ויקטור פרץ עליו השלום היה איש שמעולם לא נתן לסיכויים קלושים להפחיד אותו. הוא עשה זאת בזירת האגרוף – באולמות המרשימים ברחבי אירופה או במכונים המעופשים בטוניסיה, הוא עשה זאת לאחר שהצליח להיכנס לסבב המקצועי האירופאי והפך לבעלים המאושר של מספר חגורות אליפות גדולות, עד גיל 20. הוא עשה זאת כאשר הפך לגאוות מדינתו ואיחד תחת דגל טוניסיה יהודים ומוסלמים.
הוא גם עשה זאת כאשר חייו הפכו לקליפה ולפי כל מקורות המידע (הסותרים חשוב לציין) המייצגים את האתוס של ויקטור: אלמנט הגבורה המשיך עמו גם כשהפך לעור ועצמות. ולא שהיה מדובר בבחור חסון ותמיר, אלא בלוחם נמוך קומה ופעלתן שלעולם לא ויתר, גם באושוויץ, שם הוא נלחם עד השנייה האחרונה, עד שכוחו שלעתים נראה בלתי נגמר – מוגר סופית.
כבר בגיל צעיר ויקטור כבר הבין מה יש לו בידיים וברגליים. המתאגרף הטוניסאי-יהודי המופלא, צאצאם של משפחת רוכלים וסוחרים מדת משה וישראל מהרובע היהודי של טוניס, הגיע למשרד הפנים הטוניסאי והוסיף לשמו המלא – מסעוד חי ויקטור פרז, את כינויו בזירה – "יאנג".
לויקטור היו שלושה אחים, אך זה שהשפיע עליו יותר מכל היה אחיו הגדול – בנימין "דה קיד" פרץ, מתאגרף בפני עצמו שככל הנראה גם זכה באליפות אפריקה, הדביק את אחיו "בחיידק". כשהיה בן 14 הצטרף לצד בנימין לאגודת האגרוף – מכבי טוניס והחל לפתח את הפוטנציאל האקספלוסיבי שכבר היה ברור שטמון בו.
אומנם היה חשש רב ממבנה גופו הפרובלמטי – היה מדובר בבחור כחוש למדי ונמוך מאוד (1.56 מטרים) וגם אגרופיו לא היו ידועים כבעלי אימפקט חסר תקדים, אך המהירות הייתה מקור הכוח של פרץ, ברגליים ובידיים. קומבינציית המכות שויקטור הנחית על יריבו הייתה המרשימה ביותר שנראתה במדינה ומהר מאוד היה ברור שהיצע הלוחמים במדינתו קטן עליו. חשוב לציין שכל זה קרה עד גיל 17 והתחנה הבאה של "יאנג" הייתה ברורה – צרפת.
ויקטור המשיך במרדף אחרי חלומו גם בימים הלא פשוטים של התאקלמות במדינת הקולוניה של מדינתו שלו דאז, שם מצא עבודה כמוכר נעליים תחילה, ובמקביל המשיך להתאמן בצורה אינטנסיבית. בזכות מנהלו לאון בלייר שסיפק לו את המימון והציוד ומאמנו ג'ו גואז – בשנת 1928, ויקטור נכנס לסבב המקצועי והחל לצבור ניצחונות בקטגוריית משקל זבוב.
לאחר שגבר על כישרונות מקומיים דוגמת אטיין ג'רדל ורנה צ'אלנג', "יאנג" פרז קיבל את ההזדמנות הגדולה הראשונה שלו והוא לקח אותה בשתי ידיים הקמוצות לאגרופים שיכלו לספק עונש מהיר וחסר רסן. כך הוא התייצב מול משוחה לא פשוטה – קיד אוליביה ממארסיי.
כשנתיים לאחר שנכנס לסבב ונלחם בטובים והחזקים שיש לצרפת להציע, ויקטור בן ה-19 גבר על יריבו, על מנת לזכות בחגורה הפנויה של אליפות צרפת במשקל זבוב. אף לוחם בסבב לא יכל למהירות אגרופיו של ויקטור שמהר מאוד זכה להזדמנות לה חיכה מאז שצפה כילד באליל שלו, המתאגרף הסנגלי – לואיס פאל.
מספר ימים לאחר שמלאו לו 20 שנים – ויקטור הפיל את פרנקי ג'נרו לרצפה לאחר שני סיבובים בלבד – ואחד הלוחמים הגדולים שהיו בסבב לא קם בתום ספירת השופט. "יאנג" פרץ הפך לאלוף עולם במשקל נוצה של איגודי האגרוף העולמיים – NBA ו-IBU. אלוף העולם הצעיר בהיסטוריה בזמנו. כשחזר למולדתו ויקטור זכה לקבלת פנים כמו שטרם נראתה בבירת טוניסיה. 10,000 מבני עמו חיכו לו כבר בנמל, עוד 100,000 טוניסאים – מוסלמים ויהודים כאחד, חגגו ברחובות הבירה, תחת דגל טוניסיה כשהם צורחים בשמו של ויקטור "יאנג" פרץ.
עוד לפני כן הטוניסאי הצעיר זכה כבר למעמד של סלבריטי בינלאומי וחיי הזוהר בפריז הפכו להיות חלק מסדר יומו, לצד האגרוף. גם אצל הבוהמיינים של עיר האורות, ויקטור הפך לפופלרי במיוחד. אופיו הגדול מהחיים שהעפיל על נוכחותו המיניאטורית והכריזמה בה התברך, עזרו לו לפתח את מעגל פמלייתו. אך כמו בכל סיפור עלייה לגדולה משום מקום, זה בדרך כלל השלב בו דברים מתחילים להשתבש.
אז תחילה ויקטור הפעיל את מנגנון ההרס העצמי, כשהחל לעלות במשקל במסעדות הטובות ביותר בעולם ולאבד את ראשו במועדוני הלילה של פריז. במעגל החברתי הזה הוא פגש והתאהב במיריל בלין – אחת הנשים היפות ביותר בצרפת ושחקנית הקולנוע המצליחה ביותר במדינה בזמנו.
ויקטור חזר לפריז והגן על תאריו בהצלחה לאורך השנה, אך ב-1932 כלוחם שבע המתחזק זוגיות נוצצת עם כוכבת קולנוע, ויקטור כבר לא היה אותו לוחם. הוא הפסיד בקרב על התואר לג'קי בראון הבריטי, לאחר שצוות הפינה של ויקטור זרק את המגבת הלבנה לקראת סוף הקרב. העלייה במשקל הובילה את הלוחם הצעיר, אך העייף – לעלות לקטגוריית משקל "תרנגול". ויקטור אמנם השיג לא מעט ניצחונות בקטגוריה מול לוחמים מעולים, כולל טייטל שוט שלא צלח מול פנמה אל בראון הגדול. אך זה כבר לא היה זה. ויקטור "יאנג" פרץ דווקא כן הצליח להגיע למעמד של מתאגרף "מבוגר", לאחר שפרש מהזירה ב-1938. מאזנו עומד על 92 ניצחונות (28 מהם בנוקאווט), 26 הפסדים ו-15 קרבות שהסתיימו ללא הכרעה.
כאמור, עוד טרם הפרישה ויקטור התקשה להתמודד עם העובדה, לראשונה בחייו הצעירים ורבי הפעילות חשוב לציין, שדברים לא מסתדרים בצורה הרצויה מבחינתו. חלק מזה היה טמון באופיו, אך העולם התחיל כבר ללכת לאבדון עם האיום המתגבר של הנאצים מגרמניה. גם יחסיו עם בת זוגו קרסו וזו התאהבה לאחר מכן בקצין נאצי. מיריל בלין – השחקנית הפופלרית במדינתה טרם המלחמה, הואשמה בשיתוף פעולה עם הנאצים בתום מלחמת העולם השנייה.
ויקטור הרגיש את הרוחות הרעות המנשבות מכיוון ברלין, לאחר שיצא להילחם בגרמניה ואוסטריה במהלך העשור, שעל מכנסיו המגן דוד כאות התרסה, מול קהל אנטישמי שזיכה אותו בשריקות בוז רועמות ובקריאות: "יהודים החוצה". ויקטור הבין שאירופה הופכת לא בטוחה בכלל לבחור ערבי-יהודי החי בצרפת והעובדה שפרצופו היה מוכר לרבים לבטח לא הוסיף לו ביטחון. תחילה חשב לחזור לטוניסיה, אך זה לא יצא לפועל ולאחר כיבוש חלקה החופשי של צרפת, ויקטור נתפס על ידי הנאצים, ככל הנראה עקב הלשנה. משפחתו אף טענה שבת זוגו לשעבר הייתה זו שסיפקה את המידע שהוביל ללכידתו.
תחילה נשלח למחנה המעבר דארנסי הסמוך לפריז, ומשם המשיך ברכבת שנדועה כ-"טרנספרט 60", לצד 1000 שבויים נוספים – לעבר אושוויץ-בירקנאו. לפני שזוהה כ-"יאנג" פרץ, ויקטור הצליח לעבור את תהליך הסלקציה הראשוני על אף גודלו, והוא נשלח לעבודות כפייה במפעל גומי, לצד השחיין אלברט נקש והסופר פרימו לוי. ההתנגדות המשיכה לזרום בדמו גם בגוף דואב וכחוש, מה שהוביל לניסיון בריחה כושל ולזיהויו של ויקטור על ידי חייל נאצי חובב אגרוף.
מהרגע הזה נוצר אחד מהרגעים המצמררים הללו בהם כוח הרוח עושה את הבלתי יאומן, באחת מאותם רגעים שממחישים אתוס, שנותנים השראה גם בסיפורים הקשים והמבחילים ביותר בתולדות ההיסטוריה האנושית השנויה במחלוקת. מפקד המחנה – רודלוף הס, היה חובב אגרוף כמעט כמו שהיה סדיסט, לכן לאחר שגילה שיש באמתחתו אלוף עולם לשעבר – שבור, רמוס ויהודי, החליט הס לעשות מויקטור דוגמה. או שאולי הוא סתם חיפש דרך להרים את המורל ולהעביר את הזמן.
בכל מקרה ויקטור הוכרח להתייצב בזירה מול חייל נאצי, מתאגרף חובב במשקל כבד, וכנגד כל הסיכויים הצליח להפילו בנוקאווט. כמו כן, ויקטור הוכרח להשתתף בקרבות רבים נוספים, מול אסירים-יהודים אחרים, כולל העיתונאי נוח קליגר – שסיפר על כך שגם בתנאים לא תנאים, בויקטור פרץ עדיין היה קצת "יאנג", לאחר שאלוף העולם לא השאיר לו סיכוי. עקב עבודתו במטבח והעובדה שהיה חלק מ-"רוסטר" הלוחמים של הס, ויקטור זכה לגישה גבוה יחסית למזון, מה שאפשר לו להבריח טובין מהמטבח ולהביא לחבריו. טוענים שבמהלך תקופתו באושוויץ – ויקטור אולץ להילחם בעוד 140 קרבות, שבכולם הוא ניצח.
ויקטור המשיך להילחם, להבריח מזון ולשרוד בצורה מעוררת השראה, לאחר שבשנת 1945 היה חלק מ-31 נפשות ששרדו מאותה רכבת ששלחה אלף יהודים למותם. בעוד הצבא האדום מתקרב לעבר המחנה, טשטוש העקבות החל. לאחר שסיפק קרב פשוט מופלא מול המכונה הנאצית, ויקטור נפל לקרשים בפעם האחרונה בחייו, לאחר שנרצח בצעדת המוות.
כשמסך העשן התפזר והגיע הזמן לאסוף את השברים מורשתו של ויקטור לא נשכחה במדינתו, לאחר שאצטדיונה של קבוצת הכדורגל – אספרנס ספורטיב דה תוניס, נקרא על שמו, אך לאחר מלחמת ששת הימים והיחסים שהתדרדרו בין מדינת ישראל לטוניסיה הוחלט לשנות את שם האצטדיון. בשנת 1986, שמו של ויקטור "יאנג" פרץ הונצח ב-"יד לאיש הספורט היהודי" במכון וינגייט.
אך במשך שנים סיפור זה לא הגיע ל-"מיינסטרים" של אתוס הגבורה היהודית בשואה ונותר מעט בהחבא. בשנים האחרונות, סיפורו של ויקטור מקבל יותר ויותר חשיפה, שהשיא הגיע לפני כ-5 שנים, עם יציאתו של סרט ביוגרפי באורך מלא (ובעל אינטרפטציה חופשית של היוצרים…מאוד חופשית) על חייו של ויקטור "יאנג" פרץ. הסרט צולם בחלקו בישראל והשתתפו בו מספר שחקנים ישראלים, דוגמת אלברט אילוז ואוולין הגואל. את ויקטור עצמו גילם המתאגרף הצרפתי ברהאים אסלום – אלוף אולימפי מסידני ואלוף עולם לשעבר במשקל קל.
מורשתו של ויקטור תסתכם בשתי מילים פשוטות: התנגדות ואומץ. רק נותר לקוות שמעשיו – שהיום כבר ניתן לומר שיותר מזכירים את פועלם של גיבורי פעולה או דמויות תנכ"יות, לבטח הרבה יותר מאלו של בחור נמוך קומה וכחוש, לא ישכחו לעולם. ויקטור פרץ שאיחד בין מוסלמים ליהודים, שהפך לאהוב בצרפת וברחבי תבל, שנלחם וניצח בזירות גדולות ברחבי תבל, שנגע בשמיים מגובה 1.56 בלבד, וגם כשנפל לקרשים נעמד בהתרסה מול האויב הכי חזק שידעה האנושות. כאילו אומר: "זה הכי חזק שאתה יכול ?"
התנגדות ואומץ.
