אולי באמת היכולת של סגל השחקנים היא זאת שנותנת ללואיס אנריקה את התחושה שקבוצתו פייבוריטית במפגש הקרוב. כי מבחינת השוואה בין המאמן מאסטוריה לבין מקבילו הצרפתי, זיזו עושה נוקאאוט כמעט בכל הפרמטרים לעמיתו וכן, בסופו של דבר זה מה שיכריע את הקלאסיקו הקרוב לטובת קבוצת החוץ.
הגנרל המקריח הגיע ל86 נק' מ-33 משחקי ליגה (המאזן הטוב ביותר בכל הזמנים בספרד מכמות המשחקים הזו) ועדיין לא הפסיד העונה בזירה המקומית. הוא מתמודד יפה עם מגפת הפציעות שתקפה את המועדון (ולא פסחה על הקלאסיקו) ונראה בדרך הנכונה להוביל את הבלאנקוס לעבר התואר אחרי מספר שנים שחונות שבהן הם ראו את היריבות הנצחיות חוגגות אליפות.
מבחינת איכות השחקנים, אין מה לעשות השוואות כי כששני השחקנים הטובים ביותר בעולם נכנסים לקרב ראש בראש כל תוצאה במשחק אפשרית ובהחלט האיקס-פאקטור יוכל לבוא לידי ביטוי מחבורת החי"רניקים שיוצבו לצד שני המגה-סטארים. כאן, למרות החסרונות בסגל, יש לריאל עליונות ברורה שכן זידאן יודע טוב מאוד איזה כלי נשק יש לו במחסן והוא משתמש בו בהתאם. המאמן הצרפתי גם ידוע בתור מוטיבטור למרות שלמשחק בסדר גודל הזה לא בטוח שצריך "שיחת מורשת קרב" אבל אולי כמה הערות שלו בהתאם מתרחש במגרש יוכלו לסדר לכמה מחניכיו טיפים כיצד לבלוט יותר במפגש הפיקנטי הזה.
בשנה שעברה זידאן הגיע לריאל אחרי שריאל כבר שיחקה את הקלאסיקו הראשון (תבוסה 4:0 בבית) ובשני הוא ניצח בקאמפ נואו 2:1 ככה שהוא מגיע גם עם יתרון פסיכולוגי קל על עמיתו. יהיה מה שיהיה במשחק הזה, ולא משנה כמה שערים יבקיעו מסי או רונאלדו, מה שבטוח את הטון האחרון ייתן הבנאדם ששולט הכי הרבה בסדר טקטי ולאיש הזה קוראים זינאדין זידאן, יחד איתו צפויים הבלאנקוס לסמן וי על המשחק ולפתוח פער משמעותי מאוד מיריבתם לאותו טנגו של שעות הערב המוקדמות של יום שבת.
מנגד תגיע מול הבלאנקוס המכונה המשומנת שהנהגת מסי ושות' וקל זה לא יהיה
בארסה החדשה – דור הטריו
ברצלונה הייתה קבוצה מצוינת עוד ב-2003. הקבוצה שסיימה במקום השישי והמאכזב, הייתה מלאה בשחקנים שעתידם עוד לפניהם. פפ גווארדיולה עוד היה שחקן פעיל, אם כי כבר לא בברצלונה, ולואיס אנריקה המתבגר הנחה את השחקנים הצעירים לעבר הקבוצה הבוגרת. זו לא אותה קבוצה ששיחקה את הטיקי טאקה של השנים הבאות, אך שיחקו בה קרלס פויול, צ'אבי הרננדז וכמובן אינייסטה הצעיר, שהיה אז בן 18 בלבד. הפרשנים כינו אותו הילד שאין לו מספיק פיזיות כדי להתמודד עם העוצמות של הלה ליגה. אבל כבר אז החלה המסורת שתהפוך את ברצלונה לקבוצה הגדולה בספרד ובאירופה למשך עשור.
אותה קבוצה, שראתה את היריבה הגדולה ממדריד זוכה במשך 6 שנים ב-3 אליפויות אירופה וב-2 אליפויות נוספות, כשכל הכוכבים מכל העולם נחתו בה והשתוקקו לשחק בה, עשתה את מהלכי השחמט מאחורי הקלעים. בלה מסייה היה דור של כמה שחקנים עולים, שיחד עם השלד הקיים יבנו את "ברצלונה של הטיקי טאקה". עוד בטרם זה קרה, הגיבה ברצלונה לרכישות של ריאל בעזרת רכישה משלה. בעוד דיויד בקהאם הפך לגלאקטיקו התורני, היה זה כישרונו המסחרר של רונאלדיניו שהגיע כדי לשקם את הריסותיה ואת כבודה של האימפריה הקטאלונית.
בברצלונה יהפוך הברזילאי משחקן אלמוני שבועט בעיטה חופשית משוגעת לשערו של דיויד סימן ברבע גמר המונדיאל לשחקן הטוב בעולם. כשהגיע למועדון הקטאלוני, צוטט שאמר: "אני אולי פחות יפה מדיויד בקהאם, אבל אני שחקן טוב ממנו". וזאת בדיוק מה שברצלונה הפכה להיות אל מול הקבוצה היפה של ריאל הגלאקטית, קבוצה יעילה והרבה יותר טובה. יחד עם סמואל אטו, פליטה של ריאל, לודוביק ג'ולי, השחקן שהדיחה אותה ברבע גמר האלופות 2003-04 עם מונאקו הזערורית ועם אחד השחקנים הטובים באירופה דקו שזכה בגביע אופ"א וגביע אירפה תחת פורטו של מוריניו, בנה פרנק רייקרד את הקבוצה החדשה של ברצלונה.
ב-2003-04 היא עברה את ריאל בטבלה וסיימה שנייה, אחרי האלופה ולנסיה באותו דור זהב של העטלפים, שבעונה זו החל להגיע לסוף דרכו. ב-2005 היא אמנם נכשלה בגביע ובאירופה, אך השיבה לעצמה כתר אליפות ראשון מזה 6 שנים. ברצלונה הייתה כבר ברצלונה של צ'אבי ואינייסטה, אבל היא הייתה זקוקה לדבר אחד כדי לזכות באליפות אירופה שנייה בתולדותיה – ליונל מסי. מסי החל את דרכו בצילו של הכוכב הבלתי מעורער רונאלדיניו. אבל מהרגע הראשון היה ברור שמדובר במשהו חדש, רק שייקח קצת זמן להבין מה זה בדיוק.
את גביע אירופה הראשון לקחה ברצלונה תחת הדרכת רונאלדיניו, שכדור הזהב 2005 שם עליו את החותמת הסופית כשחקן הטוב בעולם. אך מכאן הקריירה של הגאון הברזילאי לקחה תפנית רעה. לא בדיוק ברור מה זה, אבל אחרי מונדיאל כושל ב-2006 משהו כבה לעד ברונאלדיניו. זה היה תחילת העלייה המטאורית של הפרעוש, וזה קרה קצת בלי שנרגיש. ב-2006-07 עוד ספרו לו שערים ביחס למספר השערים של רונאלדיניו. אבל בקלאסיקו בברנבאו בו ריאל הייתה עדיפה בהרבה היה זה מסי שלבדו החזיק את קטאלוניה כולה וכבש שלושער שמנע את הניצחון של ריאל. אחר כך גם הגיעו השער המסחרר וחיקוי של "יד האלוהים", שניהם הזכירו את מראדונה.
אי אפשר היה להתכחש למציאות. רונאלדיניו אמר: "הוא בדרך להיות השחקן הטוב בעולם", וזה קרה. ב-2007 קאקא זכה בכדור הזהב אחרי שהוביל את מילאן לזכייה גביע אירופה; ב-2008 היה זה כריסטיאנו רונאלדו שהימם את העולם ושבר שיאים במנצ'סטר יונייטד. זאת הייתה הדעיכה של ברצלונה של רונאלדיניו וריקרד, ותחילת העידן של פפ גווארדיולה. איתו זכה מסי בארבעת כדורי הזהב הבאים. המאמן הקטאלוני הצעיר עלה מאימון הנוער ונקרא אל הדגל ממש במחזורי הסיום של עונה בה ריאל זכתה באליפות שנייה בפער גדול מהיריבה ברצלונה והייתה טובה ממנה בהרבה. בלי הרבה שינויים בסגל, בשתי הקבוצות, ועם אותו בסיס שכלל את מסי, פויול, צ'אבי ואינייסטה הגיח כדורגל חדש, הטיקי טאקה, שיסחוף את אירופה וספרד.
ברצלונה הפכה את היריבות על פיה, וגרמה לקלאסיקו להיות לא תחרותי. התבוסות 6-2, 5-0 היו סימן ההיכר של ברצלונה כמעט בלתי מנוצחת. זה כל כך השפיע על ריאל, שפרס חזר לנהל את המועדון, והבלאנקוס נכנסו למסע רכש מטורף שכלל את קאקא, קארים בנזמה, צ'אבי אלונסו וכריסטיאנו רונאלדו בקיץ אחד. אבל את ברצלונה הזו היה קשה לעצור, ואחרי טרבל היסטורי וראשון לקבוצה ספרדית (ואם תרצו סקסטופל, כלומר שישה תארים בשנה קלנדרית), המשיכה ברצלונה לקחת 3 אליפויות נוספות. רק מוריניו, שהגיע כדי לשנות סדרי עולם ולשקם את הבלאנקוס, הצליח לעצור זמנית את השטף הקטאלוני. אחרי שאיבד את האליפות ב-2011-12 ליריבו הפורטוגלי, החליט גוואדיולה שהגיע הזמן לעזוב, למרות שניתן לו אשראי אינסופי במועדון נעוריו. הוא עשה זאת כמאמן המעוטר בתולדות הבלאוגראנה, כשקטף 14 תארים ב-4 שנים, בהן 3 אליפויות ו-2 גביעי אירופה.
אבל הברצלונה של פפ לא סיימה את דרכה. היא רק השתכללה. ב-2012-13 היה זה עוזרו של פפ טיטו וילאנובה שלקח את המושכות, ולמעשה המשיך באותה מסורת של הנעת והחזקת כדור. הוא השיב את התואר המקומי לבארסה אחרי עונת הפסקה אחת בלבד, אך עקב בריאותו הרופפת נאלץ לעזוב. מחליפו טאטה מרטינו החל לערוך כמה שינויים בקבוצה. מעבר לכמה שינויים פרסונליים בסגל, שזכה יחד בכל כך הרבה תארים, החל גם שינוי מינורי בשיטת המשחק. ברצלונה החלה לשחק יותר בכדורים ארוכים. זו לא הייתה שיטת משחק חדשה, אלא שכלול של הטיקי טאקה הישן והטוב. אבל מרטינו נכשל בכל החזיתות מול היריבות הישירות. את הגביע הפסיד בגמר לריאל מדריד, בעוד אתלטיקו של צ'ולו סימאונה הדיחה אותו בחצי גמר ליגת האלופות וקטפה אליפות בקאמפ נואו לעיני האוהדים.
לואיס אנריקה בא להחליפו, והביא עימו רוח חדשה. הבשורה הכי גדולה בעונת הטרבל של 2014-2015 הייתה סיום דרכו של צא'בי במועדון. מי שהיה המנוע הפועל מאחורי הקטר הקטאלוני החליט שהוא רוצה לעזוב בקול תרועה. כך החלה ברצלונה החדשה תחת לואיס אנריקה, עידן הטריו. לא עוד מנהל משחק בחלק האחורי של המגרש. מעתה, מסי הוא בעל הבית. חוברים לו סוארס וניימאר ליצירת הטריו האימתני והטוב בהיסטוריה. מי שסייע רבות לשינוי הזה הוא דווקא אינייסטה, שבאמת הראה מנהיגות יוצאת דופן בעונה הראשונה ללא עמיתו למרכז השדה לא רק בברצלונה, אלא גם בנבחרת המצליחה בכל הזמנים. וגם ההצטרפות של ראקיטיץ' סייעה מאוד לגוון את מרכז השדה ולשמור על האיזון והמרקם הקבוצתי אחרי לכתו של צ'אבי.
עם זאת, העזיבה של ססק פאברגאס ב-2014 סימנה שינוי אמתי עבור הקבוצה. ססק היה אמור להפוך בעצם ליורשו של צ'אבי. הוא הגיע מארסנל כאחד הכוכבים הגדולים של הליגה האנגלית, אך מצא עצמו במציאות לא פשוטה. הוא לא קיבל מספיק הזדמנויות, וגם כשקיבל התקשה להסתגל לשטף המשחק של בארסה. הוא עזב לצ'לסי, ואמנם גם שם לא השיג הצלחה רבה, אבל צריך לזכור שלעתים הצלחה תלויה בכל התנאים הסובבים אותה. צריך גם לזכור דבר נוסף. פאברגאס הגיע מליגה שונה לחלוטין, עם שק כבד מאוד על כתפיו, 'היורש של צ'אבי' זה לא תפקיד שניתן למלא בנקל, אם בכלל. ובכל מקרה, ההבאה שלו לספרד הייתה מוקדמת. הוא עדיין צפה מהספסל כיצד צ'אבי שעוד היה בשיאו ממשיך לנהל את מרכז השדה של הקטאלונים ובסופו של דבר פשוט לא היה מקום לעוד עושה משחק אחורי בהרכב.
העניין הוא, שהעזיבה של פאברגאס הגיעה בדיוק בעונת 2014-15, בה החלה הירידה לספסל של צ'אבי. הוא עדיין היה פקטור במרכז המגרש, אך שיחק הרבה פחות ומיעט להשפיע על ברצלונה. בדיעבד, זה היה יכול להיות הרגע של פאברגאס. אבל ההבאה במקביל של ניימאר ושנה אחר כך של סוארס הביאה רעיונות חדשים ללואיס אנריקה, שוויתר על רעיון עושה המשחק האחורי, ומסי החל יותר ויותר לרדת לסייע במרכז השדה. בשנה הראשונה, עם קצת תמיכה מצ'אבי ועונה מצוינת של ראקיטיץ' הכל דפק כמו שעון. הטריו פשוט לא הפסיק לכבוש, והיה נראה כי דבר לא יעצור את המכונה המתחדשת של לואיס אנריקה. בסופו של דבר, גם העונה שעברה הסתיימה בהצלחה גדולה, עם דאבל מקומי ואליפות שנייה ברציפות.
אבל כל זה קרה כשהאיזון במרכז השדה עבד. בתחילת העונה הנוכחית, נעשו שינויים רבים בסגל. ההבאה של חלק מהשמות החדשים עדיין לא מוכיחה את עצמה. שחקנים כמו דניס סוארס, אומטיטי (שדווקא השתלבו עד כה הכי טוב מבין כל שחקני הרכש), לוקה דין, ובעיקר אנדרה גומש ופאקו אלקאסר לא מצליחים לגמרי להשתלב ובטח שלא למלא את תפקיד השחקנים אותם החליפו. לפתע, בהיעדרו של אינייסטה הפצוע ועם עונה פחות טובה של ראקיטיץ' (שממילא אינו חצי צ'אבי) ברצלונה לא רק מגמגמת, היא אף פגיעה. ואם חושבים על זה, היא הייתה כך עוד מהשליש האחרון של העונה הקודמת, בה פער של 12 נקודות (!) מריאל מדריד התקזז לכדי נקודה בודדת, שהספיקה בקושי רב לאליפות.
השאלה הנשאלת היא עד כמה ברצלונה החדשה מצאה את הנוסחה לפרוח בעידן פוסט צ'אבי. היה ברור שיהיו חבלי לידה, אבל האם הדאבל המקומי בא מכח האנרציה שנשארה במועדון? האם השחקנים החדשים יוכלו לתת את האקסטרה הדרוש כדי הטריו האם אס אן יוכל לבצע את המוטל עליו ולהנהיג את הקבוצה? כשרואים את מסי מנסה לקחת על עצמו שני תפקידים במקביל, השאלה אף גוברת. מסי אינו עושה משחק אחורי. הוא שחקן אגף ימני וחלוץ מדומה. וכשהוא יורד למרכז שדה שלא מתפקד מספיק טוב, הוא הולך לאיבוד בהתקפה, משום שאינו יכול להיות גם המוסר וגם המקבל. עד כמה שיסודות המשחק של ברצלונה לא טבועים עמוק בתוך השחקן האדיר הזה, הוא לא צ'אבי. תפקידו להיות בחלק הקדמי, בתוך משולש הקח ותן שהפך לנשק מהקטלניים שנראו בתולדות הכדורגל.
אכן, אלה ימים לא פשוטים עבור המועדון הקטאלוני. פער 6 הנקודות מריאל מדריד עוד מגביר את התחושה הזו. בארסה רואה את ריאל של זידאן, והיא יודעת שכל תוצאה אחרת פרט לניצחון בקלאסיקו עשוי להיות הרת אסון. תיקו אומר כי ריאל תמשיך ליהנות מיתרון שיהיה לה קשה לאבד. הפסד ומרוץ האליפות יהיה גמור. אבל השאלות סביב תכניות המשחק של אנריקה הרבה יותר מורכבות משאלת הקלאסיקו הקרוב. הוא צריך לגרום לברצלונה החדשה שלו לאיזון, ואין לו את צ'אבי כדי שיעזור לו לעבור את המשבר. הוא חייב לעשות שינוי תוך כדי תנועה, ואולי לחפש בינואר את השחקן שיעשה עבורו את ההבדל. אחרת יהיה סוף מהיר ומר לעידן של לואיס אנריקה.
אז בכל זאת, מה יכול אנריקה לעשות כדי להתמודד מול זידאן בקרב הראש בראש שהיה פעם קרב שחקנים? קודם כל, הוא יכול תמיד לסמוך על הטריו עליו מבוססת השיטה שלו. האם אס אן הצליחו להתגבר ולהתעלות פעמים רבות, על אחת כמה וכמה מלך שערי הקלאסיקו בכל הזמנים מסי. אין ספק שהפרעוש נמצא בכושר מצוין, ולשים לו לבן מול העיניים זה תמיד מעורר את השיגעון והטירוף שיש לו גם בלי קשר. בנוסף, הוא צריך למצוא פתרון במרכז השדה ולקוות שהשחקנים איתם ילך, דוגמת דניס סוארס ואנדרה גומש (שמתחילת העונה נראה יותר כמו עשיית דווקא לריאל מאשר השחקן הלגיטימי למרכז השדה בקבוצה כמו ברצלונה) יסייעו לו לאזן מרכז שדה מול המקביל והחסר של ריאל.
אבל יותר מכל, הספרדי בן ה-46 חייב להביא את אפקט ה'Togetherness', הביחד. כי זה מה שיש לו, וזה הנשק הכי חזק. ברצלונה היא עדיין קבוצה רעבה ומוכשרת שתתייצב בשבת למשחק הליגה הגדול בעולם. היא עדיין תשחק מול היריבה הכי גדולה שלה, וזה כשלעצמו מגביר את התחרותיות באופן טבעי, ואם לא אז אין להם מה לחפש על המגרש. אבל אותו ביחד הוא הדבר שהפגין אנריקה לקבוצה שלו באותה שרשרת הפסדים מביכה דווקא אחרי אותו קלאסיקו ביתי בעונה שעברה. "הפסדנו, ריאל ניצחה, אך אנחנו עדיין מובילים את הליגה", אמר אנריקה במהלך אותה שרשרת הפסדים. "אנחנו עדיין אותה קבוצה עם אותם השחקנים, וכל מה שעלינו לעשות הוא לשחק את הכדורגל שאנו יודעים". אחרי שחזר על המנטרה הזו בכל הפסד, הגיעו גם הניצחונות, בתוכם שתי הרביעיות הרצופות של סוארס, שזכה בנעל הזהב וכמובן האליפות.
אחרי ההפסד בקאמפ נואו לפני חצי שנה, יצטרך לואיס אנריקה לגבש את שחקניו ולהיזהר מ'הטריקים' של הצרפתי. האם זה יצליח? נצטרך לשבת בשבת, 17:15 שעון ישראל ולראות יחד עם עוד 650 מיליון איש ב-185 מדינות את התשובה המלאה. הקלאסיקו, אין עוד דבר כזה בעולם.
טור זה נכתב על ידי חורן סריבקיאן ונתיב כפרי כחלק מפרוייקט "קלאסיקו" של JSport
