דוקטור ווטסון

נראה שיוסטון מצאה את הקווטרבק שלה. עד שגל הפציעות החליט לתקוף.. על התופעה החדשה שמשגעת את הליגה, וכמה מילים על דדליין הטריידים שהתרחש בשבוע שחלף

19/30, ל-402 יארד, וארבעה ט"ד. 38 נקודות. אלה המספרים המרשימים אותם רשם על הלוח דשון ווטסון ביום ראשון שעבר, בהפסד 38-41 בסיאטל. הם מרשימים הרבה יותר כשלוקחים בחשבון את הנסיבות. רוקי ק"ב, עם הגנה פצועה וקו התקפי חלש, מוביל חבורה של שחקנים שהבוס שלהם הרגע השווה אותם לאסירים בכלא, לכמעט ניצחון ענק באחד המגרשים הקשים בליגה מול הגנה שמפוצצת פרו-בולרים והול אוף פיימרים בכל מקום. בנסיבות בהן כל כך קל להתרסק, ווטסון המריא לעננים ואל המשחק הטוב בקריירה המקצוענית שלו.

זה היה משחק ה"אני כאן" שלו. המשחק שמדגיש יותר מכל את הנקודה החזקה של מספר ארבע הטוב בליגה – המנטליות שלו. חסר פחד, לא מאבד את העשתונות, לא מוותר לרגע. חכם מאוד, גם אם לא תמיד מחליט נכון על המגרש. רצון בלתי נלאה להמשיך ולהשתפר, להביא את הקבוצה שלו ואת יכולות הפוטבול שלו הכי רחוק שרק אפשר. ווינר. מנהיג.

ארל תומאס, שחטף אותו לטאצ'דאון הראשון של המארחים במשחק, אמר שלא ראה ק"ב רוקי כל כך מאוזן בפוקט מאז.. ראסל ווילסון. תומאס היה רק אחד מני רבים מאנשי סיאטל שהרעיפו עליו תשבוחות, וכמה מתאים זה שמשחק הפריצה הפוטנציאלי של ווטסון היה קרב יריות מול הק"ב אותו הוא מזכיר כל כך, ויכול להגיע לקליבר שלו ביום לא כל כך רחוק מהיום.

ניקח כעשרה חודשים אחורה בזמן. אז מספר ארבע גם כן פגש הגנה אימתנית והמטיר עליה מסירה אחרי מסירה, ריצה אחרי ריצה. גם אז הוא נאלץ לענות כל פעם שההתקפה היריבה הפכה את ההובלה. המכנס אותו לבש אז היה כתום, ואת אותו ערב סיים כאלוף המכללות, עם דרייב מנצח מרשים שהסתיים ממש שניות ספורות לפני שהשעון היכה אפס. זה היה המשחק האחרון של ווטסון באוניברסיטת קלמסון. המשחק שהציג אותו בפני כל שחקן, מאמן, סקאוט או סתם עוקב נלהב של הליגה בתור אחד הווינרים הגדולים שנכנסו אליה מזה זמן רב.

המנטליות שלו לא עמדה בספק אצל אף אוהד, ובטח שלא איש מקצוע. לא במהלך קריירת הקולג'ים שלו, ובטח שלא בתהליכי ההכנה לדראפט. יחד עם זאת, הרוב הגדול של מומחי הדראפט למיניהם לא מיהר לעלות על הקרון, ומעטים דירגו אותו כבחירת סיבוב ראשון. אולי גם בצדק: עוצמת הזרוע, דיוק, ראיית המגרש וקריאת המהלכים כראוי היו החסרונות הגדולים שלו. ההתקפה בה שיחק בקולג' – שוטגאן בלבד, בלי צורך לנהל האדל, עם קריאות פשוטות של חצי מגרש בלבד ומוקף בפליימייקרים נפלאים דוגמת מייק וויליאמס – גם כן לא תרמה לרזומה שלו בתור ק"ב מקצועני פוטנציאלי.

הגבות הגיעו עד לעננים כשהגיעה יוסטון ושלחה את בחירת הסיבוב הראשון שלה ב-2018 לקליבלנד על מנת לזנק מהמקום ה-25 ל-12 ולבחור את ווטסון. הוא כבר היה הק"ב השלישי שנבחר באותו דראפט וכל הקבוצות שבחרו אחד קיבלו ביקורות מכל עבר – אף ק"ב כמעט לא נחשב כישרון גדול מספיק כדי להיבחר כל כך מוקדם, ובטח שלא כדי להוות סיבה לויתור על בחירות עתידיות. הטקסנים, שכבר נתנו לקליבלנד את בחירת הסיבוב השני ב-2018 כדי להיפטר מהטעות האיומה של האופסיזן שעבר, נראו כנואשים יותר מכל לתקן את הטעות וסוף סוף למלא את החלל הגדול איתו הלך מועדון הפוטבול הזה לכל אורך תקופת קיומו הקצרה – קווטרבק, העמדה החשובה בספורט קבוצתי.

מחנה אימון וקדם עונה קשים עברו על ווטסון, כאלה שהדגישו מאוד את החורים הרבים במשחק שלו. הוא נראה לא החלטי, לא מדוייק, שם את הכדור במקומות הלא נכונים, ובעיקר נראה לא מוכן. היום, ביל אובראיין מקבל לא מעט ביקורת על ההחלטה שלו לפתוח עם טום סבאג' במחזור הראשון מול היגוארים. מבט אמיתי אחורה לתקופת ההכנה לעונה יגלה לנו שאכן זו הייתה ההחלטה הנכונה לאותו הזמן – ווטסון פשוט לא הספיק להוכיח את עצמו.

השיפור המטאורי אותו השיג ווטסון מאז אותם משחקי קדם עונה פושרים ולמעשה רק דרגה אחת מעל רעים, הוא מרשים ברמה בלתי רגילה. הוא שיפר פלאים את הדיוק שלו. הוא הראה שלמרות שאין לו הזרוע החזקה ביותר, הוא עדיין מסוגל לשלוח כדורי עומק מדוייקים כשההזדמנות צצה. הוא ידע לשים את הכדור בדיוק במקום הנכון כך שגם רסיבר מכוסה יוכל לתפוס אותו ללא הפרעה אמיתית.  הסיט סייפטים עם מבט קטן לכיוון אחד, ושיפר פלאים את יכולת הקריאה שלו לאחר הסנאפ(מה שהשתלב יופי עם אייקיו פוטבול מרשים וזיהוי חכם של הגנות ומיסמאצ'ים לפני הסנאפ). דשון ווטסון הפך ממחליף של טום סבאג' לק"ב בחצי העליון של הליגה תוך משהו כמו חודשיים.

המערכת ההתקפית של ביל אובראיין מתאימה לו כמו לכפפה. מלאה במסירות טיימינג קצרות וזריזות שנשענות הרבה על קריאות והתאמות לפני הסנאפ; כוללת המון פליי אקשן שיפתח את אמצע המגרש והמרחקים הבינוניים והארוכים; וכזאת שמשתמשת באופן יצירתי ונרחב באתלטיות ובאיום הריצה שווטסון מהווה. ווטסון הוא הק"ב הראשון שמסוגל ליישם את הרעיונות ההתקפיים של אובראיין במלואם. ההתקפה עובדת מצוין כתוצאה מכך. גם כשלא, ווטסון מסוגל להמשיך להזיז את השרשראות בעזרת רגליו.

הבעיות עדיין שם, כמובן. ווטסון הוא לא המוצר המוגמר, יש לו עוד דרך ארוכה מאוד. בעיות הדיוק עדיין שם. קבלת ההחלטות לא תמיד ברמה הכי גבוהה, וראינו כמה וכמה מסירות מסוכנות מאוד וטעויות שווטסון לא שילם עליהן בגדול.

ריצ'רד שרמן אמר שווטסון נתן את המשחק הכי טוב מכל ק"ב שאי פעם שיחק מול לגיון הבום. אלו מילים גדולות מאחד ממנהיגי ההגנה ששיחקה מול כל הגדולים. הגנה שניצחה את טום בריידי, עשתה חיים קשים ומדי פעם גם התעללה באהרון רוג'רס, וכתשה ללא רחמים את פייטון מאנינג על הבמה הגדולה מכולן. כן, שרמן יוצא בהצהרות בומבסטיות כל הזמן. אבל כאן, אני מאמין שיש אמת בדבריו. ווטסון גרם לנץ הים האימתני להיראות חסר אונים לפרקים, ועשה את זה בקן שלו. עם הגנה פצועה בצד השני, שספגה בדיוק באותו קצב. משחק ריצה שלא רץ, וקו התקפה שנראה רע לאורך כל העונה.

ודווקא אחרי משחק חייו, באימון לקראת המפגש הביתי מול אינדיאנאפוליס, ווטסון חווה על בשרו את צירוף האותיות המאיים ביותר בפוטבול. ACL. בעברית, רצועה צולבת קדמית. פציעה ללא מגע, באימון. ללא ספק דרך שוברת לב להיפצע, ולגמור עונה בה ווטסון היה בדרכו לנפץ כל שיא רוקי אפשרי. התמודדות בסיאוטציות קשות זה משהו שווטסון עשה ועושה לאורך כל הקריירה שלו כשחקן פוטבול (רק תשאלו את אלבמה) ולמעשה כל חייו(אימו החד הורית חלתה בסרטן כשהיה ילד בתיכון). אז אולי השיפור העצום שלו לא כל כך מפתיע למרות הכל – ואם יש מישהו שיכול לחזור כמו גדול מפציעה כזאת בנסיבות האלה, זה ללא ספק דוקטור ווטסון.

מרגיש כמו NBA

ביום שלישי, בשעה 22:00 שעון ישראל, צילצל הפעמון ובישר את סיום תקופת הטריידים בליגה עד קדם העונה. בדרך כלל דדליין הטריידים הוא סתם יום שלא קורה בו או בסביבתו יותר מדי. אבל השנה, ראינו כמה וכמה טריידים משמעותיים. מי אמר שהNFL היא ליגה ללא טריידים?

• פילדלפיה לחלוטין גנבה את ג'יי אג'אי ולא כל כך ברור לי מה חשבו במיאמי כששלחו אותו תמורת בחירת סיבוב רביעי בלבד. אג'אי לא הצליח לפרוץ מאחורי קו התקפה שנראה חלש ביותר כל העונה עד עכשיו, ובין היתר כולל שלוש בחירות סיבוב ראשון שכולם נראים רע. אולי זו חוסר התאמה לאישיות ולמערכת של אדם גייס, אבל שחקן שהראה כישרון לא שולחים תמורת בחירת יום 3. רק לדמיין איך תיראה ההתקפה של פילי עם רץ שטוב יותר מכל מה שיש להם ביחד בשילוב עם משחק מסירה יוצא מן הכלל.
• האם סיאטל עוברת למצב "לנצח עכשיו" טוטאלי, או שמא זה שינוי גישה כלפי קו ההתקפה? כנראה שניהם. בשילוב עם הטרייד על שלדון ריצ'ארדסון, סיאטל מחזיקה בבחירת יום 2 אחת בלבד בשנתיים הקרובות(סיבוב שלישי ב2019) ולמעשה ויתרה על חלק חשוב מהעתיד הקרוב שלה בשביל ההווה. דוויין בראון הוא שחקן קו ההתקפה הטוב ביותר שהיה לראסל ווילסון. הוא יהיה שדרוג רציני ומיידי לקו התקפה שנראה יותר ויותר מסוגל להתמודד עם הגנות הליגה. הסיהוקס הולכים על הכל העונה, ויש ממה לדאוג.
• מה הסיכויים שלך למצוא רסיבר מספר 1 בסיבוב השלישי? לא גבוהים במיוחד. זה טיעון חזק נגד הטרייד ששלח את קלווין בנג'מין לבפאלו תמורת בחירת סיבוב שלישי ושביעי בדראפט הקרוב. מצד שני, בנג'מין לא עשה את השיפור וההתפתחות שיש לצפות מבחירת סיבוב ראשון שמסיים בקרוב את חוזה הרוקי שלו. בחירה גבוהה אחרת, דווין פאנצ'ס, עקף אותו בסיבוב. כנראה שזה כל מה שבנג'מין שווה כרגע. מבחינת בפאלו, היא מביאה לשורותיה רסיבר עם מימדים(מה שהיה חסר לה) ופוטנציאל, עדיין, להיות נשק די מסוכן. יהיה מעניין מאוד לראות מה יעשה איתו שון מקדרמוט.

• הטרייד המדובר ביותר של התקופה היה זה ששלח את ג'ימי גארופולו החוצה מצילו של טום בריידי ואל אור השמש בסנטה קלרה. גארופולו, ממבט ראשון, נראה כמו עוד עוקץ בליצ'ק טיפוסי. הצל של טום בריידי הוא לא בדיוק צל, שכן הוא אף מעלה את ערך השחקן שמשחק מאחוריו ולומד ממנו. גארופולו אמנם נראה מצויין בשני המשחקים בהם פתח לפני שנפצע בעונה שעברה, כאשר בעיקר הוסיף את האיום האתלטי שלו להתקפה כבר מסוכנת וחזקה של הפטס. אך כמובן שזו לא דגימה גדולה מספיק ואנחנו לא יודעים איך הוא יתפקד כפותח, כשחקן שעליו ינסה לבנות פרנצ'ייז מפואר כמו הפורטי-ניינרס. קייל שנהאן אהב אותו מאוד כבר ביציאה מהקולג', אך הבראונס בהם עבד העדיפו את ג'וני מאנזל. כעת הוא זוכה סוף סוף לעבוד איתו, ואולי להפוך אותו לק"ב שלו להרבה שנים מעכשיו.
• ואיך אפשר בלי קצת בראונס, שאיכשהו הצליחו לככב עם תפקוד והתנהלות מבישים אפילו ביום הזה. ממה נתחיל? מהמחיר המוגזם שהם תכננו לשלם? מהעובדה שהם כל כך רצו שחקן שלא נתן יותר מהופעות גיבוי סבירות? או מחוסר היכולת שלהם בכלל להשלים את הטרייד לפני הדדליין? לי, אישית, הכי מפריעה העובדה שיו ג'קסון כל כך רצה את מקארון. הוא מסיים חוזה בסוף העונה. הבנגלס לא הולכים להדביק לו את התג. אז מהיכן הלחץ להביא אותו כבר עכשיו, ובכך להגיד לקווטרבק שרק בחרת בסיבוב השני ובחרת בו כפותח "ויתרתי עליך לחלוטין"? הבראונס ממשיכים לנהל את העמדה החשובה בספורט בצורה מביכה וזה מה שהופך אותם לבדיחה של הליגה כבר שנים רבות.