ביוון העתיקה נהגו לספר באגדה של סיזיפוס, שאף פעם לא הצליח לכבוש את פסגת ההר ונכשל במשימתו, באופן אירוני, כל כך קרוב לקו הסיום. מסתבר שהגרסה הישראלית לסיפור עוסקת בכדורסלן די מוכשר מיבנה, שאיכשהו הכל משתבש לו ברגעים המכריעים של הקריירה, וגם הוא, כמו סיזיפוס ידידנו, נאלץ פעם אחר פעם לנסות הכל מההתחלה. יש שיגידו שעצם ההגעה לNBA, כישראלי פורץ הדרך, היא הפסגה עצמה אותה הצליח לכבוש עמרי כספי. אך כראות עיניי אין דבר שהוא חושק בו יותר מהופעה מכובדת בפלייאוף הליגה הטובה בעולם. בעוד פחות מחודש יחגוג כספי 30, וללא ספק הוא נמצא כרגע באחת מהצמתים הקריטיים בקריירה שלו. בקיץ הקודם הוא קיבל החלטה שעל פניו נראתה מושכלת, ואף בדיעבד ניתן לומר כי הגיע לחממה המקצועית הטובה ביותר שיכל לבקש, אך האם טבעת האליפות שתישלח אליו ככל הנראה בסוף העונה, לא תעצים אצלו את תחושת הכישלון? והאם הנחמה נמצאת בכלל בצדו השני של האוקיינוס האטלנטי?
522 סיבות לוותר
כספי הוא שחקן ותיק. 9 עונות שהוא משחק בליגה הטובה בעולם. ליגה שאין ספק שהכסף הגדול שמוזרם אליה בשנים האחרונות הופך אותה ליותר קרה, צינית ומכנית, והוא הפך בעל כורחו להיות קרבן של נסיבות. כמובן שהסיקור הפרובינציאלי הישראלי נוטה להיטיב עמו, אך גם עין אובייקטיבית לא תזלזל ב522 משחקי NBA, ו8 נקודות בקצת פחות מ21 דקות בממוצע למשחק. כספי עבר כברת דרך, הוא כבר מזמן לא הרוקי המפתיע מסקרמנטו. תחילת הדרך הייתה מפתיעה ומרשימה, לכן חשוב לשים לב לשינוי במטרותיו של הישראלי תוך כדי תנועה. את המשימה להגיע לNBA הוא עבר בהצלחה, ואף הצליח להפוך לשחקן לגיטימי ומוכר בליגה. תוך מספר מועט של שנים המטרה האמתית הייתה להותיר חותם בפלייאוף. הפלייאוף הוא המאני טיים, הוא בעצם מחזמר שקדמו לו 82 חזרות. כל שחקן בליגה רוצה לשרוד את הניפוי אחרי החזרה הגנרלית ולגנוב את ההצגה. הבעיה של עומרי היא שעד היום הוא לא היטיב לקבל אפילו לא שורה בודדת משיר באותו מחזה נחשק. אפילו לא מילה. הבעיה החמירה כאמור כאשר כל עונה הוא צפה במחזמר מהשורה הראשונה. כידוע, הוא מחזיק בתואר הלא מחמיא במיוחד של השחקן בעל כמות הופעות הליגה הגדולה ביותר ללא הופעת פלייאוף. ב2014 הוא לראשונה הגיע כל כך קרוב, כשישב על ספסל יוסטון בפלייאוף אחרי עונה יציבה כשחקן 7-8 ברוטציה, אך לא קיבל דקת משחק. הוא לא ויתר, וחזר הביתה לסקרמנטו לצבור דקות משחק וביטחון, ובעונת 2015-16 אף שבר את שיאו האישי בממוצע נקודות עונתי, והציג עונה אדירה מחוץ לקשת, אך באופן די תמידי נסיבות בריאותיות ומקצועיות גרמו לשחקנים אחרים לתפוס לו את המקום בסגל הסופי במאני טיים. העונה בגולדן סטייט הוא היה על דרך המלך להופעת פלייאוף ואף לאיום על האליפות, כשהופיע במדי אחת הקבוצות המלהיבות בתולדות המשחק, אך לבסוף היה זה קווין קוק, שאי אפשר להגדיר אותו אלא כבחור בר מזל, אולי קצת מוכשר, שלקח את ההזדמנות שלו בשתי ידיים, ותפס את המקום האחרון ברכבת. אוי הקרסול. ואיזה מסכנים הישראלים.
השאלה המתבקשת היא: האם המטרה מקדשת כל כך את האמצעים?. האם זה לגיטימי לעשות ויתורים מרחיקי לכת בשביל להגיע ליעד נחשק?. דיון פילוסופי למדי. העונה אין ספק כי כספי עשה ויתורים קשים מידי ונכנע לאותה מטרה, במקום להסתער עליה מחוזק. הוא ויתר על כסף (הרבה כסף, ביחס להצעה מברוקלין), כבוד (נדחק לקצה הקיצוני של הספסל בחלקים מסוימים בעונה) ואפילו על המון אלמנטים מקצועיים במשחק שלו (כמו הזריקה הבלתי מתפשרת ל3), רק כדי שהכל ילך כשורה, הקבוצה תהיה מרוצה, העיתונאים יחמיאו על הגמישות וההקרבה והערפל מעל סוגית הפלייאוף יתפזר. שאיפות לחוד, ומציאות לחוד. מסתבר שבמרבית הפעמים הגשמת מטרות באה דרך הגשמה עצמית, ולא על חשבונה.
היורוליג מתחזקת
הסקירה הקצרה והלא ממצה הזו של קריירת הNBA של כספי מצביעה על סוג של תקרת זכוכית אותה הוא לא מצליח לשבור משך שנים רבות. לשם השוואה, לדקוואן קוק וג'ורדן המילטון, שחקני נס ציונה והפועל חולון בהתאמה, יש יחדיו 49 הופעות בפלייאוף הNBA, 49 יותר מכספי, שלזכותו 43 משחקי ליגה יותר מלשניהם גם יחד. המסקנה ההגיונית היא לארוז מזוודה ולקנות One Way Ticket מזרחה. היורוליג התחזקה מאוד עם שינוי מבנה הליגה והסכמי החסות. הקבוצות חזקות מאי פעם, המשחקים צמודים ואטרקטיביים, המלחמה על הפלייאוף פתוחה (צחוק הגורל), יותר ויותר שחקני ביניים מעדיפים לפרוח בה מאשר להילחם על מקום בNBA (עיין ערך קווין סראפין, מייק ג'יימס וקוזמינסקאס), הליגה מעוררת עניין מבחינה תקשורתית, נשברים שיאי קהל והאלופות מתחלפות מידי עונה. לכן, אחת האופציות שעומדות בפני כספי, ולראייתי העדיפה מבניהן, היא לקבל חוזה עתק בליגה הזו, ולהעביר את העונות האחרונות שלו לפני הפרישה כשחקן מוביל בקבוצה איכותית שמתחרה על תארים. ריאל מדריד או צסק"א מוסקבה בהובלתו האפשרית של דיוויד בלאט נשמעות כמתאימות למילוי הדרישה. אפילו הפן הכלכלי בהחלט מהווה פקטור, והיורוליג מחזיקה בעמדת יתרון לעומת הNBA מהבחינה הזו. העונה כספי הרוויח משכורת של 2.1 מיליון דולר בלבד, משכורת של שחקן מהדרג הבינוני – גבוה ביורוליג.
גיל 30 הוא כבר לא גיל שדורש מלחמה חסרת פשרות על איכות מקצועית, מלחמה ראויה להערכה בעיניי, אך לא ריאלית למצבו של כספי. במידה וימשיך במלחמה זו, הוא יאלץ להתפשר שנית ושלישית על חוזי מינימום בקבוצות עם יומרות פלייאוף בNBA, או לקבל חוזים שמנים יותר במקומות הרבה פחות הישגיים כמו אורלנדו או ברוקלין. ההחלטה הנבונה מבחינת כספי תהיה להילחם על תארים ועל כסף, ופחות על הרמה המקצועית.
כספי הוא הכדורסלן הישראלי הגדול בכל הזמנים. הוא בהחלט ספורטאי חסר פשרות, מוכשר וחרוץ. הוא מקור השראה להרבה כדורסלנים צעירים שרואים בו מודל לחיקוי. גם ניהול נכון של קריירה הוא נדבך משמעותי בתדמית של שחקן ובמה שהוא מייצג. אין ספק שקריירה של שחקן לא שונה כל כך מרכבת הרים משוגעת ועליה ילדים צורחים. אך לפעמים, כשהרכבת נתקעת, צריך לחשב מסלול מחדש.
