הוא לא היה הכי מהיר, גם לא הכי חזק או גבוה אבל עם כושר מנהיגות, משחק ראש ולב שתמיד נשאר על הדשא רוברטו פביאן אז'אלה הפך למנהיג ההגנה בכל קבוצה בה שיחק, הוא רכש את אהדת הקהל והשחקנים סביבו ולמרות חוסר המזל במדי ארגנטינה הוא נחשב לאחד מגדולי הבלמים ששיחקו במדי האלביסילסטה בשנות האלפיים. את הכינוי "העכבר" (El Raton) הוא ירש מרובן אז'אלה, שחקן נבחרת ארגנטינה במונדיאל 1974.
רוברטו פביאן אז'אלה נולד באנטרה ריוס, כנער בשעה שחבריו שיחקו כדורגל ללא הפסקה הוא לא נסחף אחריהם ולא חשב שהמשחק מהנה. למרות חוסר ההתלהבות שלו כבר בגיל 15 הוצב ליד אביו בחוליית ההגנה של אתלטיקו פרנה. בהמשך עבר לשחק במדי פרו קאריל אואסטה שם פרח ולאחר 3 עונות עבר לריבר פלייט ממנה יצא לאירופה לאחר שנת בכורה מוצלחת. התחנה הראשונה שלו ביבשת הגדולה הייתה נאפולי (פארמה רכשה אותו מריבר אך בשל חוקת הכדורגל במדינה השאילה אותו לנאפולי שרכשה חצי מכרטיס השחקן שלו), שם עשה את התקדמותו הגדולה כבלם ולאחר 3 עונות עבר למילאן שם כבר בעונתו הראשונה בקבוצה זכה באליפות.
אל ולנסיה הוא הגיע בקיץ של שנת 2000 והשתלב בקבוצה מהר, הוא הפך למנהיג ההגנה ולמרות שלא היה מהיר הוא פיצה על כך בראיית משחק, יכולת מיקום ומשחק ראש משובח. כבר בעונתו הראשונה העפילה הקבוצה לגמר ליגת האלופות אך הפסידה לבאיירן מינכן בפנדלים. הקהל התאהב בבלם שבמהלך 7 עונותיו בקבוצה הצליח להכניס את שמו לדפי ההיסטוריה שלה כשהוא מבקיע בנגיחה את שער האליפות של עונת 2001/02, אליפות ראשונה למועדון לאחר בצורת של 31 שנים. רוברטו היה חלק מתקופת הזוהר של ולנסיה בעשור הראשון של שנות האלפיים ויחד אתה זכה ב-4 תארים: 2 אליפות ספרד, גביע אופ"א והסופר קאפ האירופי. עם 275 הופעות, שערים מכריעים (בסה"כ כבש 12 פעמים במדי הקבוצה), ולב שתמיד נשאר על המגרש הוא נכנס לרשימת אגדות ולנסיה.
לאחר השנים היפות בולנסיה הוא חתם בויאריאל, אך מעולם לא לבש את מדיה כשלאחר 16 ימים מחתימתו במועדון סראגוסה מימשה את סעיף השחרור הנמוך שלו. השנים במועדון לא היו קלות כשהקבוצה כשלה במאבקי התחתית וירדה לליגה השנייה, רוברטו הוכיח שוב שאת הלב הוא משאיר על המגרש ולא נטש את המועדון לטובת הצעות מהליגה הבכירה, ולאחר עונת היעדרות סראגוסה שבה לליגה הראשונה. לאחר קריירה מפוארת בספרד החליט הבלם לחזור לבית והוא חתם במדי ראסינג קלוב שהיה גם התחנה האחרונה שלו. בגיל 37 לאחר שנתן את הכל על המגרש אז'אלה נכנע לפציעה טורדנית בברך ותלה את הנעליים.
את תחילת דרכו בנבחרת הלאומית הוא עשה בנובמבר 1994 במשחק ידידות. הוא זומן למשחקים האולימפיים ב-1996 שם זכה עם הנבחרת במדליית כסף. את מונדיאל 1998 הוא ירצה לשכוח כשברבע הגמר מול הולנד דניס ברגקאמפ השאיר לו אבק בדרך ליתרון 2-1 לאורנג' ולשליחת ארגנטינה לבית. גם במשחקי הקופה אמריקה 1999 המזל לא היה לצידו כשברבע הגמר מול ברזיל ארגנטינה קיבלה פנדל, אז'אלה בעט אך דידה הדף ושלח בתום המשחק את היריבה המושבעת לבית. את משחקי גביע העולם ביפן הוא החמיץ בשל פציעה בחימום רגע לפני פתיחת המשחק הראשון מול ניגריה. במשחקי הקופה אמריקה 2004 ארגנטינה פגשה את ברזיל בקרב על התואר אך שער בתוספת הזמן הביא להארכה, המשחק לא הוכרע ולאחר 120 דקות האלביסילסטה הפסידה 4-2 בבעיטות עונשין. רוברטו זומן למשחקים האולימפיים באתונה כאחד משלושה השחקנים חריגי הגיל ובפעם הראשונה הוא הוביל את הנבחרת עד לפודיום והאלביסילסטה חזרה לבית עם הזהב. במונדיאל 2006 הוא הבקיע את שערו הראשון והיחיד במונדיאל כשהוא מעלה את ארגנטינה ליתרון 1-0 מול גרמניה, 10 דקות לסיום המשחק הגרמנים השוו את התוצאה והמשחק הוכרע בבעיטות עונשין שם רוברטו היה אחד מהמחמיצים ושוב ארגנטינה כשלה וחזרה בלי תואר.
פרישה מהמדים הלאומיים היא לא עניין של מה בכך, זהו רגע גדול עבור הכדורגלן שתולה את הנעליים משירות הדגל. אז'אלה קיבל את משחק הפרישה החלומי: משחק גמר בקופה אמריקה 2007 והזדמנות לנקום על הגמר הקודם, רצה הגורל וארגנטינה פגשה את היריבה המושבעת, ברזיל בקרב על התואר. המשחק הזה היה יכול להיות הסיומת המושלמת עבור הקריירה במדים הלאומיים של הקפטן הארגנטינאי שהיה ראוי לסוף כזה, אך בכדורגל אין ראוי או מגיע ואותו משחק נגמר בתוצאה 3-0 לברזיל כשהשער השני הוא עצמי אותו הבקיע אז'אלה, על הפרישה הוא הודיע לאחר המשחק והיו כאלו שסברו כי ההפסד לברזיל שבר לו את הלב והביא לפרישה אך הוא חזר וטען כי החליט על פרישתו זמן רב לפני אותו גמר. עם 115 הופעות מתוכן 40 במשחקי מוקדמות מונדיאל ו-10 הופעות במשחקי גביע עולם, תצוגות הגנה מרשימות והנהגה שהובילה את הנבחרת קדימה הוא השאיר את המפתחות לדור הצעיר והותיר אחריו חלל גדול בהנהגה ובהגנה של האלביסילסטה שעד היום חוסר המזל מלווה אותה ומאז 2004 היא בבצורת תארים.
אז'אלה הוא מסוג השחקנים שראויים לאהדה, כישלונות בנבחרת לא גרמו לו לוותר וללכת, הוא השאיר את הלב על המגרש ולא נטש. בחירה באופציה הקלה הייתה פסולה בעיניו, למרות הכישלונות בנבחרת הוא אחד הבלמים האהובים בארגנטינה, אומנם פיזית אפשר להגיד שהוא קטן, אבל הקריירה שלו מספרת על אגדה שלא נתנה לאי הצלחה לנצח.
