, אך הפעם אלו הציגו יכולת ירודה והנבחרת סיימה אחרונה בבית.
לאחר אותו טורניר עגום, הוחלט על סיום דרכו של ברוס כמאמן הלאומי ומי שהחליפו היה בן טיפוחיו ועוזרו לשעבר – בוב בראדלי. ברוס לא נשאר מובטל לאורך זמן, לאחר שחתם בתום המונדיאל בניו יורק רד בולס, אך העסק לא התרומם וכעבור שנה וחצי, הוחלט על פרידה הדדית.
כנראה שהחוף המערבי משפיע יותר טוב על ברוס, כיוון שבקבוצתו הבאה וזו שהייתה יריבתו הגדולה במהלך התקופה ב-די.סי, העסק עבד הרבה יותר חלק. ה-לוס אנג'לס גלאקסי. הקבוצה מעיר המלאכים אומנם הציגה סגל נוצץ, שכלל בין היתר את דיוויד בקהאם ורובי קין כערך המוסף לצד כוח מקומי איכותי בראשות לונדון דונבון, אך ברוס הגיע לקבוצה בתקופה לא פשוט לאחר שכשלו להעפיל לפלייאוף מ-2005. לכן הונחת המאמן הוותיק ב-LAX, ומעסיקיו החדשים וזכו בתשורה לה חפצו. עונת 2009 הייתה מוצלחת בשביל קבוצת הכוכבים הנוצצת, שהציגה קודם כל משחק הגנה נפלא וסיימה במקום השני בליגה. ברוס זכה בתואר מאמן העונה של ה-MLS.
שנתיים לאחר מכן גם הגיע הגביע. גלאקסי זכו באליפות, כמו גם במגן הקהילה, לאחר עונה פנטסטית במהלכה הציגו עונה נטולת הפסדים ביתיים, אותה חתמו עם ניצחון על חודו של שער מול יוסטון. גם בעונה לאחר מכן, שני הצדדים נפגשו במעמד הגמר ושוב הקליפורנים גברו על הטקסנים.
ברוס המשיך בקבוצה עד נובמבר 2016, כאשר נקרא לדגל המשימה הלאומית, לאחר פיטוריו של יורגן קלינסמן עקב שרשרת תוצאות קטסטרופלית למאבקי ההעפלה למונדיאל ברוסיה. הפתיחה הייתה מוצלחת, אך בתחילת החודש היאנקים הפסידו לקוסטה ריקה ורשמו תיקו מאכזב מול הונדורס. עתה הם ממוקמים במקום ה-4 בטבלה, שאינו מוביל אוטומטית למונדיאל. למרות החששות, מצבם של האמריקנים אינו גרוע כל כך, כיוון שהם תלויים בעצמם בעוד הם יארחו בעוד חודש את פנמה השלישית, לה יש יתרון של נקודה על חניכיו של ברוס.
גם במידה והכל ילך נגד המאמן חבר היכל התהילה, שום דבר לא ייקח ממנו את מפעל חייו. לברוס ארנה יש קרדיט גדול על התפתחותו של ענף הכדורגל בארה"ב של אמריקה. ספק והכדורגל יצליח להשתוות לענפים ה-"אמריקנים", אך מספיק לראות משחק של נבחרת ארה"ב במונדיאל ואת הקהל שמתלווה אליה, מספיק לראות את המוני השחקנים הגדולים, שמגיעים על מנת לפרוש בנוחות ולחזק את המותג. הכדורגל הוא כוח בארה"ב. הוא כוח ממוסחר ששווה המון כסף כמו שנהוג, אך אין זה מבטל את התשוקה האמתית שקיימת בקרב אוהדי הכדורגל בארה"ב. בסגנונם ובדרכם.
כיוון שענף הכדורגל אינו בעל היסטוריה ארוכה בארץ החופשיים, אנו זוכים לראות בפעולה את האיש שייזכר לימים כגדול ביותר שידעה מדינתו. זה הוא ברוס ארנה.
