לכל מי שצפה היום בגמר הנשים בווימבלדון, קודם כל שאפו. מדובר באחד המשחקים היפים שהיו על המגרש המרכזי, ובענף ספורט נשי אדיר ואיכותי שאפשר רק ליהנות ממנו. הטניסאית סרינה וויליאמס גדולה יותר מרוב הטניסאים הגברים בהיסטוריה, בטח מבחינה הישגית, ועם ההצהרה הזו אפשר להציב אותה בין הספורטאים הגדולים בכל הזמנים. אבל אולי הרגע המרגש ביותר בגמר הנהדר הזה היה דווקא מצידה של המפסידה, אנג'ליקה קרבר. עם סיום המשחק האדיר וההירואי של הגרמנייה היא מיהרה לברך את סרינה על ההופעה המדהימה שלה. "קודם כל, אני רוצה לברך את סרינה, את ראויה לניצחון ולתואר הזה". קרבר כינתה את וויליאמס "אלופה אדירה", אחרי שנשאלה על המשחק המצוין שהציגה, שכמעט ולא ירד ברמתו מזה של המנצחת. "כבוד לשחק לצידך בגמר". זאת אחרי שבמקום לחיצת היד המסורתית מיהרה מחזיקת שיא 22 תארי גראנד סלאם ושבע פעמים אלופת ווימבלדון לחבק את יריבתה באקט שראוי לכבוד של מלכים.
גם סרינה ענתה בראיון שלה לדוברת הטורניר ואל הקהל במגרש המרכזי, שבו נכחה גם ביונסה. מיד אחרי שהודתה לאל, למשפחה ולחברים, אמרה דברים גם על היריבה שלה:"היא מוציאה ממני את המיטב. היא אדם נהדר להיות לצידו אחרי משחקים. תודה על היותך אדם גדול". אחרי הזכייה בתואר שביעי, היא שנייה רק למרטינה נברטילובה שזכתה בתשעה. בקצב הזה לא נופתע אם תשווה גם את השיא הזה וגם את זה של מרגרט קורט, שזכתה ב-24 תארי גראנד סלאם טרם העידן הפתוח. אולי הטניסאית הגדולה ביותר בכל הזמנים, ברגע של ענווה והכרת תודה ליריבה שהתעלתה במשחק שלה, יריבות ספורטיבית אמיתית, בכל המובנים.
והנה, אנו חוזים בזה, וזה אמיתי. אין ספק שהברכות באות מהלב, ובכנות. יריבות בספורט יכולה להיות מכובדת, וזה דבר שענפים אחרים יכולים לשאוב ממנו. גם הקהל בטניס הוא קהל שונה מאוד ממה שהתרגלנו לראות בספורט בכלל ובכדורגל בפרט. הנימוס, האדיבות וקבלת הפנים הסבלנית של הקהל, שלעתים נדירות מפריע לשחקנים או נמנע מלהיענות לשופט בבקשת שקט; זהו חזון לעתיד שנוכל לראות ספורט בצורה מכובדת, בעיקר כשמדברים על קהלי אולטראס של כדורגל, או על נהמות גזעניות שנשמעות לעתים באיצטדיונים שונים בעולם. מי אמר שאי אפשר לכבד? זה דבר שהכדורגל יכול לשאוב מהטניס.
לדעת להפסיד בכבוד היא עוד תכונה שלא מספיק ספורטאים שותפים לה. התבטאויות אומללות של שחקנים ועקיצות מכוערות של מאמנים הוא דבר שלא תשמע בטניס. על המגרש הזה – מי שיותר טוב מנצח ובסוף משחק לוחצים ידיים ובוכים בסוף. את הדמעות של קרבר, שכבר ניצחה השנה את וויליאמס בגמר אליפות אוסטרליה הפתוחה רק לפני חצי שנה, לא היה אפשר להחמיץ. אבל היא עירבה אותן בקורטוב של כבוד הדדי לספורטאית שמשווה היום את שיאה הבלתי נתפס של שטפי גראף כמחזיקת 22 תארי גראנד סלאם. היא יודעת לכבד "אלופה אמיתית" בשיא הקריירה ודואגת להעלות קודם כל את קרנה של יריבתה על פני זו שלה.
אז נכון, גם בטניס זה מקרה נדיר, לרוב המפסידים מדברים קודם כל על עצמם. אבל אולי זה בדיוק מה שחסר בכדורגל – בתוך היריבות לדעת לכבד את היריב, לדעת שבזכותו אתה אלוף, בזכות היריבות יש ספורט ובזכות הניצחון על יריב ברמה גבוהה יש תהילה. הלוואי ונדע להעריך ולהוקיר כל ספורטאי על היותו בעל יכולות, ולדעת להפסיד ולנצח בכבוד. כשמשמיצים, מגדפים, אומרים הערות מעליבות על יריבים ומחפשים נקודות תורפה אפשר למצוא רק כיעור, זילות וחוסר כבוד. הרצון לשנות את העולם מתחיל במעשה טוב כדי לשפר את המצב. אסיים בציטוט מתוך שירו של מייקל ג'קסון, אחד השגרירים הגדולים של האמונה שאפשר גם אחרת: "בליבי כולם הם כמו אחים שלי. צרו עולם ללא פחד עם דמעות של שמחה, רפאו את העולם והפכו אותו למקום טוב יותר, עבורי, עבורכם ועבור כל בני האדם". בעיני, החלום הזה אפשרי.
