היום לפני 21 שנים, העולם הספורטיבי עבר את אחד מאירועיו הקשים ביותר-הפיגוע בפארק האולימפי באטלנטה. אותו יום פתח קופת שרצים שהובילה לגיבור שהופך לנבל על לא עוול בכפו, למרדף אחרי הפסיכופת תומך תורת הגזע שהכריז מלחמה על הקדמה ועד להשפעות של אותו אירוע על ימים אלו
ספורט בעולם של טרור:
זה לא סוד שהוכרזה מלחמה על העולם המערבי. ארגון המדינה האיסלמית, הידוע בעממיות כ-"דעאש", שם לעצמו למטרה- למחוק את כל מה שלא מסתדר עם משטר החליפות, שלטענתם- הוא רצון השוכן במרומים. ארגוני טרור קיימים עוד מימים ימימה, גם כשהם לא ידעו שהם כאלה, אך במקרה הזה מדובר בסיפור שונה, המושך את כל העולם לתוכו.
גם עולם הספורט, חווה רגעים קשים וכואבים מול המתקפות הרצחניות של אנשיי אבו בכר אל בגדאדי, כמו גם אלו השואפים להיות אנשיו. כפי שחזינו בהתפוצצות המטענים מחוץ ל-"סטאד דה פרנס" במהלך משחק הידידות בין הטריקולור המקומיים לגרמניה באותו ערב פריזאי מזוויע שהוביל למותם של 130 איש.
צריך להודות, מוזר שזה לא קרה בתדירות גבוה יותר עד כה. זה לא שמעולם לא היה טרור בספורט, אבל אנחנו חיים בעולם בועתי, בו אנשים נרצחים במקומות כמו ניגריה וסודן באופן יומיומי, אך פיגוע אחד במדינה מערבית מספיק בשביל שמאות אלפי אנשים ישנו את תמונת הפרופיל שלהם- לכזו עם רקע דגל הלאום של אותה מדינה. אף אחד לא שם את דגל עיראק, כאשר אותו ארגון חובב מצלמות ועריפות ראשים-פוצץ אצטדיון בעיר איסקנדריה, 25 ק"מ מבגדאד-שם נערך טורניר כדורגל נוער, שהסתיים ביותר מ-30 הרוגים.
אותם "כופרים", נרצחו על ידי דעאש כי הם אוהבים כדורגל, פשוט כך. לפי חוקיו של בגדאדי: הספורט הפופולרי ביותר בתבל הוא "עבודת אלילים". בחלקים הפחות מודרניים של העולם, סבלו שנים רבות מדאע"ש, אך זה לא שלפניהם הם ליקקו דבש. אינטריגות מקומיות, מלחמות אזרחים ובעיקר אנשים לא שפויים שמפרשים את דתם ואת האתוס לפיו הם חיים בצורה צמאת דם, על מנת למחוק את כל מי שאינו מסכים עם האידאולוגיה שלהם. רוב אוהדי הכדורגל יזכרו את המארב המזוין נגד האוטובוס של אנשי נבחרת טוגו, במהלכו נהרגו שלושה-עוזר המאמן, עיתונאי שליווה את הנבחרת ונהג האוטובוס.
הזיכרון המקומי ייקח אותנו כמובן לאולימפיאדת מינכן, שם נרצחו 11 ספורטאים ישראליים בנוסף לשוטר גרמני, על ידי ארגון הטרור הפלסטיני-"ספטמבר השחור". אירוע זה מכונן לא רק לעם הספר, אלא לכלל הקהילה האולימפית והספורטיבית- מאז ועד היום. מנהיגי המדינות החזקות, ה-כל כך מתגאים באולימפיאדה שלהם, הבינו לפתע ששום דבר אינו טהור בעיני אלו שמסוגלים לקחת חיים בשם מטרתם.
אך טורניר זה לא חשוב רק לכינון "סוציאליזם ספורטיבי", אלא גם מהסיבות הציניות שמסובבות את העולם. באולימפיאדה יש כסף, המון כסף ואין מדובר במדליות או במענקים להם זוכים המנצחים, אלא ברווח אופציונלי חסר תקדים למדינה המארחת. גם מבחינה תדמיתית כמובן.
מאותו יום נורא בחבל בוואריה, קבוצות קיצוניות מיליטנטיות הבינו הרבה וכעת המצב נמצא כפי שהוא כיום-בו אין לדעת מתי,מאיפה והיכן יגיע פיגוע הטרור הבא. גם אצטדיון פוטבול אמריקני או עולמי, משחק כדורסל, טניס או מרתון עירוני- יכולים לשמש כנקודת היעד הבאה של הפסיכופת שטוף המוח התורן.
חשוב לציין שטרור מגיע בכל גודל, מכל מקום וכפי שההיסטוריה מלמדת אותנו-מכל דת! ההבדל הזה, שרק גורם לבעיה להחריף, מוביל את חפצי החיים בדרך בה קשה יהיה מאוד לנצח. העולם יוכל להמשיך לעקוב, ליירט ולהאזין לכולם, אך כפי שלא מעט אנשים חשו על בשרם, גם הדרך הפשוטה ביותר להילחם ברשע, אינה רצופה בכוונות טובות.
הסיפור בו אנו מתמקדים היום- בדיוק 21 שנים לאחר שנחקק אדום על גבי לבן בדפי ההיסטוריה, הוא כזה שבו יש את כל האלמנטים האלו: חשיבה מיושנת הכופה את עצמה, "אשם מיידי" שמתגלה כ-גיבור, חשיבה פרגמטית מאחורי אירוע רצחני ומרדף של שנים אחרי המבוקש. זה הוא הסיפור שהחל באותו יום קיצי שחור בכפר האולימפי שבאטלנטה.
ריצ'ארד ג'ואל-גיבור תחת אש:
באותו לילה המקום היה כל כך שוקק חיים. פארק "המאה" לבש חג, לקראת ההופעה של להקת "ג'ק מאק אנד דה הארט האטק". שום חשש לא היה לבליינים, שבאו לחוש קצת אווירת חגיגה אולימפית. המקום היה מאובטח בצורה מאסיבית, עקב חזרת המשחקים לארה"ב, לכבוד ציון 100 שנות אולימפיאדה מודרנית.
היחיד שהיה שם לשים לב לתיק נטוש על יד הבמה, היה ריצ'ארד ג'ואל- סגן שריף לשעבר, שעבד כמאבטח בהופעה. ג'ואל פתח את התיק וגילה בתוכו מטען צינורות ביתי שעומד להתפוצץ תוך דקות ספורות. ג'ואל הפעיל את "השוטר הפנימי" שלו והחל בפינוי האנשים מהמקום בעוד יחידת החבלנים הייתה בדרכה, אך אלו לא הספיקו להגיע. בשעה 1:20 לפנות בוקר, המטען התפוצץ טרם האזור פונה לחלוטין, אישה אחת-אליס הות'ורן נהרגה, לצד צלם טורקי-מלי אוזניול, שעבר התקף לב כתוצאה מהפיצוץ. בנוסף, 111 אנשים נפצעו באירוע.
חמש הטבעות האולימפיות, המסודרות בסינרגיה כל כך מובנת מאליו מבחינתו, התנפצו לרסיסים. כל החגיגה הספורטיבית הגלובאלית הפסיקה באותו רגע וה-בלאגן-רק החל. נדמה שמלבד משפחות ההרוגים, מי שחייו הפכו לנתיב ייסורים יותר מכול-היה הגיבור הגדול של האירוע.
ריצ'ארד ג'ואל שככל הנראה חסך עוד מספר אבדות בנפש ומאות פצועים נוספים, הוכתר תחילה כגיבור על ידי התקשורת. אך התקשורת המיינסטרימית, בטח בשנות ה-90, הייתה הפכפכה במיוחד. לאחר שהתברר לעיתון המקומי, שאחד החשודים הפוטנציאלים של ה-FBI, הוא לא אחר ממי שהוכתר כגיבור הרגע, הכותרות געשו וחייו של ריצ'ארד ג'ואל נמחצו על ידי המערכת.
חשוב לזכור שלא רק התקשורת הייתה שונה באופיה משמעותית מהיום, אלא גם העולם כולו. לא הייתה רשת חברתית, בקושי היה אינטרנט, כך שכל המידע התנקז לעיתונות הכתובה, ששלטה בדעת הקהל ביד רמה. לא היו שום ראיות שקשרו את ג'ואל לאירוע, אך הוא התאים לפרופיל. היה מדובר באיש מתבודד יחסית, ללא ילדים, שחי בבית מוזנח ובעל גישה קיצונית במיוחד כלפיי חוק וסדר. ארה"ב של אותם ימים סבלה מרמות שנאה שלא נראו מאז ימי מאבק זכויות האזרח.
האפרו-אמריקנים הצעירים- שוב יצאו לרחובות, להפגין נגד כוח שיטור שרואה בהם אויב על סמך מגוריהם, צורת דיבורם וצבע עורם. הצבא פלש לעיראק מטעמים מפוקפקים ותנועת אל קעיידה של אוסאמה בן לאדן עלתה לגדולה וביצעה פיגועים קשים בתוך ארה"ב ובכך הציבה את המסלול שהוביל ליום הקשה בתולדות האומה-אותו 11 ספטמבר, שנת 2001.
בימים קשים אלו, גם זכות הפרט החלה להיסדק ב-"ארץ החופשיים", עם מהלכים מטרידים של סוכנויות הביון והמודיעין. אחד הנפגעים הגדולים של התקופה היה ריצ'ארד ג'ואל. לאחר החשיפה, הגיבור הפך לנבל. שאלות רבות החלו לצוף במאמרים בעיתונים, בפאנלים טלוויזיוניים ותכניות רדיו. ריצ'ארד ג'ואל עבר ניתוח אופי מעמיק והפך בעיני רבים לאשם, טרם זכה למשפט הוגן, או טרם נדרש להופיע בכזה.
גם הסוכנות הפדרלית החלה לשחק "מלוכלך", עקב הלחץ הציבורי שנוצר לתוצאות מהירות. ג'ואל שזכה למעקב יומיומי ובביתו נערכו מספר חיפושים-זומן על ידי ה-FBI לאחד ממשרדי הסוכנות, שם בוצעה עליו מוניפולציה שהוא אינו בחקירה, אלא רק מדגים מול המצלמה בזמן שמקריאים לו את "זכויות מירנדה" ("יש לך את הזכות לשמור על שתיקה…" נו ראיתם סרטים).
אז ג'ואל הוא כנראה לא העיפרון המחודד בקלמר, לאחר שנפל בפח לכזו אמתלה. אבל אין זה הופך אותו לאשם, כשבפועל הוא משמש כגיבור. לאחר מספר שבועות, הסוכנות הפדרלית החוקרת הודתה-אין בידה שום הוכחות מול ריצ'ארד ג'ואל, שקיבל מכתב רשמי מהסוכנות, המצביע על חפותו. לאחר שזכה בתעודת היושר שתאפשר לאיש מעמד הפועלים זה את האפשרות להתקבל לעבודה, בלי ששמו יקושר באופן שלילי, ג'ואל רצה שאלו שאמללו את חייו ישלמו.
במהלך השנים, ריצ'ארד תבע את מספר גופי תקשורת גדולים, דוגמת NBC ששילמו לו חצי מיליון דולרים, או CNN והניו יורק פוסט, שסגרו עמו על סכום שלא פורסם, מחוץ לכותלי בית המשפט. ריצ'ארד קיבל את חייו בחזרה, עד שהלך לעולמו בשנת 2007, כתוצאה מסיבוכים של מחלת הסכרת.
אך למרות סיפור זה, של איש קטן שנמחץ על ידי המערכת למרות שתפקד כשומרוני טוב לכל דבר, טרם ענינו על השאלות החשובות לגביי אותו יום נוראי באטלנטה, מי עשה זאת ? ומדוע ?
זעם האל:
אז כמו שנכתב מוקדם יותר בטקסט, לרוע אין צבע או מגדר- הוא מגיע בצורות שונות ומגוונות. לאחר שזכו לטיפ מודיעיני חסוי, החקירה הופנתה לעברו של אחד-אריק רודולף- נוצרי רדיקלי, החבר בכנסיית "בית ישראל" הבדלנית, שבאופן פרדוקסלי ידועה באידאולוגיה גזענית ומאמיניה תומכים בעליונות לבנה (הם אף לא מוכנים לקבל טיפול רפואי, מכיוון שמדובר במקצוע "יהודי").
רודולף, שזכה להתנסות עם חומרי נפץ בשירותו הצבאי, צבר תסכול רב כלפיי הממשל, שאפשר חקיקות התומכות בהפלות. כשנתפס ב-2003, לאחר מסע ציד ארוך, מי שהפך לחבר כבוד ברשימת "עשרת המבוקשים של ה-FBI", סיפר מה הייתה הסיבה לביצוע הפיגוע דווקא באמצע הכפר האולימפי.
רודולף טוען שהמניע אינו היה צמאת דם, אלא בעל חשיבה טקטית ואנטי-ממשלתית. "בקיץ 1996, עיני העולם היו נשואות לאולימפיאדה. מיליון איש הגיעו לחגוג את רעיונות הסוציאליזם הספורטיבי, תחת ההשגחה וההגנה של ממשלת ארה"ב". בהודעתו הוסיף:
"חברות גדולות השקיעו ביליוני דולרים והבית הלבן שלח צבא שלם בשביל לאבטח את הטוב מבין כל המשחקים. למרות הקונספציה והמטרה של האולימפיאדה, לגבש את הסוציאליזם הגלובאלי, בידיוק כפי שנכתב ב-"Imagine" של ג'ון לנון. המטרה שלי הייתה לעמת, להכעיס ולהביך את ממשלת ארה"ב. תכננתי שהמשחקים יבוטלו, או לפחות שיוצר מספיק הלם כך שהזרמת המזומנים לא תבוצע כפי שהם קיוו".
כשנתפס הודה שהיה אחראי לשלושה פיגועים נוספים: בשני מרכזים להפלות ובבר המיועד ל-לסביות. באחד הפיצוצים שוטר נהרג ואחות נפצעה בצורה קריטית. כשנתפס הביע צער כלפיי האנשים שנרצחו עקב מעשיו, אך לא על הרעיון שנע מאחורי הפעולות. כיום הוא מספר-454, המתגורר בכלא בעל אבטחה מקסימלית, לנצח נצחים, ללא אפשרות חנינה.
אחרית דבר:
לאחר הפיגוע, הוחלט להמשיך את המשחקים, אך האווירה הייתה עכורה והלחץ גבוה. אותו אירוע חשף את העולם לצדדים מכוערים רבים, לא רק של הטרור עמו אנו מתמודדים, אלא גם מול אלו שאמורים להגן על האמת ואלו שאמורים לשמור על ביטחוננו. המקרה של ריצ'ארד ג'ואל קרה לו בגלל שהוא עשה את הדבר הנכון, על סמך השערה וניתוח אופי.
מאז-הטרור כלפיי עולם הספורט בעלייה מתמדת. המשחקים האולימפיים המשיכו להיות מוגנים, אך הקונספציה שונתה לעד. במשחקים האחרונים שנערכו בריו, המשלחת האוסטרלית הגיעו מאובטחים בחברה פרטית במימון ממשלתם. הטרוריסטים מרחבי הקשת הרדיקלית הבינו דבר אחד פשוט-לפגוע בספורט, זה לפגוע בבטן הרכה של האויב. הם יצרו חזית מול אוהדי ספורט מרחבי העולם, שנפגעו כפי שאותם טרוריסטים היו נפגעים במידה והיו אומרים להם משהו בגנות האל, הנביא, המשיח או החמור.
בשנים האחרונות היינו עדים למספר אירועי טרור מדאיגים כלפיי קבוצות ספורט באופן ישיר, דוגמת הפיצוץ בדורטמונד שנה שעברה, הפיגוע ממרתון בוסטון ב-2013, והמארב המזוין של ארגון פקיסטני-סוני לנבחרת הקריקט של סרי לנקה, שהגיעה לשחק מול הנבחרת המקומית ב-2009.
אי אפשר לדעת מתי יגיע המחדל הבא, בכל זאת-גם בעולם מרושת זה, השליטה עדיין אנושית. אך כאמור באמת קשה היום לבצע פעולות כפי שביצע רנדולף, ללא להיתפס. אותה מערכת שיכולה לשבור כל אחד מאיתנו כפי שעשתה לריצ'ארד ג'ואל, היא גם זו שמגינה עלינו מהטירוף הבא, במעין סימביוזה עקומה. זה הוא העולם ואלו הטרוריסטים שלו-דיגיטליים יותר, חכמים יותר ואכזריים יותר. צריך להמשיך בחיים בלי לתת לפחד למנוע מאנשים ללכת להופעות או לאירועי ספורט, כי אין אופציה אחרת, ככה ידועים שהדם זורם והנשמה מוזנת.
אבל דבר אחד בטוח, היום לפני 21 שנים, זכינו לציון דרך בהיסטוריה הספורטיבית, שחבל שהגיע.
