"אני מכבד מה שעשית על המגרש, אבל כדאי שתדבוק בתפקידך כשחקן פוטבול, כי כישורי הניתוח שלך לא ממש ברמה עדיין. … הבחור ההוא, שאמר שאנחנו ממוצעים, בינוניים – הוא אמר לי לחפש אותו בגוגל. אז חיפשתי. נחשו מה? לא מצאתי אף טבעת אליפות. לי יש טבעת אליפות, והוא מוזמן לבוא לראות אותה. ואם אין לו זמן, תגידו לו שיחפש אותה בגוגל."
– דאג בולדווין, אחרי סופרבול 48, בתגובה לחבר היכל התהילה כריס קארטר והביקורת שלו על חיל הרסיברים של הסיהוקס
בחודש נובמבר 2013, בעיצומה של עונת הסופות הטרופיות בדרום מזרח אסיה, הגיע לאזור טייפון יולנדה. הסופה הייתה אחת מהעוצמתיות שנמדדו אי פעם, והייתה הקטלנית ביותר בהיסטוריה של הפיליפינים – מעל 6,000 הרוגים, ומעל 1,000 נעדרים עד עצם היום הזה.
אלה היו זמנים מבעיתים במשפחת בולדווין. סבתו, שלא למדה בבית הספר בפיליפינים כתוצאה מקשיים כלכליים של המשפחה, חיכתה בחרדה לחדשות בנוגע למשפחה שלה במדינה. העדכונים משם חצו את האוקיינוס השקט לאט מאוד, עד שבסופו של דבר הגיעה ההקלה – בתים נהרסו כליל, אך המשפחה בריאה ושלמה.
הרסיבר של הסיהוקס, אז בעונתו השלישית בליגה, התחבר מאוד לשורשיו הפיליפינים. סבתו עזבה את הפיליפינים עם סבו, חייל אמריקאי שהוצב במדינה, אך לא זנחה את הערכים מבית. היא העבירה אותם לבתה, והיא, בתורה, העבירה הלאה לדאג.
סבתו של דאג הפכה את הפיליפינים ליקרים לליבו. היא סיפרה לו על חיי העוני, ועל דרכי ההתמודדות שלה עם המציאות הקשה. המלחמה התמידית בתנאים הקשים, בחוסר היכולת לקבל אפילו חינוך בסיסי, הנחילה לבולדווין ערכים עליהם הוא חי עד היום.
בשבוע שאחרי הסופה, דאג עלה למגרש עם דגל הפיליפינים מונף הפוך. עם הצד האדום למעלה, סמל לזמני מלחמה. "אנחנו נלחמים בהרס של יולנדה, שהשאירה הריסות גרועות יותר משדות קרב רבים", הכריז דאג בולדווין על מלחמה מסוג אחר שעוברת על הבית של משפחתו.
שלושה מייל
הקריירה של בולדווין, גם היא סוג אחר של מלחמה. בכל שלב בחייו, ובקריירה המקצועית, בולדווין נאלץ להתמודד עם קושי אחר. לא מדובר בעוני. הוא לא גר בשכונות קשות. אבל אולי זו הייתה בדיוק הבעיה.
גאלף בריז, פלורידה, היא עיירת חוף מדהימה, עשירה, תיירותית ובטוחה. וגם 95% לבנה. רק שני תלמידים בבית הספר המקומי היו שחומי עור. אם רצו בזה או לא, אם סביבתם רצתה בזה או לא, הם היו שונים. אאוטסיידרים. אפילו אם חצו את גשר שלושת המייל, לעיר פנסאקולה, בה ההכנסה החציונית קטנה בערך פי שניים, ושיחקו פוטבול וכדורסל עם ילדים שחורים אחרים, הם עדיין הרגישו לבד. כי הם גרו בצד השני של הגשר. חבר ילדות של דאג העיד: "המרחק היה רק שלושה מייל, אבל זה הרגיש כמו כוכבי לכת שונים".
וזו הייתה רק ההתחלה. בתיכון, בולדווין היה השחקן הטוב בקבוצה בפער גדול, ואחד הטובים באזור הזה של פלורידה. אך זה לא בדיוק הפריע להורים אחרים להתלונן שהוא מקבל את הכדור יותר מדי. תלמידים אחרים חשבו שהוא חצוף מדי. אלה שהיו מעט יותר ישירים בדעות שלהם, היו פוגעים מילולית בכל נערה לבנה שנצפתה מדברת איתו. הוא עבר ליד דגל הקונפדרציה בכל פעם שחצה את הגשר.
תחושת הבדידות הייתה עוצמתית ודומיננטית. לא רק מהסביבה, אלא גם מבולדווין עצמו. התשוקה שלו לפוטבול, כך הוא תמיד אומר, באה על חשבון מערכות יחסים. על חשבון חברה. הוא ניתק את עצמו מהאחרים, כי הם לא רצו את זה כמו שהוא רצה. המגן שלו הקשיח. הוא יצר את מקומו הפרטי בעולם בזכות הפוטבול.
ילד של אמא
בסטנפורד, אחת המכללות היוקרתיות בארה"ב, דברים השתנו לרעתו כשהמאמן שגייס אותו פוטר, והוחלף על ידי יריבו העתידי, ג'ים הארבו. בשנתו השלישית בקליפורניה, למד בולדווין שיעור חשוב: "לעולם אל תחשוב שאתה מספיק טוב. כי זו בדיוק הנקודה בה מישהו אחר יעבוד קשה יותר ויהיה טוב יותר ממך".
להארבו נמאס מהתלונות של בולדווין, שלטעמו לא קיבל את הכדור מספיק. חילוקי הדעות והגישות ביניהם הגיעו לנקודה בה הארבו כבר לא יכל לשאת זאת יותר, והחליט ללמד את הילד הצעיר מפלורידה לקח חשוב על סמכות, על חוצפה, ועל המקומות אליהם יגיע אם ימשיך באותה הדרך. בולדווין הודח מהקבוצה, ונשלח לקבוצת האימונים. רק תתאמן עם הקבוצה. תתפוס כדורים מול ההגנה הפותחת. אתה לא משחק.
כל הניירת כבר הייתה מלאה. הוא היה על סף עזיבה. הוא כבר עמד לוותר, לזחול החוצה מהחלון של המחסן. כל מה שהוא היה צריך, היה ברכתה של אמו.
"אין מצב שאתה עוזב את סטנפורד".
את הלקח הוא למד. את המחלוקות עם הארבו הוא הצליח ליישב. ובשנתו הרביעית והאחרונה בסטנפורד, הוא חזר לקבוצה, ובגדול. הוא הגיע לשיא קריירת מכללות של 58 תפיסות ותשעה ט"ד בהתקפת הריצה המפורסמת של סטנפורד. אבל למרות שהוא עצמו השתנה, ההשלכות של התנהגותו בשנה שלפני כן חזרו אליו כמו בומרנג, ביום הכי חשוב בחיי שחקן פוטבול צעיר.
הוא לא שיחק בקבוצה שנה שלמה. הוא היה בקבוצת האימונים. ולכן אף אחד לא בחר אותו בדראפט.
הארבו התחרט על כך כעבור כמה שנים, והודה בכך בפומבי. בדראפט 2011 הוא כבר אימן את סן פרנסיסקו, ולמשך השנים אכל מרורים מבולדווין, ומיריבו המר עוד מימי הפאק-10, פיט קארול – האיש שדווקא כן נתן צ'אנס ללוחם הצעיר, וקיבל המון בתמורה.
התשובה לתשובה
בולדווין המשיך להילחם עם מקומו גם בסיהוקס. הוא לא היה המהיר ביותר, הגבוה ביותר, החזק ביותר. הוא לא היה טיל בליסטי כמו פרסי הארווין, לא היה נפיץ כמו גולדן טייט, ולא היה אתלט דומיננטי כמו סידני רייס. הרצון הבלתי נדלה שלו להיות טוב יותר, מדי יום ביומו, הוא זה שהפך אותו לשחקן שימושי ואמין בתחילת דרכו, ולאחד הרסיברים הטובים בליגה בהמשך דרכו. הוא אפילו הצליח לשבור מעט את בדידותו, ולהצטרף למועדון בו חבר רק הגדול מכולם, ג'רי רייס: הם השניים היחידים שהבקיעו מעל עשרה ט"ד ברצף של ארבעה משחקים.
כאמור, החבילה האתלטית של בולדווין לא הייתה מרשימה. אבל אלמנט אחד כן היה לו – תוצאות גבוהות בקפיצה לגובה ולרוחק. משמע, כוח מתפרץ. על אותו כוח מתפרץ ידע בולדווין לבסס את כל המשחק שלו, את כל העבודה על היציאה מהמקום והמסלולים שלו.
לא מעט יוצא לנו לשמוע פרשנים ומומחים משווים שחקני פוטבול לשחקני כדורסל. בדרך כלל זה במקרה בו שחקן גבוה משתמש ביתרון הנ"ל כדי לעלות ולתפוס כדור שנזרק גבוה. כמו בוקס-אאוט ועלייה לריבאונד. גם דאג בולדווין הצליח למצוא לעצמו מקביל בכדורסל. או, אם תרצו, דאג בולדווין הוא התשובה של הפוטבול ל.. תשובה.
"הייתה לו היכולת להטות את גופו כדי לגרום למגן לחשוב שהוא הולך לכיוון אחד, ואז ללכת לכיוון השני." סיפר בולדווין על השחקן האהוב עליו, אלן אייברסון. "קרוסאובר."
בכל שבוע ניתן לראות את בולדווין מקפיא לחלוטין קורנר בכיר אחר. פעם זה ג'וש נורמן, פעם זה ג'נוריס ג'נקינס, פעם זה פטריק פיטרסון. קשה מאוד לנצח רסיבר שיודע להשתחרר מלחץ על קו ההתנגשות. קשה מאוד לנצח בוגר סטנפורד בקרב מוחות. לבולדווין ישנן שתי התכונות האלה. כיום, היותו אחד הרסיברים הטובים בליגה לא מוטלת בספק.
דאג הכועס
אבל זה לא תמיד היה כך. הציטוט בתחילת הכתבה התייחס לביקורת של כריס קארטר כלפי חיל התופסים של סיאטל, לפני סופרבול 48, אותו אני גם אוהב לכנות סופרבול 43-8. בולדווין הוביל את סיאטל עם 66 יארד בתפיסה, וטאצ'דאון מאוחר. טבעת אחת כבר יש לו. ואת כריס קארטר, עליו הוא עדיין לא ממש התגבר, שלח בולדווין לחפש אותה בגוגל.
שנה לאחר מכן, האמיץ הבא שבחר לקרוא לרסיברים של סיאטל "בסדר" הוא דיון סאנדרס. מה הוא קיבל בתמורה? הוא קיבל אזכור ספציפי מבולדווין, ממש אחרי שהבטיחו הסיהוקס את ההופעה השנייה הרצופה שלהם בסופרבול. כשהשניים נפגשו בשבוע שלפני המשחק, בולדווין הגיע מוכן לעימות – עם מספרים, שמראים שמבחינת אחוזי תפיסה ויעילות, הסיהוקס נמצאים שם עם כל יחידות התופסים הבכירות של הליגה – אפילו אם נזרקת אליהם בערך מחצית מכמות הכדורים שמקבלים שחקנים כמו אנטוניו בראון.
בולדווין לא סיים עם סאנדרס, ולאחר שכבר חזרה הקבוצה לחדר ההלבשה, בולדווין דאג להעביר לעיתונאים שטיפה הוגנת, רק על הפשע בהטלת ספק בסיהוקס. קולות הביקורת הידהדו בראשו של בולדווין, בראשה של סיאטל. וכעת, קול הטירוף של "דאג הכועס" הידהד בראשם של העיתונאים והתקשורת.
בולדווין הוא אדם אינטנסיבי ורגיש. הוא זוכר טוב מאוד את כל מי שאי פעם הטיל בו ספק. זוכר, ולא שוכח, ונלחם בו באמצעי היחיד שהוא מכיר – פוטבול.
בשביל הבית
כנראה שכל המלחמות האלה מתגמדות בחשיבותן לעומת הקרב שמנהל כעת בולדווין, עם עוד רבים משחקני הליגה. "מחאת הברכיים" של שחקני הליגה היא, כידוע, מחאה נגד אלימות משטרתית ואי-צדק חברתי. חלק מהשחקנים בוחרים לרדת על ברך אחת במהלך ההמנון. חלק בוחרים להרים אגרוף. וחלק בוחרים לקחת את המחאה צעד אחד קדימה, ולעבוד עם המשטרה באזור למען שינוי המצב המדאיג הזה.
פגישות עם מושל וושינגטון, ועם כמה וכמה כוחות שיטור וגורמי משטרה ואכיפה בכירים ברחבי המדינה המערבית, היוו חלק מהעבודה שעשה בולדווין למען הקהילה, המשטרה והחיבור ביניהם. הנושאים הספציפיים של רוב השיחות, כמובן לא הוזכרו במלואם. אבל הציבור כן יודע, שבולדווין מקדם באופן פעיל למדי את יוזמה 940 – שנועדה, בסופו של דבר, להתחיל לאמן שוטרים נוכחיים וחדשים להשתמש בכוח קטלני בצורה הרבה יותר מבוקרת – וגם להיות מסוגלים, פיזית ומנטלית, להעניק עזרה ראשונה לפי הצורך.
עד הנקודה הזאת בחייו, בולדווין נלחם בשביל אחרים כמובן, אבל בעיקר בשביל עצמו. הוא עשה הכל, כדי לקדם את עצמו לנקודה הכי גבוהה שרק אפשר. ועכשיו, הוא עשה את דרכו לנקודה בה הוא יכול להשפיע. והוא עושה כל מה שהוא יכול עבור אחרים. עבור בני אדם שאיבדו בני משפחה כתוצאה מירי שוטרים. עבור הקהילה, עבור המקום לו הוא יכול לקרוא בית.
מי סוחב את מי?
כשאימו של בולדווין לא איפשרה לו לוותר על סטנפורד, הפוטבול לא היה בראש מעייניה. רק תסיים את התואר, אחר כך תעשה מה שאתה רוצה. לא בטוח שהיא, או אפילו דאג עצמו, דמיינו אותו מגיע לגבהים אליהם הגיע. אבל דאג בולדווין האדם – הוא לא השתנה. הוא הכניס את עצמו לפוטבול כדי לנסות להילחם בבדידות – אבל רק מצא את עצמו בודד יותר. בודד בתשוקתו למשחק. הוא מודע לעובדה שהפוטבול מפריע לו ביצירת קשרים חברתיים. פשוט אין לו זמן. ובמידה מסויימת, הוא בסדר עם זה. הוא הקריב משהו שכל אדם טבעי צריך, כדי להפוך למי שהוא. והיום, כשהוא שחקן פוטבול מחונן ואהוב בידי כל סיאטל וסביבתה, הקהילה מחזירה לו את כל מה שאיבד. באהבה, הערצה, ויחס חם.
בעוד כחודש, יחגוג בולדווין יום הולדת 30. בדרך כלל, שחקנים מסוגו, שמתבססים בעיקר על טכניקה ושכל, לא מאבדים יותר מדי מאיכותם גם כשהם חוצים לצד הלא נכון של המספר הזה. למרות זאת, העתיד המקצועי שלו יהיה מאתגר.
בעונת 2017 הסיהוקס ובולדווין פספסו את הפלייאוף, לראשונה מאז עונת הרוקי שלו. הסיכויים שהוא ייאלץ להתרגל הזה הם גבוהים, למרות שעדיין נשארו שחקני עילית בקבוצה – לרבות הקווטרבק שלו, ראסל ווילסון. (הידעתם? בולדווין לבש את מספר 15 בעונת הרוקי שלו, ואז ויתר עליו לטובת ההחתמה הגדולה של פיט קארול: מאט פלין)
נוסף על כך, נראה שהפציעות מתחילות להידבק גם אליו – בולדווין יפספס את רוב תקופת ההכנה לעונה כדי להחלים מפציעה טורדנית, ואף על פי שהוא צפוי לחזור למשחק פתיחת העונה בדנבר, לא ידוע איך תשפיע עליו הפציעה והפסד תקופת ההכנה. עם העזיבה של ג'ימי גרהאם, בולדווין סוחב על כתפיו יותר ממה שהוא היה רגיל עד עכשיו.
לסחיבת דברים על הכתפיים, הוא כבר די רגיל. בכל זאת, כך הוא אומר, אין לו צ'יפ על הכתף. יש לו בולדר. מה שמעלה תהייה – האם הוא סוחב את הבולדר, או שמא הבולדר הזה סוחב אותו?
