לא נבחר רץ אחורי בבחירה הראשונה של הדראפט מאז 1995. לרוב, יש התנגדות נחרצת לבחירה של רץ במקום כל כך גבוה. אולם, בשנים האחרונות מתחילה מגמה חדשה ורצים מתחילים להיבחר במקומות גבוהים מאוד כגון: טוד גרלי עם הבחירה העשירית ב-2015, אזיקיאל אליוט עם הבחירה הרביעית בדראפט של 2016 וכמובן לאונרד פורנט שנבחר בבחירה הרביעית של הדראפט האחרון. התופעה הזו עלולה להגיע לפסגה בדראפט הקרוב מכיוון שהשנה יש שחקן מיוחד במינו, שמו הוא סייקוואן בארקלי.
קצת רקע…
סייקוואן בארקלי נולד ב-9 לפברואר, 1997 בברונקס שבניו יורק לאבא מתאגרף ואימא עקרת בית. הילדות של סייקוואן בברונקס הייתה קשה מנשוא. הברונקס הוא אזור ידוע לשמצה בשל אחוזי הפשיעה הגבוהים שלו והאלימות המשתוללת ברחובות. למרות שאביו הכניס משכורת סבירה שאפשרה למשפחת בארקלי לנהל אורח חיים נורמלי יחסית, אביו, אליביי בארקלי היה נרקומן כבד שבקושי הצליח לטפל בעצמו, שלא לדבר על הילדים. אמו של סייקוואן, טוניה, החלה להרגיש יותר ויותר בסכנה ולכן היא החליטה לנקוט במעשה. במטרה להגן עליה ועל ילדיה ולגמול את בעלה המכור, טוניה "גררה" את משפחתה ונסעה למשפחתה שהתגוררה בפנסילבניה. משפחת בארקלי התיישבה בעיירה קטנה, בית לחם פנסילבניה. סייקוואן התאהב חיש מהר בביתו החדש, בו סוף כל סוף הייתה לו גינה שם יכול היה להשתובב, להוציא את כל מרצו ופשוט להשתחרר.
זה ילד זה?
כבר מגיל צעיר בארקלי היה פוטנציאל ספורטיבי אדיר. הוא תמיד היה הכי מהיר, הכי זריז והכי חזק בשכבת גילו. יום אחד, הוא וכמה מחבריו לספסל הלימודים החלו להתקוטט, בארקלי נחלם לבדו מול כמה ילדים, ופשוט פירק אותם אחד אחד. לאחר שכבר התיש ופצע את חבריו עד שוויתרו על הקרב הבלתי אפשרי הזה, התקרבה לסייקוואן אישה לא ידועה. סייקוואן חשש, הוא חשב שהוא יכנס עכשיו לצרות צרורות על הנזק שגרם. אך למזלו, זה לא היה המצב. האישה המסתורית הייתה אשתו של מאמן נבחרת ההיאבקות. היא זיהתה את הפוטנציאל שפשט נטף מבארקלי הצעיר, ושכנעה אותו להירשם לנבחרת. איגרוף עובר ב-DNA במשפחה של סיקוואן, כפי שציינתי קודם, אביו היה מתאגרף אבל הוא לא היה היחיד. דודו של סיקוואן, אירן בארקלי, הנודע יותר בכינויו "התער", זכה בשלוש אליפויות עולם למשקלו והתאגרף ברמות הכי גבוהות יותר מ-20 שנה. סיקוואן המשיך לגדול וללהטט בין ההיאבקות ובין פוטבול, עד שלבסוף החליט להתמקד בפוטבול. סיקוואן נרשם לתיכון המקומי, תיכון "וייטהול" שהיה בקרבת ביתו.
בשנתו הראשונה בתיכון, בארקלי לא עמד בציפיות. הוא התקשה בקריאת ההגנה היריבה והוא לא הסתגל למערכת שהתווה לו המאמן שלו. המנטליות של בארקלי היוותה לו את המכשול הכי גדול, כל פעם שהוא קיבל את הכדור, הוא רץ קדימה הכי מהר שיכל. זה לא התאים למערכת שאותו מאמן ניסה להנחיל, סגנון יותר סבלני, הרבה "zone reads", דרישה לקריאה של ההגנה ברמה גבוהה מאוד ולדעת מתי להיכנס דרך הפרצות ולהאיץ.
בארקלי ידע שציפו ממנו ליותר, זה אכל אותו מפנים. בארקלי הרגיש שהוא יכול היה לעשות יותר ממה שעשה בפועל. סיקוואן החליט שדבר כזה לא יכול לחזור על עצמו. בזמן שכל חבריו נהנו מהקיץ שלהם, סיקוואן עבד, קשה. הוא ראה משחקים ולמד אותם בשקדנות והתאמן קשה יותר מתמיד. בעונה הבאה הוא שיחק טוב יותר מאי פעם והפליא את מאמניו וחבריו לקבוצה. כל פעם שהוא עלה על כר הדשא, הוא חרך אותו ודרס כל שחקן הגנה שהעז לבוא בדרכו. הוא הוביל במו ידיו את קבוצתו לעונה משופרת באופן דרסטי. בשל ההופעות המרשימות שלו על המגרש, הוא זומן למחנה "7 על 7" אקסקלוסיבי שבו היו סקאוטים ממכללות נחשבות מרחבי פנסילבניה. בארקלי פשוט שלט במחנה, השחקן הכי טוב שהיה שם, ללא עוררין. לאחר המחנה, ניגשו אליו נציגים ממכללת "ראטגרס" והציעו לו מלגת ספורט, בארקלי נענה בחיוב באופן מיידי.
בעונה העוקבת בתיכון, בארקלי כבר היה בלתי עציר. הוא שיחק כל כך טוב שהוא קיבל עוד הצעות רבות, אך שתיים אחרות בלטו מהשאר: ההצעה ממיזורי וההצעה מ"פן סטייט". למרות שהוחמא מההצעה, הוא נאלץ לדחות את מיזורי ישר, הוא רצה להישאר קרוב לביתו ומשפחתו. באותו זמן, "ראטגרס" היו עדיין בעדיפות ראשונה מכיוון שהציעו לו ראשון, סיקוואן היה נאמן להם כרגע. "פן סטייט" שמו לב שהם בעדיפות שנייה אצל סיקוואן והם לא עמדו לוותר על הכישרון הצעיר, הם החלו להשתמש בשיטת גיוס קצת יותר אגרסיבית. הם הזמינו אותו לביקורים רבים בניסיון לשכנע אותו. לאחר כמה ביקורים ראשונים, בארקלי הורשם, אך עדיין נשאר נאמן ל"ראטגרס". למזלם של "פן סטייט", בארקלי הגיע במקרה לביקור ששינה לו לגמרי את הפרספקטיבה. הוא הגיע לביקור במשחק ההיסטורי מול מישיגן, בו "פן סטייט" ניצחו בתוצאה 43:40 לאחר 4 הארכות! מאז, הוא נטה יותר לכיוון של "פן סטייט", הקש ששבר את גב הגמל היה המינוי של המאמן ג'יימס פרנקלין, שסיפק למועדון את היציבות שבארקלי חיפש. בדיעבד, ללכת לשם הייתה ההחלטה האופטימלית בשבילו.
"עבודה קשה ללא כישרון זה חבל, אבל כישרון ללא עבודה קשה זו טרגדיה"- רוברט האף.
כבר מיריית הפתיחה, בארקלי תרם תפוקה אדירה. הוא נהיה הרץ הפותח של הקבוצה כבר באמצע העונה וצבר הכי הרבה יארדים על הקרקע לשחקן בעונתו הראשונה בתולדות המכללה. בסוף העונה הראשונה, היו לו כבר כמו כלים יחסית מלוטשים בארסנל: מהירות, זריזות ופיזיות. בארקלי לא הסתפק באלו, הוא עבד קשה לאורך כל הקיץ, הוא פשוט היה "רעב" לעוד. סיקוואן החליט לעבוד יותר על התפיסות שלו ועל השתלבותו במשחק המסירה והעבודה הקשה השתלמה. בעונה העוקבת, בארקלי תפס 241 יותר יארדים באותו מספר של משחקים בקירוב. בקיץ שלאחר העונה הזו, הוא עבד על היבט קצת שונה: החזרת בעיטות ונהיה מומחה בזה. בעונה הבאה הוא כבר כבש את אמריקה בסערה, הוא היה מחזיר, תופס ורץ מהעילית שבמדינה. בארקלי הוביל בגאון את קבוצתו לזכייה אדירה ב"פיאסטה-בול" במשחק פנומינלי שלו בו צבר שני ט"ד כולל אחד של 92 יארד!
ניתוח אישי:
עד כה, פירטתי על הדרך בה סיקוואן בארקלי עבר, איך הגיע לאן שהגיע. כעת, ארחיב עם קצת ניתוח אישי שלי, ניתוח המבוסס על דעתי האישית בלבד!
אז ככה: כבר בראייה ראשונית וסקירה קצרה של נתוניו הפיזיים, ניתן לראות שבארקלי נראה כמו האב טיפוס לרץ אחורי מודרני. לטעמי יש לו גובה אידיאלי לרץ (שערה מעל מטר שמונים) בשילוב מצוין של משקל ויחס שרירים לשומן (סיקוואן שוקל 110 קילוגרם בקירוב).
יש לו את כל התכונות שאני מחפש ברץ כגון: ראיית משחק וסבלנות שדומות לאלו של לביון בל, זריזות וחמקמקות שדומות לאלו של לשון מקוי ופיזיות ויכולת שמירה על הכדור כמו של לגארט בלאנט. בארקלי הוא כמו יצירת מעבדה של מדען מטורף, מין "פרנקנשטיין" של רצים אחוריים, אם תרצו.
בנוסף, כפי שכבר ציינתי, אני סבור שמה שמבדיל אותו מהאחרים הוא הוורסטיליות שלו. זאת בנוסף ליכולת שלו להתעלות על עצמו ברגעים גדולים (הפיאסטה בול, ה"רוזבול" מול USC, המשחק האגדי מול איווה, ההחזרה הענקית מול אוהיו סטייט) ותקבלו רץ כמעט מושלם על המגרש. גם מחוץ למגרש הוא מתנהג ללא דופי, 0 נורות אזהרה. תוסיפו על כל זה היסטוריית פציעות נקייה ותקבלו פרוספקט שכל הקבוצות מריירות עליו.
אולם, יש לבארקלי גם חסרונות. אני סבור שיש לו 2 חסרונות עיקריים: ראשית, אני לא אוהב איך שהוא מתפקד כחוסם במשחק המסירה. הוא נופל בקלות יתרה לבחור במשקלו, הרגליים שלו לעיתים קרובות לא מסודרות כראוי והטכניקה שלו לא טובה בכלל. שנית, עוד חיסרון משמעותי שאני ראיתי אצל בארקלי הוא הרצון שלו לעשות קצת יותר מידי. לעיתים קרובות מידי הוא ניסה לקחת מהלך של יארדים בודדים למרחק ארוך ונכשל וכתוצאה מכך איבד יארדים והזיק לקבוצתו. שני חסרונות שאפשר בהחלט לשפר, אך אי אפשר להתעלם מהם כרגע.
הדראפט ממשמש ובא…
יש עוד פחות מחודשיים עד לדראפט המצופה והספקולציות לא מפסיקות להתעופף. כרגע הספקולציה שתופסת הכי הרבה תאוצה בתקשורת ובמדיות החברתיות היא ההשערה שהקליבלנד בראונס שוקלים לקחת את סיקוואן בבחירה הראשונה בדראפט הקרוב. מאורע שלא קרה כבר 23 שנים, מאז שנבחר אגדת "פן סטייט" אחרת, קי ג'אנה קרטר. כפי שציינתי לעיל, בתקופה האחרונה נבחרים רצים בטופ 10, וכל אחד ואחד מהם השפיע משמעותית על קבוצתו. טוד גרלי זכה בשחקן ההתקפה של השנה והיה מועמד ל-MVP, זיק אליוט הוביל את הקאובויז למאזן 13:3 ופורנט היה חלק אינסטרומנטלי מריצת הפלייאוף המרשימה של ג'קסונוויל. בשל כך שאני מאמין שהתקרה של סיקוואן גבוהה משל כל אחד מהרצים הללו, הוא צריך להיבחר בבחירה הראשונה.
"אל תיתן לצלו של העבר להשחיר את מפתן דלתך בעתיד"- אמילי בירמינגהאם.
קצת נושא שונה לסיום. כמו כל שנה, ה"מומחים" לכאורה עורכים השוואות שטותיות בין השחקנים המובילים בדראפט לשחקנים מהעבר. בשל כל הספקולציות של בארקלי שהולך לבראונס, החלו להשוות אותו לטרנט ריצ'רדסון חרף זה שהם לא דומים בכלל. יש עוד השוואות מגוחכות וחד מימדיות לא פחות אז בואו ניישר קצת דברים: מייפילד הוא לא ג'וני מאנזל, ג'וש רוזן הוא לא ג'יי קאטלר וג'וש אלן הוא לא כריסטיאן פונדר. צריך לגדוע את ההשוואות הללו במהרה.
