לכדורגל יש תפקיד חשוב בעיצוב החברה המודרנית. אנשים רבים מתאגדים סביב אהדה משותפת לקבוצות ומנגד יש קהלים שפועלים האחד נגד השני תוך הסתה ופגיעה בלגיטימיות. קשה להתעלם מנוכחותו של הכדורגל בקרב חובביו. אותם אנשים שמנת הכדורגל היומית או השבועית שלהם שוות ערך לצורך בסיסי. עם זאת, העולם שסביבנו הפך עם השנים לעולם רווי מלחמות. הסכסוכים הטריטוריאליים בין מדינות או מחוזות החריפו במקביל לעלייה בפיגועי הטרור שחוצים גבולות ומרימים את ראשם במקומות מודרניים ומערבים שעד לפני כמה שנים שמעו על מקרים כאלה רק בחדשות. הכדורגל הוא חלק משגרת חיינו אך לעיתים מוצא את עצמו משני כשחיי אדם עומדים על הפרק. אז למה דווקא עכשיו נזכרנו לתת את הדעת בסוגיה הזו?
לפני שבע שנים בדיוק התרחש אירוע שהדגים בצורה הטובה ביותר את המתח העדין הקיים בין שני העולמות הללו. ב-8/1/10 יצאה נבחרת טוגו לעבר אנגולה שם הייתה אמורה להתחיל אליפות אפריקה לאומות. הטוגולזים בחרו לעבור את הדרך באוטובוס. המנטאליות של אפריקה שידועה כיבשת שסועה שבה מתנהלים קרבות בלתי פוסקים ומלחמת אזרחים בין השבטים השונים לא פסחה גם על האוטובוס של הנבחרת. כשהוא חצה את הגבול מקונגו לאנגולה ונכנס למחוז קבינדה, טריטוריה שנלחמת על עצמאותה, נפתח ירי כבד לעברו.
כתוצאה מהירי נהרגו שלושה: נהג האוטובוס, עוזר המאמן ודובר הנבחרת. כמו כן, שבעה שחקנים נפצעו. הצוות המקצועי בצוותא עם השחקנים רצו להשתתף בטורניר בכל מקרה כדי להציג חזית נוקשה מול הטרור והמלחמה ולהנציח בצורה הזו את ההרוגים, אך נשיא טוגו דרש מהם לחזור למדינה ואף שלח את מטוסו הפרטי כדי להביאם. בעקבות החלטתו הנבחרת לא השתתפה בטורניר ואיחוד הכדורגל האפריקאי הטיל על טוגו קנס כספי ואיסור של השתתפות בשני הטורנירים הבאים כשהנימוק הוא התערבות בוטה של הממשלה בכדורגל.
מקרים מסוג זה מולידים את הויכוח הבלתי נמנע בין המחנה שמאמין שאירועי ספורט לא צריכים להידחות או להתבטל בגלל אירועים שלא קשורים לתחום, קרי מלחמות, פעולות טרור וכו' כל עוד הדבר מתאפשר מבחינת תשתיות ומשאבים. מנגד עומד המחנה שסובר שלא ניתן לנתק את תרבות הספורט מההוויה הפוליטית-חברתית, כך שצריך להתייחס לכל מקרה לגופו ולדחוק את הספורט מקדמת הבמה במקרים בהם המציאות הפוליטית גוברת על העיסוק היומיומי.
כאמור, מלחמות לא חסרות בעולמנו. אך חשוב להבחין בין אזורי קרב הלכה למעשה שבהם באופן ממשי לא ניתן לערוך משחקי כדורגל לבין מדינות שנמצאות תחת איום ממדינה אחרת. הסוג הראשון רלוונטי למלחמת העולם השנייה. למשך שש שנים אירופה הפכה לזירת קרב שסועה, מה שהוביל לביטול כל הליגות המקומיות ולביטול שני טורנירי מונדיאל (1942 ו-1946). מלחמה נוספת שפגעה אנושות בכדורגל היא הפלישה האמריקאית לעיראק בשנת 2003 שהובילה להפלת סאדם חוסיין והחלפת המשטר במדינה. בתקופת הלחימה כוחות הקואוליציה האמריקאית השתלטו על מתקני ספורט והפכו אותם לבסיסים ולמרכזי תחמושת. הליגה העיראקית הופסקה למספר שנים מה שהוביל לכדורגלנים רבים להגר למדינות אחרות כדי להמשיך ולשחק כדורגל.
הסוג השני רלוונטי יותר למדינתו. למזלנו המלחמות שחוותה ישראל כמעט ולא גלשו לתוך גבולותיה, כלומר מלחמה בחזית לרוב בתוך גבולות האויב. אך, בעשורים האחרונים אנו עדים לשתי רעות חולות: הראשונה, טילים שמתעופפים לעבר העורף הישראלי, והשנייה, פיגועי טרור בלב אוכלוסייה אזרחית. הסכסוך הישראלי-פלסטיני החל לתת את אותותיו גם בכל הקשרי הספורט הבינלאומי. כך במסגרת גל הפיגועים באינתיפאדה השנייה ובזמן ארבעת המבצעים האחרונים של צה"ל שהתרחשו בעשור האחרון החליטו ארגוני הספורט האירופאים (אופ"א, פיב"א וכו') להדיר את רגליהם מישראל. הקבוצות הישראליות נאלצו לארח את יריבותיהן במפעלים האירופאים במדינות אחרות. דבר שפגע בסיכוי הריאלי של הקבוצות להגיע רחוק באירופה ולא פחות מכך בהכנסות שהיו אמורות להגיע מאירוח מלא באצטדיון הביתי. בספורט הישראלי ניסו לשמור בתקופה הזו על עסקים כרגיל, גם כדי להראות לאירופאים שניתן לקיים ספורט בישראל וגם כדי לשמור על השגרה לאוהדים רבים שמחפשים מרגוע בדמות הכדורגל. יוצא דופן היה יו"ר ההתאחדות לשעבר, אבי לוזון, שבמהלך מבצע "עופרת יצוקה" דחה את מחזור ליגת העל בטענה ש"בעת שתושבי הדרום סופגים מטחים של רקטות הכדורגל יכול לחכות".
המקרה הפרטי של ישראל חצה גבולות והגיע בשנים האחרונות למקומות מערביים יותר. ארגוני טרור אסלאמיים שבראשם אל-קעידה ודעא"ש החלו להגיע לאירופה כשהמטרה שלהם לזרוע הרס ולפגוע בשגרת החיים. עד מהרה מצא עצמו הספורט קורבן לתופעה. כך למשל טורניר היורו האחרון לווה בהתראות חוזרות ונשנות על אירועי טרור שאילצו את המארגנים הצרפתיים להציב מערך חסר תקדים של אבטחה. גורמי הביטחון לא לקחו סיכון, שכן חצי שנה לפני שריקת הפתיחה ליורו, במסגרת גל הפיגועים הרצחני בפריז, מחבל פוצץ את עצמו בכניסה לאצטדיון סטאד דה פראנס, עת שיחקו בו גרמניה וצרפת. רק נסו לתאר מה היה קורה לו המחבל היה מממש את מטרתו המקורית ומצליח להיכנס כשעל גופו חגורת נפץ לתוך האצטדיון.
כנראה שקצת נאיבי לדמיין את עולמנו נטול מלחמות ונטול סכנות. הדרך היותר ריאלית היא להתייחס לגורמים הללו כנתונים שלא הולכים להשתנות כל כך מהרה. מעצם הגדרה זו חייבים אנו לנהל את חיינו במסגרת הזו. הכדורגל ללא ספק נכנס למשוואה, כי לרבים מאזרחי העולם החופשי (וגם אלה שלא) הכדורגל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. יש מלחמות שהתחילו בגלל משחקי כדורגל (כמו המלחמה בין הונדורס לאל-סלבדור) ויש משחקים שהפגישו על כר הדשא מדינות שלא מוכנות להכיר האחת בשנייה (ארה"ב-איראן במונדיאל 1998), אך המטרה החשובה ביותר היא לדעת לשלב את הכדורגל גם במקומות הללו. כמובן שאין כוונה חלילה לסכן את השחקנים, הצוות המקצועי או את האוהדים. אך צריך למצוא את הדרך הנכונה להשאיר את הכדורגל חף מפוליטיקה ומלחמות ולקיימו כל עוד הסיכון לסביבה לא חוצה את הגבול הסביר.
