האהדה לכדורגל צומחת על ניצני עץ המשפחה של אגדות הענף. האדישות נמסה אל מול דמותו של רגע ספורטיבי גדול, התהילה חוצה גבולות ומקרבת לבבות. תמצאו אנשים שלא צפו באולימפאדה אחת ויעריצו את נדיה קומנצ'י ואת מייקל פלפס; ביניהם תמצא אנשים שישנים בעשר בערב כל חייהם, שמעולם לא ראו משחק שלם באן בי איי, אבל יכולים לדבר בלי הפסקה על גדולתו של מייקל ג'ורדן, ואנשים שנולדו בשנות ה-90 שיגידו שמוחמד עלי הוא המתאגרף הגדול בכל הזמנים גם בלי לראות קרב אחד שלו. מנגד, יש אוהדי בית"ר שגדלו על ברכיו של אוחנה, וכמה אוהדי ריאל שהתאהבו בזידאן מודל 2002. עבור אוהדיו, הספורט מייצג דבר שהוא גדול מסכום חלקיו, נאמנות שהיא גדולה מאשר אהבה זמנית שחולפת. אבל לכל אחד יש את הרגע שבו ניצוץ התשוקה החל בערה שנמשכת עבור רבים כל החיים.
בארצנו הקטנטונת, שנמצאת בין אפריקה לאסיה ומתאמצת להישאר אירופאית, אנו חיים על ברכיו של הספורט. אותה מסורת ספורט שאנו נושאים את לפידה קיימת בישראל עוד מאז ימי המנדט. אז ליגת העל, או בשמה הקודם "ליגת הדיונות הבריטית" הביאה תארים ראשונים לקבוצות התל אביביות. מאז צמחה התרבות שלנו על כנפי אגדות רבות, מסטלמך ועד נימני, משפיגל ועד קטן, כשכל אחד בוחר לו אהוב ילדות אחד שעימו הוא ממשיך לגדול. בסין יש אולי חומה סינית בת כמה אלפי שנים, אבל אין עדיין מסורת של כדורגל. החברה הסינית לא חובקת את הענף במידה שישראל "האירופית" הספיקה לעשות עוד לפני שקמה באופן רשמי, והקהל המקומי בסין רק מתחיל להבין את מימדי הטירוף. התרבות הסינית שמעכלת דברים שלא היינו מכניסים לפה עוד צריכה לעכל את הזהב הזה, הזהב הזר שמגיע בגוונים של כחול לבן מעורב ומתובל בספורטאי על שמגיעים להרוויח את המירוץ למיליון הכי בטוח שנפל בחלקם.
אכן, הליגה הסינית אינה מהבכירות בעולם. היא ליגה צעירה, שהולכת ונוצצת בתהליך מתמשך של בנייה, הן תרבותית והן ספורטיבית. היא בסך הכל בת 16, חוגגת את נעוריה באולם אירועים ראוותני אל מול עיניהם הטרוטות של ישראלים שכבר "יודעים מה הולך שם". ובכל זאת, האלופה בשנים האחרונות, גוואנז'ו "הגדולה" מצליחה למשוך אליה את סקולארי אלוף העולם עם ברזיל ופינליסט היורו עם פורטוגל, וזוכה בשתי אליפויות אסיה פעמיים בשלוש שנים. אותו סקולארי שיבח את קבוצת החוץ הקטנה, ואת מספר 25 (אגב אם תחברו את סכום הספרות הפנימי תקבלו את הספרה 7), שכובש שער מספר 7 במשחק חמישי בסך הכל. בליגה שבה יש נאיביות בהגנה והרבה הנעת כדור יש לצייר הישראלי המוכשר קנבס מושלם לעשות עליו ניסויים ש"נאסרו" עליו בישראל.
האמירה שהליגה הסינית אינה ברמתה של הליגה הישראלית היא אמירה בעייתית. אם נוסיף את ההבדל התרבותי, זה שמגיע מהעובדה שאין בסין עדיין תרבות כדורגל מבוססת כמו בישראל, וזה שבא באופן טבעי מההבדל הגיאורפי העצום, הרי שניסיון עושה את ההבדל. אף על פי שיש נאיביות טבעית, שגורמת למגנים לאבד כדורים בשלומיאליות ולשוערים לא לדעת דברים בסיסיים בכדורגל, יש בה לא מעט אלמנטים שלא קיימים בליגה שלנו, והעיקרי שבהם הוא הנעת כדור במעט נגיעות ובזמן קצר. אותו דבר שאנו משוועים שיעשה עלייה מהליגות האירופיות נמצא באופן טבעי בכדורגל הסיני, שבין אם ימצא חן בעינינו אם לאו טומן בחובו כסף גדול, כוכבים בין לאומיים, מאמנים בעלי שם ועתיד ורוד. אז בואו נראה איך הליגה הסינית תיראה לא בעוד 65 שנים, אלא בעוד עשור.
ואז נוכל אולי להעריך קצת יותר את מה שעושה שם זהבי, שכובש במדינה זרה שערים מיוחדים שמצביעים על יכולת; שערים שהיה כובש גם בתל אביב, גם בהולנד ואפילו באנגליה. בינתיים, עד שנתעורר מהחלום, הוא זה שצוחק כל הדרך אל הבנק, בזמן שהוא הופך לכוכב על בצידו השני של העולם. ואם המאמן הלאומי החדש אלישע לוי הצהיר אתמול באופן פומבי כי זהבי הוא המנהיג הבלעדי של הנבחרת, מי יודע, אולי סוף סוף נראה מ-EZ7 למה הוא מסוגל גם בזירה הבין לאומית.
