אין ספק שפחות או יותר בעשור האחרון, הליגה הפכה לליגת מסירה. מעמד הרץ הידרדר עם השנים ומעולם לא היה נמוך יותר, אך בשנים האחרונות ראינו התהפכות מסויימת במגמה. הסיבה הפשוטה: עדיין צריך להריץ את הכדור. קבוצות צריכות לרוץ כדי להישאר פיזיות, לא להישאר צפויות, ולשים את הכדור בידיים של הפליימייקרים שלהן. ופליימייקרים עדיין מגיעים מעמדת הראנינג בק. נוסיף לזה את מגמת השיפור של רצים בתרומתם למשחק המסירה, ונקבל שעמדת הרץ היא אמנם לא מספר 1 בליגה כמו בשנות השמונים והתשעים, אבל אין ספק שמדובר בעמדה מאוד רלוונטית.
להזכירכם, עידו רבינוביץ’ ואנוכי נדרג מדי שבוע את עשרת השחקנים הטובים שלנו מכל עמדה. כל אחד ידרג 15 שחקנים, ולאחר מכן נאחד את הדירוגים שלנו ונקבל טופ 10 משותף. כמובן שעידו ואני לא נסכים על הרבה שחקנים, ואפילו נראה מדי פעם אי הסכמות קיצוניות מאוד. למזלי, אני יכול להגן על ההחלטות שלי כאן. לעידו יש את התגובות בשביל זה. אז בלי להוסיף עוד מילה, נתחיל עם הרצים הטובים ביותר ב-NFL.
שחקנים בולטים שלא נכנסו:
מארק אינגרם (אני דירגתי 11, עידו דירג 13)
דלווין קוק (שנינו דירגנו 12)
דריק הנרי (שנינו דירגנו 14)
טווין קולמן (אני דירגתי 15, עידו לא דירג)
קניאן דרייק (אני לא דירגתי, עידו דירג 15)
מספר 10 – ג'ורדן הווארד, שיקאגו ברס
הדירוג של עידו: 10
הדירוג שלי: 13
הווארד נעלם מתחת לרדאר של רובנו כבר מתחילת הקריירה שלו. הוא נבחר בסיבוב החמישי בדראפט 2016 כדי להוסיף מעט עומק לעמדת הרץ מאחורי ג'רמי לנגפורד. לאט לאט הוא השתלט על תפקיד הרץ המוביל, ואם לא היה משחק בקבוצה רעה כמו שיקאגו, כנראה שהיה שם אפילו גדול יותר ממה שהוא כעת. הווארד הצליח לסחוב התקפה חלשה מאוד של שיקאגו, למרות התקפת מסירה מוגבלת מאוד וקו התקפה פצוע וחבול שהיה צריך לפגוש "קופסאות" מתוגברות באופן תדיר. הסבלנות והחוכמה שלו הן שמאפשרות לו למצוא את נתיב הריצה הנכון, ובזכות הכוח שלו הוא מסוגל להכות במתקל הראשון שיפגוש ולהפוך ריצות של שני יארד לריצות של שמונה יארד. עכשיו, כשטאריק כהן מהווה שותף מעולה לבקפילד, ומיצ'ל טרוביסקי צפוי רק להתפתח תחת מאמן וכלים חדשים, יכול מאוד להיות שבשנה הבאה, נראה את הווארד מדורג הרבה יותר גבוה.
מספר 9 – מלווין גורדון, לוס אנג'לס צ'ארג'רס
הדירוג של עידו: 11
הדירוג שלי: 10
אם הכתרת באסטים הייתה ספורט, הקרב על האליפות היה הדרמטי ביותר שתראו. מלווין גורדון יכול להעיד על כך. הרץ נבחר בסיבוב הראשון של דראפט 2015 מויסקונסין, ואחרי עונה ראשונה לא קלה, מומחים רבים מיהרו לקבור אותו. בעונתו השנייה והשלישית הוא בא לידי ביטוי יותר, ועזר מאוד להתקפה הפצועה ואף מקוללת של הצ'ארג'רס להתחרות חזק על מקום בפלייאוף. הוא עדיין מעט הססן מדי ולא סומך על החוסמים שלו, אבל כשהוא החלטי ובטוח בעצמו ובקבוצה הוא מסוגל ללכת עד סוף המגרש בכל מהלך, זאת בזכות היכולת שלו לחמוק ממגנים שמנסים לסגור את החורים ובעיקר בהצטיינות שלו במגרש הפתוח.
מספר 8 – לשון מקוי, בפאלו בילס
הדירוג של עידו: 7
הדירוג שלי: 9
אם היה משהו שעבר כסדרו בשלוש השנים האחרונות בבפאלו, ללא ספק מדובר באחד הרצים היותר חמקמקים בליגה מאז בארי סנדרס. עם התקפה מתפרקת, כשאין מי שיתפוס את הכדור וכשאפילו הקווטרבק סופסל למשחק זוועתי אחד, איש אחד סחב את כל הקבוצה על גבו, כל הדרך אל הפלייאוף. מקוי הוא גם הרץ המוביל של קבוצתו אבל בהתחשב בחולשת חוליית התפיסה של הבילס בשנה שעברה, הוא גם היה התופס המצטיין בה – גם מהבקפילד בפלאטים או סקרינים, ואף בראוטים מלאים מהסלוט. מקוי יצא מעט מאור הזרקורים כשהועזב על ידי צ'יפ קלי, אך הוא נשאר שחקן נפלא ולא איבד פעימה גם כשגיל 30 כבר מעבר לפינה.
מספר 7 – קארים האנט, קנזס סיטי צ'יפס
הדירוג של עידו: 8
הדירוג שלי: 7
בכל קריירת המכללות שלו בטולידו, האנט לא איבד אף לא פאמבל אחד. הנגיעה הראשונה שלו בכדור, במשחק פתיחת העונה אצל הפטריוטס, הייתה רגע "ברוך הבא ל-NFL" האולטימטיבי לבחור הצעיר שנבחר בסיבוב השלישי. אך מאותו רגע ואילך, הרץ שקיבל את הצ'אנס שלו רק בגלל פציעה של ספנסר וור, הפך את ה-NFL להצגה שלו. העוצמה ושיווי המשקל שלו מאפשרים לו לשבור תיקולים ולהשיג מקסימום של יארדים, והיכולת שלו לחתוך ולהתפרץ לתוך החור היא נפלאה. השימוש בו פחת מאוד בשלב מסויים באמצע העונה, בו הצ'יפס התחילו לגמגם, אך מאט נאגי לקח את המושכות לקראת סוף העונה והחזיר את האנט לשימוש מלא במשחק הריצה, המסירה וגם בהטעיות למיניהן. בסופו של דבר, האנט סיים כרוקי השני ברצף שמוביל את הליגה ביארדים על הקרקע – והעתיד שלו כשחקן קריטי להתקפה של קנזס, אליה קיבל פטריק מהומס את המפתחות, הוא מובטח.
מספר 6 (שיוויון) – דבונטה פרימן, אטלנטה פלקונס
הדירוג של עידו: 5
הדירוג שלי: 8
סט היכולות הנדיר של פרימן הוא שאיפשר להתקפה של אטלנטה להיות כל כך מסוכנת ודינמית בעונת 2016 תחת קייל שנהאן. הוא חזק מספיק כדי לרוץ בין התאקלים, ומהיר ונפיץ מספיק כדי לקחת ריצות את הקצה ואז להעלות הילוך עם חיתוך חד וחלק אחד לכיוון האנדזון היריב. אחד הסיבות להיחלשות התקפת אטלנטה ב-2017 היא השימוש הפחות מקיף של סרקיסיאן ברצים שלו במשחק המסירה. פרימן, בנוסף ליכולות הריצה המגוונות שלו, הוא ראוט ראנר ותופס מצויין, בין אם מהבקפילד, מהסלוט או אפילו כרסיבר על קו האורך. אטלנטה של 2017 התבססה בעיקר על יכולות הריצה של פרימן, מה שהספיק כדי להשאיר אותה התקפה טובה. אבל יש לה פוטנציאל להרבה יותר מזה, והכל מתחיל במספר 24.
מספר 6 (שיוויון) – לנארד פורנט, ג'קסונוויל ג'גוארס
הדירוג של עידו: 9
הדירוג שלי: 4
הרוקי שנבחר מספר ארבע, בדיוק כמו רוקי אחר ב-2016, לא עבר עונה ראשונה מוצלחת כמו אליוט. אבל את זה אפשר לייחס לכמה גורמים. אחד הוא כמובן פערי האיכות בין קו ההתקפה הדי ממוצע של ג'קסונוויל (למרות שחקנים נהדרים כמו ברנדון לינדר וקאם רובינסון) לזה של דאלאס. והשני הוא משחק המסירה המוגבל ביותר שהג'אגס מציגים בכל שבוע. בלייק בורטלס, כידוע, הוא לא בדיוק ק"ב עילית, וג'קסונוויל ניסתה להשתמש בו כמה שפחות במהלך העונה שחלפה. זה גרם לפורנט לפגוש פרונטים מתוגברים ברוב הריצות שלו, מה שהוריד באופן בלתי נמנע את המספרים. חשוב לציין שפורנט עצמו עדיין לא שחקן מושלם ולפעמים הוא מפספס נתיבי ריצה ולא מצליח להיכנס לקצב. אבל כשזה קורה, המפלצת משתחררת לחלוטין, וראינו את זה לא פעם במהלך העונה. מדובר בפריק של הטבע ואין ספק שהשמיים הם הגבול בשבילו.
מספר 5 – אלווין קמארה, ניו אורלינס סיינטס
הדירוג של עידו: 6
הדירוג שלי: 6
הבחירה בקמארה, טרייד אפ בסיבוב השלישי, היוותה תוספת כמעט מיותרת לקבוצה שכבר החזיקה בעמדת הרץ את אדריאן פיטרסון ומארק אינגרם. כל זה כשההגנה של הסיינטס הייתה מהגרועות בהיסטוריה בשנה שלפני כן. אבל אחרי שפייטון נהג בחוכמה וזרק את פיטרסון לאריזונה, זכינו לראות את התקפת הסיינטס במלוא תפארתה. קמארה הראה ורסיטיליות, אתלטיות, ויכולת לייצר מהלך גדול בכל נגיעה בכדור. ואכן, הוא עשה את המירב מכל נגיעה שלו בכדור – 6.1 יארד לנשיאה, מספר 1 בליגה. הוא היה הברק לרעם של מארק אינגרם, רק שגם לקמארה לא חסר כוח והוא מסוגל לחטוף מכות ולהישאר בשיווי משקל. קמארה הוא סיוט לתקל גם כך, ועוד יותר אחרי שמארק אינגרם היכה אותך במהלך שלפניו. כעת, כשאינגרם מושעה לארבעת המשחקים הראשונים, קמארה יוכל להוכיח שהוא יכול לזרוח גם כרץ מוביל.
מספר 4 – טוד גרלי, לוס אנג'לס ראמס
הדירוג של עידו: 1
הדירוג שלי: 5
ג'ף פישר הצליח להעלים את טוד גרלי ב-2016. קו ההתקפה האיום פגש פרונטים של שמונה כמעט בכל מהלך, עקב חוסר היכולת לייצר דבר בהתקפת המסירה. גרלי, באופן לא מפתיע, לא הצליח להיכנס לעונה כלל, ואיכשהו נענש על ידי פישר וקיבל עוד פחות סנאפים כשההתקפה הצפויה והחלשה שלו לא יצאה לפועל. ההחלפה למקוויי עשתה רק טוב לגרלי – המאמן הצעיר מצא מגוון דרכים לשים את גרלי במגרש הפתוח ולתת לו להתפרע על ההגנות היריבות – בין אם זה בתפיסה או בריצה. העוצמה שלו מאפשרת לו גם לרוץ בין התאקלים, אבל הוא מצטיין באמת כשהוא יכול לנצל את האתלטיות שלו על הקצוות. הקמפיין הנוכחי הסתיים במעל 2000 יארד ו-19 ט"ד כוללים, ותואר שחקן ההתקפה של השנה. חץ ההתפתחות של גרלי מצביע למעלה.
מספר 3 – דייוויד ג'ונסון, אריזונה קרדינלס
הדירוג של עידו: 3
הדירוג שלי: 3
כשקארסון פאלמר כבר לא היה ממש בעניינים, מ-2016 ואילך, המפתחות להתקפה של אריזונה עברו לידי דיוויד ג'ונסון, שנראה שבאמת נגע בכדור בכל מהלך, בין אם היה ריצה או מסירה. וזו כנראה התכונה שמייחדת אותו – הסיבולת. מעל 30 נגיעות במשחק זה לא מספר נדיר עבור ג'ונסון, שהוא רץ ורסיטילי וחמקמק שקשה להוריד לקרקע, וגם תופס ורץ ראוטים בחסד. הפציעה שלו בעונה שעברה גמרה לחלוטין כל סיכוי לאריזונה להיות רלוונטית או מעניינת ב-2017. אבל עכשיו, עם קווטרבק חדש ועם החזרה של אחד המועמדים המובילים למתקמבק השנה, תהיה סיבה לא רעה בכלל להזיז ראשים לכיוון המדבר.
מספר 2 – אזיקיאל אליוט, דאלאס קאובויס
הדירוג של עידו: 4
הדירוג שלי: 2
את הנפילה ביכולת של ההתקפה בדאלאס אפשר לקשר למספר גורמים, ולשניים עיקריים – הירידה המפתיעה ביכולת של קו ההתקפה, וההשעייה של אליוט. כשאליוט היה על המגרש, גם התקפת הפליי אקשן רצה בצורה יפה. אבל ההשעייה שלו הפריעה להתפתחות שלו כשחקן יותר מאשר החלישה את התקפת הכוכב הבודד. אליוט עדיין מספיק מהיר כדי לרוץ מחוץ לתאקים ומספיק חזק כדי לרוץ ביניהם. מספיק זריז כדי לגרום ליריב להחטיא אותו לחלוטין ומספיק עוצמתי כדי להישאר בתנועה גם כשהוא חוטף מכה. אבל כשנכנסים לבקפילד שלו, מה שקרה יותר מהצפוי בעונה שעברה, הוא מתקשה ליצור משהו מכלום. עדיין מדובר בשחקן נהדר שיכול לפגוע בך במגוון דרכים, כולל במשחק המסירה ובפרט גם כחוסם – ואם קו ההתקפה יתחבר מחדש בעונה הבאה, יכול מאוד להיות ששוב נראה אותו מוביל את הליגה ביארדים.
מספר 1 – לביאון בל, פיטסבורג סטילרס
הדירוג של עידו: 2
הדירוג שלי: 1
בל דרש בשלב מסויים חוזה שישקף את תרומתו כרץ בנפרד ותרומתו כרסיבר בנפרד. אולי הוא מעט הגזים, אבל אין ספק שלפי יכולותיו כשחקן פוטבול, גם אם היה משחק רסיבר בלבד הוא היה פיסה חשובה מכל התקפה שהיא. כל מי ששמע אי פעם פרשנות כלשהי על לביאון בל כבר יודע שהסבלנות שלו היא מיוחדת, ויש לו הזריזות, הכוח, וקריאת המשחק כדי לגרום לזה לעבוד. אבל מה שבאמת עושה אותו שחקן כל כך גדול, והרץ מספר 1 בליגה לטעמי, זו היכולת שלו במשחק המסירה. מדובר בשחקן שבהחלט עושה שתי עבודות, ובהחלט ראוי לקבל תגמול על שתיהן – רק חבל שהשוק לא ממש עובד ככה.
