בשביל להצליח לככב על מגרש לצדם של רונאלדו (הברזילאי) ורומאריו בהתקפה אתה צריך כישרון, והרבה. גביע הקונפדרציות 1997 ערב הסעודית, נבחרת ברזיל הגיעה עם סגל מרשים ונוצץ שכלל את רונאלדו ורומאריו אך גם עם שמות פחות מוכרים כמו דנילסון. הסלסאו הגיעו לגמר וגם הניפו את הגביע בסיומו. השחקן כנף השמאלי, דנילסון, זכה בתואר השחקן המצטיין של הטורניר למרות שכבש שער אחד בלבד (בשלב הבתים בניצחון 3:2 על מקסיקו). באותו הקיץ הוא גם היה חלק מהזכייה של ברזיל בקופה אמריקה, שנה לאחר מכן הוא נכנס כמחליף בדקה ה-45' בגמר המונדיאל מול צרפת והיה אחת מנקודות האור היחידות של הסלסאו בגמר כשהטריד לא פעם את ההגנה הצרפתית אך עם רונאלדו האנמי לא היה לדרום אמריקאים סיכוי לנצח. במונדיאל הבא דנילסון שוב היה חלק מהנבחרת, אמנם בכל המשחקים ששיחק הוא עלה מהספסל (כולל בגמר בדקה ה-90') אבל אף אחד לא יכול לקחת ממנו את ההישג האדיר שלו עם הנבחרת: טריפל. אחרי רזומה עשיר כל כך במדים הזהובים מתבקש רזומה די זהה גם בקריירת המועדונים אבל עד כאן לחלק הטוב בסיפור של דנילסון כי אלילת המזל שלו כנראה דוברת רק פורטוגזית ומרגע שעזב את ברזיל משהו השתבש, מי שאמור היה להיות הכוכב הגדול הבא של הכדורגל העולמי סיים את הקריירה כפלופ, עוד כישרון ברזילאי לא ממומש. אפשר להאשים את ההחלטות שלקח, את החוסר מזל, פציעות, מאמנים, אבל אי אפשר להגיד עליו שהוא מימש את היכולות שלו. אם נכנס למספרים של דנילסון הם רחוקים מלהרשים, הטענה כי התפקוד של שחקני כנף לפעמים פוגעת במספרים שלהם שכן הם מרבים לייצור מצבים אך הם לא המבשלים, הם המסירת מפתח, יוצרי המצבים, גם היא לא תחזיק במקרה הזה, המספרים של הכנף השמאלי נמוכים מדי, מאכזבים. אז איך נסביר את היכולת של השחקן הנפלא בגיל 20 בגביע קונפדרציות שם כיכב לצד השמות הגדולים בדרך להנפה ולזכייה בתואר השחקן המצטיין של הטורניר עד לנפילת יכולת בקריירת המועדונים.
דנילסון דה אוליביירה נולד וגדל בסאו פאולו, מספרים עליו שכשהיה ילד קטן שיחק מול נערים גדולים ממנו וניצח אותם, עד כאן עוד סיפור ברזילאי קלאסי על ילד שניצח את כל הילדים בשכונה. בגיל 17 עשה את צעדיו הראשונים בכדורגל המקצועני כשהצטרף לסאו פאולו. כבר בשנתו הראשונה במועדון היה חלק מהזכייה בגביע קונמבול (שווה ערך לליגה האירופית). שלוש שנים מאוחר יותר בקיץ 1997 ריאל בטיס הגישה את ההצעה הגבוהה ביותר על הכנף השמאלי המוכשר וניצחה את ברצלונה, לאציו ועוד מועדוני פאר בקרב על שחקן ההתקפה המוכשר, כ-30 מיליון דולר שולמו עבורו והעברה הפכה את דנילסון לשחקן היקר בהיסטוריה של הכדורגל העולמי וכל זה כשהוא רק בן 20. בטיס בשאילה אותו לסאו פאולו לעונה אחת (מאמן בטיס דאז לואיס אראגונס לא התלהב מהדריבלים של הרכש החדש והשאיר אותו עונה נוספת בברזיל כדי ש"יתבגר") בה הוביל את הטריקולור לזכייה בפאוליסטה. בקיץ 1998 אחרי הכישלון עם הנבחרת במונדיאל דנילסון עבר לספרד, לבטיס.
כאשר הגיע למועדון שנה אחרי שנרכש המאמן אראגונס כבר לא עמד על הקווים, ויסנטה החליפו, דנילסון סיים את עונת הבכורה שלו עם שני שערים בלבד. את עונת 1999/2000 הכנף המוכשר סיים עם שלושה שערים שלא עזרו לקבוצה והיא ירדה לליגת המשנה. בעונה הבאה דנילסון הושאל לפלמנגו, המועדון הברזילאי רצה להחזיר את האליפות לבית ולכן בנה סגל איכותי עם שמות גדולים. הגאלקטיקו של פלמנגו נכשל ובענק כשהכוכב, זה שאמור היה להוביל את הקבוצה כבש ארבעה שערים בלבד בכ-20 הופעות. האכזבה ממנו הייתה עצומה הוא חזר לספרד עוד באותה עונה, שם הליגה כבר נכנסה לסיבוב השני והוא הספיק לכבוש שער אחד עד לסיום. בשלב הזה של הקריירה שלו כבר היה ברור לכולם שמשהו השתבש, הכישרון האדיר שיש לכנף השמאלי ברגליים פירק הגנות, אבל לא הביא מספרים ותוצאות. אחד המשחקים הזכורים שלו היה ב-1999 מול ברצלונה, קרלוס פויול רוצה בוודאי לשכוח את אותו משחק בו דנילסון עשה בו כרצונו, תעתע בו והשכיב אותו על הדשא מספר פעמים. כנראה שלחוסר תיאום, הבנה ותקשורת בין שחקני ההתקפה של בטיס היה חלק נכבד בתוצאות על המגרש, אבל האצבעות הונפו ובצדק לשחקן הרכש שלא סיפק את הסחורה. בעונתו הבאה במועדון (01/02) כבש שלושה שערים, שניים מהם באותו משחק, הצמד הראשון שלו במדי בטיס. מיד לאחר המשחק כולם קיוו כי זה יהיה הרגע שיגרום לברזילאי להתפוצץ על המגרש וההנהלה החתימה אותו על חוזה חדש. בקיץ הוא זומן לסגל הנבחרת למונדיאל, ההופעה הזכורה שלו היא מול טורקיה שם רץ על האגף עם הכדור כשארבעה שחקנים טורקים מנסים לעצור אותו ללא הצלחה. את אותו טורניר ברזיל סיימה כאלופה ודנילסון השלים טריפל במדי הסלסאו. את עונת 2002/03 בטיס פתחה מצוין, דנילסון הבקיע צמד במשחק וזוהי הייתה כל תרומתו לעונה המעולה של המועדון שסיים במקום השמיני. ושוב כמו בפעם הקודמת אחרי הצמד של דנילסון, הוא קיבל זימון לנבחרת והנהלת המועדון חידשה את החוזה שלו והאריכה אותו בשנתיים נוספות. מס' חודשים לאחר הארכת חוזה הברזילאי נפצע ונאלץ לעבור ניתוח בברכו הימנית. ב-2005 כשהקבוצה זכתה בגביע המלך הוא הצטלם לפני בשחק הגמר יחד עם ההרכב הפותח למרות שלא שיחק כמחווה של המועדון. זה היה התואר היחיד בו זכה עם הקבוצה הספרדית.
בין 2005 ל-2006 שיחק בבורדו הצרפתית, לאחר מכן עבר לאל נסאר הסעודית, משם המשיך לשנה בדאלאס לפני שחזר לברזיל, לפאלמיירס. אתה זכה בפאוליסטה כשהוא ממעט לשחק. את התקופה הקצרה והמאכזבת בברזיל סיים עם שלושה שערים בשמונה משחקים. משם המשיך לויאטנם ויוון שם תלה את הנעלים אחרי קריירה שלא משקפת את הפוטנציאל והכישרון.
יכול להיות שהיו אילו הציפיות שלא תאמו את המציאות, אולי המשקל הכבד שהונח על כתפיו של הילד הצעיר שבגיל 20 בלבד הפך לשחקן היקר בהיסטוריה של הכדורגל העולמי, ההחלטות הלא נכונות, להישאר במועדון 7 שנים ולכבוש רק 15 שערים כששיא הכיבושים שלו לעונה עמד על שלושה שערים בלבד. אולי העובדה שלא הבין שההתקפה של בטיס לא יכולה לספק לו את מה שהוא צריך הביאה לקריירה מתסכלת. היום בדיעבד כל שנשאר הוא להסתכל אחורה על כדורגלן שיכול היה לכתוב את ההיסטוריה עם הרגלים על דפי זהב אבל כל שעשה היה לכתוב את ההיסטוריה על חול.
