כילד, הוא חלם להיות ג'ו לואיס הבא. כנער הוא עזב את הבית בגיל 15, נהיה אבא בגיל 16 וכמתאגרף הוא פילס את דרכו מחובבן שזוכה במדליית הזהב באולימפיאדת טוקיו ב-1964, ובנה את שמו כמתמודד על תואר אלוף העולם הבלתי מעורער במשקל כבד. ב-1970 זכה ג'ו פרייז'ר להגשים את החלום, ולחם בכמה מהקרבות הגדולים בתולדות האגרוף. בעיקר זכורים שניים משלושת הקרבות שלו מול מוחמד עלי: הראשון, המכונה "קרב המאה", והשני הידוע בשם "Thrilla in the Manilla". הוא פרש ב-1976 כאחד מעשרת המתאגרפים הגדולים בכל הזמנים. זהו הסיפור של "סמוקינג" ג'ו פרייז'ר, הגורילה מהמאנילה
בתור הקדמה, נבאר בקצרה את המונח "אלוף העולם הבלתי מעורער במשקל כבד". בעצם, כל אלוף בימינו הוא "בלתי מעורער", זאת בדיוק הסיבה שלא צריך לציין זאת. באגרוף, לעומת זאת, ישנם מספר גופים שונים שמחזיקים לעצמם את התואר "אלוף העולם", ומאחר ואין ביניהם הסכמה שמאחדת אותם, אין כיום אלוף עולם אחד. בזמנים שכן הייתה הסכמה, נחשב בעיני כולם אלוף אחד שהוא בלתי מעורער, ומכאן השם. במשך רוב שנות ה-80, ומאז 1999, אין יותר אלוף עולם בלתי מעורער בשום קטגוריית משקל. על כן, חשוב להבין כי שנות ה-60 וה-70, שהם התפאורה של ההצגה המופלאה שלפנינו, הם עידן הזהב של האגרוף.
ג'ו פרייז'ר נולד ב-12 בינואר 1943 למשפחה ענייה וגאה של עובדי משק בניופורט, קרוליינה הדרומית. האגדה מספרת שפציעה ביד השמאלית שקרתה לו בתור ילד, היא זו שיצרה את הזווית הייחודית של מכת הוו השמאלית הקטלנית שלו. אביו קנה טלוויזיה שחור-לבן, ובה צפה ג'ו הקטן עם משפחתו במתאגרפים הגדולים של שנות ה-50. דודו אמר: "הילד הזה נראה כמו ג'ו לואיס הבא", אמירה שהשפיעה עליו מאוד. אביו בנה לו שק אגרוף ובכל יום הוא היה מתאמן כשעה וחובט בשק. יום אחד רב ג'ו עם נער שהיה בן למשפחה לבנה אצלה עבד, וכשזה אמר לו: "הסתלק מכאן", ג'ו הבין שהגיע הזמן לעזוב את ניופורט.
הוא נעזר באחיו טומי שגר בניו יורק, ובסופו של דבר הגיע לפילדלפיה. פרייז'ר החל להתאגרף כחובבן. כשאומרים חובבן באגרוף חשוב להבין, שזה היה עולם ספורט מקצועי בפני עצמו, שהיו בו תהילה, וכמובן כסף. הכישרון שלו דיבר בעד עצמו, והוא זכה בתחרות חובבים הנקראת "כפפות הזהב" שלוש פעמים רצופות בין 1962 ל-1964. כשהגיע הזמן לבחור את המתאגרפים שייצגו את נבחרת ארה"ב באולימפיאדת 1964, נכשל פרייז'ר בקרב המוקדמות והפסיד לבאסטר מאטיס. הדבר ערער את בטחונו, והוא שקל לעזוב את התחום ולפרוש מאגרוף. חבריו שכנעו אותו להיות המחליף של מאטיס, וזה גם השתלם.
פרייז'ר נסע יחד עם הנבחרת ליפן, עבד קשה עם מתאגרפים בכל משקל כאימון עבורם, ושעת הכושר שלו הגיעה אחרי שמאטיס ניצח בקרב בסיבוב מוקדם אך נפצע. ג'ו לקח את ההזדמנות בשתי ידיים, ניצח את ג'ו האבר הגרמני בן ה-30 כשהאגודל שלו שבורה (על כך לא סיפר לאף אחד) וזכה במדליית הזהב. זה מה שהכשיר אותו להפוך להיות מקצוען. הוא סיים את קריירת החובבים שלו עם מאזן של 42-2, כשרק מאטיס מנצח אותו פעמיים.
לאחר האולימפיאדה, מאמנו יאנסי דורהאם דאג לו למימון של קבוצת אנשי עסקים, וג'ו פרייז'ר היה יכול לעסוק באגרוף במשרה מלאה ובאופן מקצועני. ב-1965 ניצח מספר קרבות בנוקאאוט, אך לא בלי מחיר. הוא נהיה עיוור כמעט לחלוטין בעינו השמאלית. ב-1966 הקריירה של פרייז'ר החלה לנסוק, והוא ביקש מאדי פוץ' להיות עוזר המאמן שלו. תחת הדרכתו, הוא ניצח שלוש קרבות רצופים, ומאותו רגע החל פוץ' לעבוד איתו בקביעות. פוץ' סייע לו רבות, והפך אותו למתאגרף טוב וקטלני עוד יותר. ההשפעה העיקרית של פוץ' על פרייז'ר הייתה שהוא סייע לו לייצר סגנון הגנתי של חבטה והתחמקות, שעזרו לו מול יריבים גבוהים ממנו (הוא לא היה גבוה במיוחד לעומת חלק מהמתאגרפים). גם האגרופים שלו הפכו חזקים יותר, והוא נהיה זריז יותר.
פוץ' שכנע את פרייז'ר להחרים את איגוד ה-WBA, אחרי שהחרים את מוחמד עלי מאגרוף למשך שלוש שנים. זה התברר כצעד אסטרטגי נכון בהמשך. ב-1966 ניצח בקושי רב את בונאוונה. ב-1967 ניצח את כל ששת הקרבות שלו בנוקאאוט, כולל קרב רווי יצרים מול המתאגרף על אנושי צ'ובאלו, אותו ניצח פרייז'ר בלי להפילו, אך זה מתאגרף שמעולם לא הופל בקריירה, על אף קרבות עם כמה מהגדולים. הוא כיכב על שערי מגזינים ואף נפגש עם עלי, לפני שזה איבד את תוארו והושעה. "הוא לעולם לא יוכל לחבוט בי", אמר עלי. אמירה זו נצרבה בזכרונו של פרייז'ר.
עיריית ניו יורק ארגנה קרב בינו לבין מיודעו באסטר מאטיס, ומשום ששניהם היו בלתי מנוצחים ערב הקרב כינתה אותו "הקרב על אליפות העולם". פרייז'ר נקם במי שהוא היה סגנו, וניצח בנוקאאוט לאחר 11 סיבובים. ב-1968 ניצח שוב את בונאוונה, וב-1969 הגן על תוארו מול זיגלוו'יץ' ומול קוורי. כעת נותר אלוף ה-WBA, ג'ימי אליס, כאדם היחיד להביס. פרייז'ר לא הסכים להשתתף באליפות האיגוד, ונלחם באליס רק לאחר שעלי הכריז על פרישה. פעולה זאת השאירה אותם להיאבק ראש בראש על חגורת אלוף העולם הבלתי מעורער. ב-16 בפברואר 1970, פרייז'ר אליס נפגשו לקרב האגרוף הגורלי במדיסון סקוור גארדן. אחרי שהפיל את אליס פעמיים בסיבובים ה-4 וה-5, הנפילות הראשונות של זה בקריירה, מאמנו של אליס סיים את הקרב וג'ו פרייז'ר הפך לאלוף העולם הבלתי מעורער במשקל כבד.
פרייז'ר הגן על תוארו מול בוב פוסטר, ודי בקלות. רק כתם אחד נותר על התואר של המתאגרף הטוב בעולם – הוא מעולם לא נכנס לזירה מול מוחמד עלי. ג'ו פרייז'ר ידע שכדי שהוא יוכל באמת להיחשב אלוף העולם הוא יצטרך להילחם מול הטוב מכולם. לכל אורך ההשעיה שלו, תמך פרייז'ר במוחמד עלי. הוא דאג להשאיר את השם של עלי בתודעה, ועל כן הופתע מאוד כשעלי הקניט אותו בפומבי כשזה חזר מהשעייתו. "הוא נלחם עבור האויב", אמר עלי, ובכך התכוון שבעוד שהוא המוסלמי לוחם הצדק עבור זכויות השחורים, בעיניו ג'ו פרייז'ר הוא לא יותר ממשרת הלבנים. הכל התנקז לקרב אחד שבו כל אחד מהם יוכיח את עמדתו הספורטיבית והפוליטית.
ב-8 במרץ 1971 נפגשו שני הענקים הבלתי מנוצחים ל"קרב המאה", קרב האגרוף שיריע מיהו האחד, אלוף העולם האולטימטיבי והבלתי מעורער במשקל כבד. פרייז'ר כאלוף עולם המגן על תוארו עם מאזן של 26-0, מתוכם 23 בנוקאאוט, ועלי בעמדה הלא מוכרת כמתמודד על התואר, עם מאזן של 31-0, 25 מתוכם בנוקאאוט. זה היה הקרב הראשון אי פעם (מבין 2 בלבד, השני ב-1988) בין שני אלופי עולם בלתי מנוצחים על התואר האולטימטיבי. הקרב נערך במדיסון סקוור גארדן באירוע טלוויזיוני ששודר למיליונים, עמוס בכוכבי תרבות וקולנוע. בעוד שפרייז'ר הגיע לקרב בכושר פיזי עדיף וטקטיקה מוכנה מראש, היה עלי פחות מוכן לקרב. פרייז'ר התכופף כדי להימנע מהחבטות החזקות של עלי, בעל מוטת ידיים ארוכה מזו של יריבו, ונכנס לקרב צמוד. הקרב המתיש נמשך 15 סיבובים רוויי חבטות מ-2 הצדדים. בעוד שעלי ניסה לשלוט בקרב בחבטות פתוחות ובתנועה הריקודית שלו, הצליח פרייז'ר להתחמק מחבטות רבות, ופגע קשות בגופו ובפניו של עלי. הוא הפיל את עלי מספר פעמים, וזכה ביותר נקודות. פרייז'ר הפך לאגדה – הוא ניצח את הגדול מכולם לעיני העולם כולו.
לאחר שהתאושש בבית חולים מאחד הקרבות הקשים בהיסטוריה, הגן פרייז'ר על תוארו פעמיים ב-1972, מול טרי דניאלס ורון סטנדר. הקרב הכי קשה שלו היה דווקא מול המתמודד הבלתי מנוצח ג'ורג' פורמן. ב-22 בינואר 1973 נפגשו השניים לקרב אגרוף בג'מייקה. לפורמן היה סגנון ישיר, הוא עמד במרכז הבמה ופשוט חבט, סגנון שונה מהריקוד של עלי. החבטות האדירות של פורמן, הגבוה מיריבו בראש, הטיחו אותו לקרקע 2 דקות בתוך הסיבוב הראשון. הגישה הישירה של פרייז'ר הייתה גם הקץ שלו כאלוף העולם. אחרי שפורמן הפיל אותו 6 פעמים במהלך הסיבוב השני עצר השופט את הקרב, ופורמן זכה בתואר אלוף העולם הבלתי מעורער במשקל כבד.
ג'ו פרייז'ר חזר לעצמו עם ניצחון על ג'ו באנג'ר, ועשה קרב שני מול עלי, הפעם הוא הפסיד ב-12 סיבובים. אחר כך ניצח שוב את סם קוורי ואת ג'ימי אליס והפך שוב למתמודד העיקרי על התואר. באוקטובר 1974, ניצח עלי את פורמן בקרב ה-"Rumble in the Jungle" המפורסם, ושוב היה זה ג'ו פרייז'ר מול מוחמד עלי על אליפות העולם, הפעם עלי כאלוף ופרייז'ר כמתמודד. בקרב "Thrilla in the Manilla" (מותחן במאנילה), התמודדו פרייז'ר ועלי בפעם ה-3 בפיליפינים. היה זה קרב שהוזמן בכסף רב על ידי ראש הממשלה המקומי, שרצה להפסיק ל-6 שבועות את המלחמה הפנימית במדינה. הקרב נערך ב-1 באוקטובר 1975, בחום הרב והכבד של האזור הטרופי. גם התאורה הכבדה תרמה עוד יותר למפלס החום, ושאגות הקהל המקומי שליוו את ההתמודדות הזכירו את קרבות הגלדיאטורים בעת העתיקה.
שני המתאגרפים היו מעבר לשיאם. פרייז'ר היה בן 31, עלי בן 33 ושניהם פחות מהירים וחטובים מהקרב הראשון הגדול ביניהם. עלי חימם את הקרב בכך שכינה את גיבורינו "גורילה", ומכאן נגזר כמובן השם של המאמר. עלי החל את הקרב בהקנטות, הניח את ידו על ראשו של פרייז'ר, והזמין אותו לשוב ולחבוט בו. פרייז'ר שהיה איטי מבעבר התמקד בגוף, תוך שהוא שב לאסטרטגיה של התחמקות והתכופפות. אלא שהפעם עלי חבט יותר פעמים בראשו של פרייז'ר, וזכה ביותר נקודות. פרייז'ר הנחית את מיטב מהלומות בגופו של עלי, אבל לא הצליח להלום דיו בראשו כדי למצוא שוב את וו שמאל הקטלנית שלו ולהמם את הטוב מכולם כפי שעשה זאת 4 שנים קודם לכן. האסטרטגיה של עלי עבדה, הוא הניח את ידו על יריבו בעל טווח האגרופים הקצר יותר ומנע ממנו מהלומות רבות. בכל הזדמנות, הוא יצר קרב פתוח וחבט בו ממרחק, שכן הטווח שלו היה גדול יותר. אף אחד מהם לא הופל בקרב האגדי הזה, אך עלי ניצח בנקודות. קשה להגיד אם אכן היה זה ניצחון צודק, כי עלי בעצמו חטף את מכות חייו בקרב הזה. מאוחר יותר הגדירן כ:"קרוב ביותר למוות שחשתי בחיי".
בקרב האחרון בקריירה המקצוענית שלו, נלחם פרייז'ר שוב בפורמן ב-1976. בקרב הזה, ניסה "סמוקינג ג'ו" (כלומר ג'ו הלוהט) את אסטרטגיית ההתחמקות והקרב הצמוד. אבל הוא לא יכול לסגנון הישיר של פורמן, וזה היה לו לרועץ. פרייז'ר חזר לעוד קרב אחד ב-1981 שהסתיים ללא הכרעה, וסיים את הקריירה במאזן של 32 ניצחונות, תיקו ו-4 הפסדים. בכל הקריירה, הפסיד ג'ו פרייז'ר רק לשניים – לפורמן ולעלי. פרייז'ר ניסה גם קריירה קצרה בשירה, בעיקר כתחביב. הוא הפיע כעצמו בסרט רוקי, ולאחר מכן תרם את קולו לפרק במשפחת סימפסון ולמספר משחקי מחשב. ב-1992 כתב פרייז'ר אוטוביוגרפיה. עד 2009, החזיק באולם אגרוף על שמו. בנו מרוויס וביתו ג'קי עסקו גם הם באגרוף.
פרייז'ר איבד הרבה מהונו בשל עסקאות מפוקפקות. הוא זכה לכבוד בכל מגזין ספורט מכובד, כולם דירגו אותו בין עשרת המתאגרפים הגדולים בכל הזמנים. ב-1990 נכנס פרייז'ר יחד עם יריבו מוחמד עלי ואלילו ג'ו לואיס להיכל התהילה הבינלאומי לאגרוף. פרייז'ר היה אמנם מתאגרף מוגבל, בהשוואה כמובן לשניים שניצחו אותו, שהתבסס על סגנון צמוד ומסוגר, אבל היה חיית לחימה שכמעט לא ניתן לעצור. את מרבית יריביו הוא הימם בנוקאאוט בזכות וו שמאלית קטלנית, שהייתה אחד מכלי הנשק המסוכנים בתולדות האגרוף. הוא נלחם נגד מוסכמות, עבור עקרונות בהם האמין, והיה היריב הכי גדול של מוחמד עלי, אותו היה פרייז'ר הראשון להביס. בשיאו היה פרייז'ר הטוב מכולם, ואי אפשר להמתיק זאת בנסיבות בלבד. הוא הוכיח זאת בקרב המאה, שהוא בין הגדולים בזכות ולא בחסד.
פרייזר נפטר מסרטן בגיל 67, ב-7 בנובמבר 2011. עלי, שהיה בעצמו חולה בפרקינסון זה שנים רבות, הגיע יחד עם רבים טובים לחלוק לו כבוד אחרון בהלוויה שהתקיימה כשבוע אחרי מותו של פרייז'ר. עם מותו של עלי ב-3 ביוני 2016, הסתיימה היריבות רבת השנים בין מוחמד עלי לג'ו פרייז'ר, שייצרה שניים מהקרבות הגדולים אי פעם והייתה אחת מיריבויות הספורט הכי גדולות שהיו. כעת, "הגורילה ממאנילה" יכול סוף סוף לנוח בשקט.
