עדי "ג'ורדן" גורדון – אלוף מזן אחר

הצטרפו לניוזלטר

עדי גורדון הוא אחד השמות המוכרים במפת הספורט הישראלית. גורדון זכור בעיקר בזכות העונות המופלאות שלו בהפועל ירושלים, שכללו זכייה בשני גביעים ברציפות על חשבונה של מכבי תל אביב; כתבה זו מתחקה אחרי האדם, לא פחות מאשר השחקן כדי לנסות וליצור תמונה חדה וכוללת, הוליסטית אם תרצו, של אחד משחקני הכדורסל הכי אהובים בכלל ושלי בפרט. כתבתו של נתיב כפרי

כשעדי גורדון היה ילד, הוא היה מאוהב בכדור אחר. לא היה זה בכלל כדורסל, אלא דווקא כדורגל. שמחת החיים הזו לא משה ממנו גם כשפרש מכדורסל. וזוהי המהות האמיתית של גורדון – האותנטיות, השלווה הפנימית והאמונה כי לכל דבר יש זמן משלו, תהליך עד שדבר זה מסתיים וממשיכים למשהו חדש. יותר חשובה היא הדרך. זוהי, למעשה, כמעט כתבה פילוסופית, הכתבה המתחקה אחרי דרכו של נער שהפך מכדורגלן מצליח בנערים של הפועל חדרה, לכדורסלן שהניף גביעים במדי הפועל ירושלים ועד לאיש השלם שהוא היום.

"מוטב לו לאדם להחזיק בשאיפה אחת בלבד, להיות מה שהינו". עדי גורדון, 2008

עדי גורדון נולד בבנימינה לפני 51 שנים בדיוק, ברביעי במרץ 1966. יש כנראה משהו מיסתורי במושבה הקטנה הזו, שמעניקה שלווה ואולי געגועים ונפש של ילד לבוגריה, ממש כמו הפזמונאי אהוד מנור, שכתב רבים משיריו על כנפי ההשראה של הילדות בבנימינה. סביר להניח כי אותה ילדות שלווה עברה גם על עדי, שאולי ביטה עדיין את שמו במלרע ולא במלעיל. מה שכן, הנטייה לספורט הייתה נטועה בו גם כנער. הוא שיחק טניס, טניס שולחן וכדורגל, והשתתף בחוגי אתלטיקה. הוא זכה בתחרויות טניס, וזכה בגביע ואליפות המדינה עם קבוצת הילדים של הפועל חדרה. עדי סיפר על החוויה הזו ממש לאחר הפרישה מכדורסל. "היינו בני 13, אני זוכר את ריח הדשא בבוקר. זה היה.. ילדים שמשחקים כדורגל יודעים על מה אני מדבר". אגדת הכדורסל ממשיך לדבר על זיכרונות ילדות מהכדור הדבוק לרגליו. "ניצחנו את הפועל פתח תקווה בגמר הגביע לילדים. את הקבוצה שמולנו אימן אברהם גרנט. אני זוכר שבעטתי את הפנדל הרביעי לרשת, ובסיום ניצחנו והנפנו את הגביע". האירוניה? גם אחרי שפרש מכדורסל, המשיך עדי לשחק כדורגל עם אותם החברים שמלווים אותו מאז.

**גורדון משחק כדורגל בגיל 13 במדי הפועל חדרה (יוטיוב)**

גורדון היה עשוי להיות אגדה בתחום ספורט אחר לגמרי. ניכר כי היה בו הכישרון להפוך לספורטאי מצליח. אבל לשמחתנו, כשהיה עדי צריך לבחור בין כדורגל לכדורסל, הוא בחר בכדורסל. זאת על אף שאינו גבוה במיוחד, 1.82 מטרים בסך הכל. זה לא מנע ממנו לעשות קריירה מופלאה ששינתה את מפת הכדורסל. "למאמן ששכנע אותי לעבור מכדורסל לכדורגל קראו איציק אליאב", אמר גורדון. הוא שכנע אותו בעזרת שימוש בביטוי "מיקימוטי", שהתייחס כמובן לשחקני מכבי תל אביב מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי, אלילי הכדורסל הגדולים של התקופה. כשגורדון התחיל לשחק כדורסל באספלט של מכבי חדרה, הייתה מכבי תל אביב הקבוצה של המדינה. מכבי הייתה הקונצנזוס, פה ושם הייתה הבלחה של קבוצה שהצליחה לקחת ממנה גביע. לרוב זה בכלל קרה כשמכבי כלל לא הצליחה להעפיל לגמר.

על משחק הכדורגל כנער: "היינו בני 13, אני זוכר את ריח הדשא. ניצחנו את הפועל פתח תקווה של אברהם גרנט וזכינו בגביע ובאליפות". עדי גורדון, 1998.

אחרי שהשתפר וביסס את עצמו במדי חדרה, גורדון הצפין עוד והחל את הקריירה המקצוענית בקבוצת מכבי חיפה, לא פחות ולא יותר – תחת ידיו האמונות של פיני גרשון. גרשון היה שחקן כדורסל עבר ששיחק שנים בודדות במכבי דרום תל אביב. זה הספיק לו, וכנראה גם למאמן, כי כבר בשנת 1974 הפך גרשון למאמן. הוא כנראה נועד להפגש עם גורדון, והתחנות שלהם יצטלבו גם בעתיד. אחרי שאימן את בית"ר תל אביב, הפועל חולון, הפועל גן שמואל ואת גליל עליון (קדנציה ראשונה) החל לאמן את מכבי חיפה בשנת 1983. שנה אחר כך, הצטרף גם עדי גורדון, נער מוכשר ונמוך שלא פחד מאף אחד.

גורדון ידוע כשחקן קלאץ' אדיר, ולטעם חלק מהפרשנים היה שחקן קלאץ' טוב גם ממיקי ברקוביץ'. את המסורת של סלי הניצחון הוא התחיל במדי מכבי חיפה בספטמבר 84 בסל ניצחון על מכבי תל אביב הגדולה של מיקי ברקוביץ', מוטי ארואסטי, קווין מגי ולו סילבר. אחרי המשחק סיפר גורדון כי הוא בא למשחק עם קלסר כדי לבקש חתימות מהשחקנים שאותם ניצח. המאמן שלו בחיפה, פיני גרשון, אמר אחרי המשחק: "עדי גורדון, מאה אחוז ווינר". כך החל גם הרומן שלו עם מכבי תל אביב, שניתן לכנותו רומן אסור. כי על אף שגורדון נהנה מכל רגע, הייתה זו מכבי תל אביב שסבלה.

אחרי חמש עשנים במדי מכבי חיפה, נדד עדי להפועל חיפה, עד שזו התפרקה. הוא שיחק שנה במדי גליל עליון וב-1991 עבר אל הפועל ירושלים, הקבוצה שבה יהפוך לסמל הגדול. אבל עדי גורדון לא ייעד לעצמו את קבוצת התחתית מהליגה הלאומית. אביו מספר כי לעדי היה זכרון דברים חתום עם מכבי תל אביב, עליו חתמו בעלי הקבוצה, שהיו מעוניינים בו. מי שהתנגד היה המאמן צביקה שרף, שטען כי גורדון אינו מתאים. גורדון "לא שכח ולא סלח" (מבחינה מטאפורית, כי למעשה לא הייתה בו טינה כלפי מכבי תל אביב). הוא החל את דרכו תחת המאמן גדי קידר, ואחר כך תחת יורם חרוש. גם צביקה שרף אימן את גורדון בעונת 1992-93, וכך אולי נוצרה סוג של סגירת מעגל בין השניים. בעונה זו שיחקו יחד גורדון, שפע, חזן, דני גוט, נוריס קולמן, טוני מאסופ והאווי לאסופ.

"עדי גורדון, מאה אחוז ווינר". פיני גרשון, 1984

משחקיו הגדולים של גורדון בנבחרת ישראל היו באליפות אירופה 1993. הנבחרת חזרה לשחק באליפות אחרי היעדרות בת 6 שנים, זאת לאחר שטיפחה מסורת של 15 אליפויות רצופות בהן השתתפה. גורדון עזר לנבחרת להגיע לטורניר במשחק חשוב נגד טורקיה במוקדמות, והיה המצטיין גם במשחק נגד יוון החזקה. "עדי גורדון נגד נבחרת יוון", קרה הפרשן בהתלהבות. וזה ממש היה נראה כך. עם אמוק בעיניים, חלף גורדון על פני שחקני ההגנה של היוונים, ולא נתן להם לנשום. בכל פעם ששחקן יווני קלע סל, הגיע שוב הישראלי הקטן וקלע מכל עמדה במגרש. הוא פשוט היה בזון מטורף, ובלתי ניתן לעצירה. זה היה היום שלו בשמש במדי נבחרת ישראל. מאמן הנבחרת צביקה שרף, שרק כמה שנים קודם לכן פסל את הגעתו של אותו גורדון למכבי תל אביב, ישב בפה פעור (פשוטו כמשמעו) וראה כיצד שחקן אחד מנצח לבדו נבחרת שלמה.

**גורדון מנצח לבדו את נבחרת יוון (יוטיוב)**

הכישרון הגדול של עדי זכה להכרה גם מעבר לים. ב-1993 הוזמן גורדון למחנה אימונים של הסיאטל סופרסוניקס, אחרי שהסקאוטרים של האן.בי.איי ראו אותו קולע 35 נקודות, מתוכן שמונה שלשות, מול נבחרת יוון החזקה באליפות אירופה. גורדון היה בכושר שיא, הצטיין במחנה ועמד לפני זינוק מקצועי אדיר תחת המאמן ג'ורג' קארול, אבל גורדון לא בנה על קריירה באן בי איי. הוא בכלל תכנן את המשך העתיד שלו דווקא בהפועל ירושלים. "אז הבנתי שמה שמעניין אותי זה לא רק הכדור וההישג, אלא גם הדרך לשם, שכוללת חוויה יותר עמוקה ושלמה מתוך שיתוף עם כל השייכים לקהילה. זו החוויה הבלתי אמצעית עם הקהל". בשלב הזה כבר היה ברור – גורדון הוא אלוף מזן אחר.

בעונת 1993-94, שיחק גם הכוכב הענק והמבוגר מיקי ברקוביץ' יחד עם גורדון תחת שרביטו של חרוש. היה להם משחק זכור במיוחד נגד הפועל תל אביב, שבו ברקוביץ' הפך את התוצאה בדקות הסיום, ואילו גורדון קלע את סל הניצחון במצב של נקודה לתל אביב, כשנותרו 2 שניות על הבאזר. גורדון קלע את סל הניצחון עם צלצול הפעמון. אבל דווקא אז, הגיע משבר כלכלי בירושלים. איש העסקים נחום מנבר חתם חוזה עם גורדון, וב-1994 הביא אותו לשחק במדי הפועל חולון. גורדון שיחק יחד עם חברו לירושלים דורון שפע, וכשהגיע לשחק במלחה נגד הקבוצה בה הפך לסמל, קיבל אותו הקהל בתשואות רמות. היה ברור כי הרומן עם ירושלים לא הסתיים.

**גורדון במדי הפועל ירושלים (אתר הפועל ירושלים)**

ואכן, בסיום אותה עונה העביר נחום מנבר את תמיכתו להפועל ירושלים. גורדון, שפע וקולמן חזרו לקבוצה ויצרו הרכב חזק מאד יחד עם תומפסון ותורג'מן. מנבר גם הביא עמו את המאמן פיני גרשון, שהיה חתום בחולון. " שחקן הקלאץ' המקורי", כפי שכינו אותו מספר פעמים, חזר הביתה. את הלב הגדול הביא עימו לגמר הגביע, נגד מכבי תל אביב, שם חילק לקהל חולצות עם האמרה הידועה משירו של אריק איינשטיין: "יש בי אהבה והיא תנצח". לא לפני שזכר את בני הרצליה שניצחה אותו ואת חולון בגמר הגביע בשנה הקודמת. הפעם הוא ניצח את אותה הרצליה בחצי הגמר.

.."מה שמעניין אותי זה לא רק הכדור וההישג, אלא גם הדרך לשם.." עדי גורדון, 2008

הגמר היה מתוק. גורדון חילק אסיסטים למכביר, ניהל את ההתקפות וידע גם להיעלם כשצריך. זאת הייתה אחת התכונות הנדירות שלו, שהפכו אותו למנהיג שהוא. גורדון לא הכריח את המשחק לעבור דרכו. הוא ידע ליסוג לאחור ולתת את הבמה לשחקנים אחרים ברגע הנכון. זאת עוד סיבה שאהבו אותו כל כך. אצלו בראש, זה היה מסע משותף, קבוצתי, ולא תהילה של יחידים. מכבי תל אביב נלחמה בכל כוחותיה, אבל ירושלים לא ויתרה, ובמצב של שוויון 65 היה רגע דרמטי שזכור לכל אוהד כדורסל מאותה תקופה. פיני גרשון רצה לבצע מהלך פיק אנד רול, ואילו גורדון רצה משחק פתוח בו הכדור האחרון יהיה אצלו. במצב של התקפה אחרונה, שינה גרשון את דעתו בסיום פסק הזמן ואמר: "אני הולך איתך". גורדון הלך עם הכדור כמו בנונשלאנט, ולפתע כידרר ועבר בין ג'מצ'י לבין טום צ'יימברס וקלע את סל הניצחון.

**נשיא המדינה עזר וייצמן מעניק לגורדון את גביע המדינה 1996 (ויקיפדיה)**

מאז ששימי ריגר העלה את הפועל ירושלים לליגה הראשונה כמאמן ב-1986, דרך ההגעה של גורדון, שפע ופפי תורג'מן למועדון בשנות ה-90, חלמו האוהדים להיות קבוצה גדולה בכדורסל הישראלי. בימים בהם מכבי תל אביב הייתה כוח בולט וכמעט ערירי במפת הכדורסל שלנו, זה היה נראה בלתי אפשרי. אבל השחקנים האלה, ובראשם "עדי ג'ורדן", כפי שכינה אותו אחד העיתונים, שינו את מהלך ההיסטוריה וגרמו לא רק ליריבות הגדולה בין הפועל ירושלים למכבי תל אביב, אלא גם למצב בו נמצא הכדורסל הישראלי. כיום. בסיום המשחק קרא פיני גרשון בקול: "אמא, הבאתי גביע!". בעונה הבאה, גרשון יפוטר, אבל תחת גדי קידר ימלוך שוב גורדון מלך ירושלים על בימת הכדורסל, כשינצח על התזמורת האדומה כל הדרך לניצחון שני רצוף בגמר על מכבי תל אביב עם 32 נקודות! המשחק נגמר 89-82 להפועל ירושלים, שהובילה ברוב שלבי המשחק. אכן, האהבה ניצחה ממש כפי שגורדון חזה.

"מה שחשוב זה המשחק והרצון של השחקן לממש את עצמו במה שהוא טוב ולא מעבר זה". עדי גורדון, 2015

עדי פרש מכדורסל בגיל 32 בסיום עונת 1997-98. גורדון היה שבע מכדורסל, ועבר עונה מאכזבת בסטנדרטים שלו. "אני, עדי גורדון, נכשלתי בעיני החברה, לא עמדתי בציפיות", אמר גורדון כמה חודשים לאחר שפרש. "הגעתי מהשיא לשפל, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". אבל לא היה לפרישה הדרמטית הזאת רק פן מקצועי, להיפך. "יש בחיים יותר מכדורסל, זה ברור", אמר גורדון. "פה (על המגרש) הייתה ירידה כזאת, ואילו בפנים, בעדי, הייתה שמחה כזאת (גדולה)". ועדי עזב את המגרשים והחל להדריך אנשים ביחידים ובקבוצות במה שהוא תופס שהם העקרונות החשובים בחיים: הדרך היא החשובה, לא התוצאה. כי בכל שיא שתגיע, תמיד יהיה שיא גבוה ממנו. לכן, היה שלם עם עצמך כפי שאתה ותהנה מהתהליך, ואם אתה רוצה להשיג משהו, לך וקח אותו.

כשהפועל ירושלים שכתה באליפות ראשונה, היסטורית, לפני שנתיים, עדי גורדון עמד ביציעים, אך לא התלהב. "הגעתי בשביל האנשים, לא בשביל עצמי", אמר עדי בן ה-49. מה שקורה בהפועל ירושלים זו לא דרכי. איבדתי את הצורך בהזדהות עם צבע כלשהו. השאיפה לניצחון היא עבודת אלילים". עדי ממשיך לחיות את חייו כפי שהוא מאמין, בדרכו שלו, והוא משפיע על אנשים רבים, גם בעולם הכדורסל וגם מחוצה לו. מה שמחבר אותנו לדמות הזו, שהתריסה בפני הסמכויות, בפני אוטוריתות ובפני יריביו היא האנושיות, הקרבה לכוכב הזה שתמיד נשאר עם הרגליים על הקרקע. גם כשהקהל קורא בשמו, ז

ה לא עדי במלעיל, מנותק, מרוחק וקר; זה עדי במלרע, קרוב אלינו, אחד מהחבר'ה. וכך הוא תמיד יישאר.

עבורי יהיה גורדון תמיד השחקן שניצח את מכבי תל אביב האגדית כנגד הסיכויים, השחקן הפלאי הזה שעושה מה שאף אחד אחר לא מסוגל. ואם יש שיגידו שמאיר טפירו הוא השחקן הישראלי הכי גדול שלא שיחק במכבי תל אביב, תמיד יעמוד מאחוריו שחקן קלאץ' אחר בשם עדי שיטיל בכך ספק גדול.