יש מועדונים המצריכים אושיות מיוחדות על מנת ליצור הצלחות. מועדוני על דוגמת יובנטוס, ריאל מדריד וברצלונה, יצרו לעצמם לאורך ההיסטוריה את ה-D.N.A של קבוצות מנצחות, עד שכל שחקן או מאמן הנמצא באחת מאותן קבוצות, מבין שהוא כאן בשביל לזכות בכל תואר אפשרי. אין ספק שיותר קל לצבור תארים במועדונים מסוימים, היום זה אפילו פשוט יותר, בעוד ריח הכסף הופך למהביל ודומיננטי יותר ויותר, אך יש מועדונים שגם כשיש בקשיש, תשתית אדמינסטרבית וקהל פנאטי, יצטרכו לשלוף ארנב מיוחד מאוד מהשפן. ליברפול נהפך למועדון כזה, נאפולי, שאוהדיה חיים על אתוס ההתרסה מול המיינסטרים גם כן נמצאת ברשימה המכובדת הזו, אך עוד חברה של כבוד, ספק הבולטת ביותר ובטוח המתמידה ביותר, במועדון "האכזבות עד שקורה משהו חריג" – אינטרנציונלה מילאנו.
אינטר, מועדון גדול ומעוטר ללא ספק מעיר גדולה באירופה, קבוצה שהיא חברה של כבוד בצמרת הסריה A' וגם בעלת עבר עשיר באירופה, אך עדיין בין היריבה העירונית לזו מהדרבי של איטליה, יש תחושה שהנראזורי זוכים לפחות כבוד מצמד היריבות הנצחיות. יש מגוון סיבות לתפיסה זו, אך הסיבה הבולטת כנראה היא שהמועדון שירד מגדולתו לאחר הסיומת הפנומנלית של העשור הקודם, פשוט לא מייצר הצלחות כבירות, לצד כדורגל איכותי.
אינטר של מוריניו היא דוגמא מצוינת; "אינטרנציונלה" לחלוטין, ללא שחקן איטלקי אחד לרפואה בהרכב, מדיחה את ברצלונה של גווארדיולה ושאר העולם וזוכה בטרבל המופלא – אליפות, גביע וליגת האלופות. כשמדובר במילאן אנשים יזכרו את רייקארד-חוליט-ואן באסטן, או שבצ'נקו ואינזאגי, או מלדיני וגאטוסו ועוד. ליובנטוס יש את בופון וחבורת ה-BBC לשעבר, דל פיירו לצד נדבד וטרזגה, מישל פלאטיני ועוד.
לכל אחת מהקבוצות האלו היו מאמנים גדולים בשביל להפוך את הסגל למכונה משומנת, אך לא אלגרי, כמו גם לא ליפי, סאקי או אנצ'לוטי, זורחים בעיני הקהל כמו שחקניהם. אז למוריניו היה את דייגו מיליטו ומייקון בעונת שיא, את ז'וליו סזאר בשיא כושרו ואת סמואל אטו בתור כולבויניק, אך קבוצה זו לנצח תהיה "אינטר של מוריניו". אותה קבוצה שהחזירה את הגביע עם אוזני הפייפר לצד הכחול-שחור של בירת האופנה, עשתה זאת בהתאמה סימבולית, ל-אינטר הגדולה האחרונה, זו שנודעה כ-" גרנדה אינטר של הלניו הררה".
מעבר לאותן קבוצות מלאות סימביוזיה, של שניים מהמוחות המבריקים ביותר בכדורגל – טקטית ופסיכולוגית – ההשפעה של הלניו הררה לא הייתה פחות מהיסטורית. למרות שגם לו היה את סוארז, פאקטי, וסנדרו מאצולה, אך עדיין זו הייתה הקבוצה "שלו". טקטיקת ה-"קטאנצ'יו" שהפכה לכה מזוהה עם הכדורגל האיטלקי אומנם לא הומצאה על ידו, אך הפכה למושלמת תחת שרביטו.
מעמד המנג'ר\מאמן, שהיה שווה לזה של מורה חנ"ג מהולל בתקופה שבין המלחמות, הפך לזה שאנו מכירים היום – של גנרל שאחראי על הצלחות וכישלונות קבוצתו. כל זאת ועוד, ספק והיה מתחולל לולא אותו איש רנסנס. בתו סיפרה בעבר שבכל בוקר החל בסשן יוגה, בסיומו אביה היה מדקלם את המנטרה שבחר: "אני חזק, אני רגוע, כלום לא מפחיד אותי ואני יפה"
הררה היה גם הראשון שהקפיד ברצינות על שמירת כושר גופני ברמה גבוהה בקרב חניכיו והוא מעולם לא התבייש לדרוש מהם את האקסטרה מייל. לעתים הוא מימש זאת בדרכים אכזריות באמת. כי הלניו הררה הוא איש פרגמטי כמו שיטת המשחק שלו – לאורך הקריירה הארוכה והביניבשתית שלו, רק הניצחון היה חשוב. בגלל סיבות אלו ועוד, שמו הפך לכה מוערך בקרב רבים מאלו שעמדו על הקווים אחריו. מוריניו כמובן הוא הדוגמה הבולטת מכל, אך גם אלכס פרגסון, גווארדיולה, אריגו סאקי ועוד, יודעים היטב שהם יכולים להיות מי שהם – בזכות "אל מגיו".
אך עוד הרבה לפני שנות ה-60 העליזות, כשאינטר החלה בכיבוש אירופה הפרטי שלה, סיפורו של הלניו הררה כבר היה מהמסקרנים בעולם הכדורגל בפרט והספורט בכלל. כאמור מדובר בסיפור בינלאומי במיוחד. הלניו נולד בעשירי לחודש אפריל בבואנוס איירס, ככל הנראה בשנת 1916. אך בתעודת הלידה שלו, מדובר על כך ששינה את תאריך לידתו בשש שנים אחורנית, מסיבה לא ברורה לחלוטין.
הוריו היו ספרדיים שהגרו לארגנטינה. אביו היה אנרכיסט גולה שעבד כנגר לעת מוצא ואמו הייתה מנקה. ללא ספק היה מדובר בבית לא שגרתי, מודרני, בעל גישה לספרים ומאמרים רבים. הוריו שאפו לתת לו את הכלים להפוך לאדם עצמאי בעל חשיבה מסקרנת ולא אורתודוקסית כבר מגיל צעיר.
מתוך שאיפה לחיים טובים יותר, המשפחה הצעירה עקרה מדרום אמריקה הרחוקה עד לצפון אפריקה, שם התמקמו בקזבלנקה הקולניאלית, שם הם זכו לאזרחות צרפתית. בבירת מרוקו אותו בחור רב-לשוני גם החל את דרכו על המגרש בו דוברים את השפה המדוברת בעולם, כבלם אגרסיבי ולא כשרוני במיוחד. כשהיה בן 22, עבר לקבוצה מפריז ומשם החלה קריירת כדורגל בת 12 שנים, שהייתה במקרה הטוב – בינונית להפליא. הלניו הגיע לשיאו כשחקן בקבוצת OFC שארלוויל, עמה שיחק בעיקר בליגת המשנה ושנת 1936, הנהיג את הקו האחורי של המועדון המשחק כיום בליגה השישית, עד לגמר הגביע הצרפתי. הוא אף זומן במהלך אותה תקופה לסגל הנבחרת הצרפתית, אך מעולם לא שיחק במדי הטריקולור.
לאחר שעבר ב-7 קבוצות צרפתיות לאורך העשור הקשה בהיסטוריה של אירופה (כולל שתי קדנציות בקבוצת סטאד פרנסה – אותה גם אימן בהמשך), הלניו הררה ערך את עונתו האחרונה כשחקן והראשונה כמאמן בעונת 45\44, בתור סיכון כפול בקבוצת פטו. כעבור עונה בפרבר הפריזאי, הלניו המשיך לעוד שלוש עונות בסטאד פרנסה, בסיומן הבעלים מכר את המועדון והלניו סגר מעגל משפחתי. הררה שוב לקח מזוודה, בדרך לאתגר חדש ומרגש במדינה בה הוריו נולדו.
קבוצתו הראשונה הייתה ריאל ויאדוליד, אותה אימן במהלך עונת 49\48, אך החותם הראשוני של הלניו הררה כאחד המאמנים הגדולים בהיסטוריה, הגיע באתר הבא שלו. לאחר אותה עונה, הלניו חתם באתלטיקו מדריד, אשר בדיוק זנחה את מקורותיה הצבאיים, במטרה לשמש כקונטרה לריאל מדריד של הגנרליסימו פרנקו.
הלניו הגיע לקולצ'ונרוס כמאמן שידוע בשינוים הרגלים רעים של שחקניו, בכל דרך אפשרית – מנטלית או פיזית. לכן הוא הובא לאתלטיקו, על מנת לעצור את הגמוניית האליפויות של ברצלונה, שחרף המצב הרעוע מול הממשלה, הציגה את אחת מקבוצות הכדורגל המפוארות שלה במהלך שנות ה-40.
אך ההצלחה הייתה מידית ומרשימה. כבר בעונתו הראשונה במועדון, הקבוצה זכתה בדאבל. בעונה העוקבת ההישג שוחזר, אך כעבור כמה חודשים עזב את המועדון הראשון בו חווה הצלחה אמתית. השינוי באתלטיקו היה בולט והשפיע על יתר הליגה, שהייתה צריכה לספק תוצרת, מול קבוצה בכושר עליון, עם מאמן בעל כישרון מופלא להנדס את מוחותיהם הצעירים של שחקניו בצלמו.
וכעבור תקופות קצרות ולא מוצלחות במלאגה ודפורטיבו לה קורוניה, הלניו המשיך לשלוש שנים מוצלחות יותר בסביליה, אך אופיו החל להיות בעוכריו לאחר שהסתכסך עם הנהלת קבוצתו והושעה מהליגה. משם המסע בחצי האי האיברי המשיך, לאחר שחצה את הגבול לפורטוגל , שם אימן את בלנשש למשך עונה בודדת. לאחר אותה עונה הגיעה ההצעה מברצלונה, שהובילה לאחת התקופות המעוטרות, המעניינות והשנויות במחלוקת בהיסטוריה של מועדון הפאר.
בארסה של אותה תקופה הייתה קבוצה מלאת כישרון, כשמעל כולם ניצב לאסלו קבאלה ההונגרי המופלא. אך המועדון סבל ממנטליות חלשה ומתסביך נחיתות קשה מול היריבה מהבירה, שדרסה כל דבר הנקרה בדרכם של די סטפנו, פושקאש ושות'. בעונתו השנייה בקטלוניה, הלניו הציג קבוצה התקפית ומלהיבה, שהשיבה את תואר האליפות לאחר שש עונות מיותמות.
הלך הרוח במועדון עבר שינוי של 180 מעלות ומרב הקרדיט, אם לא כולו, מגיע להלניו הררה ושיטותיו שהקדימו את זמנם. הוא היה דיקטטור, בעל מינימום של אמפתיה לחולשה אנושית, אך הוא גם היה פורץ דרך בתחום נאומי המוטיבציה והחיזוקים החיוביים, כאשר היה דורש שיכתבו על קירות חדר ההלבשה משפטים בעלי אופי מדרבן והרואי. הוא גם ככל הנראה היה האיש שהמציא את מחנה האימונים הסגור, לאחר שהיה דורש ממעסיקיו לשכן אותו ואת חניכיו במלונות ספורט נטולי תקשורת.
גם דיאטות ואיסורים על שתיית אלכוהול או עישון סיגריות, דרישות לא שגרתיות בזמנו, היו וטו אצל הלניו הררה. הוא גם היה בין הראשונים, שבאמת הבינו את המשמעות הפסיכולוגית שקהל עוין או משולהב מספקים, כמו גם העובדה שתמיכה מצידם יכולה להבטיח משרה. בראיונותיו דיבר רבות על השפעת הקהל והצורך "בשחקן ה-12" כפי שתיאר. לפני משחקי חוץ מספרים שהיה מגיע מוקדם לכר הדשא, על מנת לשמוע את הקהל היריב מגדף אותו.
אך כבן של אנרכיסט ואיש דעתן בעל קו מחשבה ברור בפני עצמו, במועדון ועיר כמו ברצלונה, עקב חולשותיו בתחום היחסים התקינים והעובדה שלא היה מדובר באדם כל כך נחמד ורגיש לסביבתו, הררה צבר סכסוכים בקצב גבוה. לאחר שכבר הבין שמכירים בערכו, שהוא אינו עוד מורה לחינוך גופני, הלניו הפך לאדם שקשה מאוד לעבוד עמו. ההצלחות כאמור הגיעו וגם מעמדו, כמו גם מעמד המאמן המשיך להשתפר פלאים, לאחר שהיה זוכה למשכורות שרק שחקנים גדולים זכו לקבל עד אז.
ברצלונה שלו כאמור הייתה קבוצה התקפית מצוינת, בשונה לאתוס ההגנתי המיוחס לקבוצות של הררה – קבאלה לצד חבריו ההונגרים קושיץ' וצ'יבור, כמו גם לואיס סוארז, יצרו תלכיד מצליח ומלהיב, שהוביל את האוהדים לפקוד את הקאמפ נואו החדש. אך חולה המשטרים והכוכב השתיין לא הסתדרו מעולם. הלניו הצליח להביא תואר אליפות נוסף לבלגרונה, בנוסף להעפלה לחצי גמר ליגת האלופות, שם הודחו על ידי ריאל שהמשיכה לזכייה נוספת בתואר. אך למרות ההצלחה הלניו הצליח להסתכסך גם עם יו"ר המועדון – מירו סאנס, ואף סופר על קטטה עם אוהדים ברחוב הראמבלס המפורסם. .
לאחר השנים הסוערות בברצלונה, הלניו שוב ניצב בפני אתגר חדש, זה שהוביל למורשתו הידועה לשמצה ביותר. בעלי אינטר- אנג'לו מוראטי רצה הצלחה בכל מחיר לקבוצתו ולשם כך גייס את הלניו הררה, שכבר הוכר כאחד המאמנים המוצלחים ביבשת, כאחד מאלו שבאמת רלוונטי להצלחות.
לואיס סוארז הקשר, שהיה ממושמע ובעל מוסר עבודה שהשתווה לכישרונו, עקר לארץ המגף בעקבות מאמנו בעל האופי הפרובלמטי, אך סוארז ראה את השיפור שחל בו בעקבות הטמעת ההרגלים של הררה, מה שהובילו ללכת אחר מאמנו גם לאתגר חדש וחסר וודאות. כששחקנים אחרים בברצלונה נרתעו משיטותיו האכזריות לפעמים, אם זה שחקן שמתלונן על מחלה שנשלח בחזרה לאימון, או תחבושת שנתלשת מהרגל, אך סוארז והררה הגיעו למקום בו החתירה אחרי ניצחון בכל מחיר הפך לערך המרכזי, שם הם יכלו ליצור את אחת הקבוצות השנויות במחלוקת בהיסטוריה, אך גם אחת הגדולות והמצליחות שבהן.
ה-קטאנצ'יו או בתרגום לעברית : השרשרת – הפך לנחלת הכדורגל האיטלקי במהלך אמצע המאה הקודמת, לא הומצא באיטליה וגם לא על ידי הלניו הררה. המאמן האוסטרי – קארל ראפן, אשר מימש את הסגנון בנבחרת שוויץ, נחשב לראשון אשר השתמש באותו מערך 3-2-4-1, אשר כלל בלם "מטאטא", אשר ניצב מאחורי שני הבלמים המרכזיים, ויכול לפעול באופן חופשי בהתאם להלך הרוח במשחק. בנוסף לפליימייקר במרכז השדה, שעובד גם בצד ההגנתי, שלצדו שני שחקני כנף זריזים. מדובר בטקטיקה שבאותם ימי פיילט של מקצוענות עשתה את העבודה על הצד הטוב ביותר, בעיקר בשביל קבוצות שהגיעו למשחק בנחיתות איכותית. השיטה מאפשרת להתגונן היטב גם מול יריב איכותי, לוותר על השליטה בכדור למען מסירות ארוכות ויציאה מהירה למתפרצות. אינטר של הררה פשוט יישמה את השיטה בצורה המקסימלית.
הגעתו של הררה לוותה בהתרגשות שלא התאימה לתפקידו בתקופה, ובמהרה הוא הפך לסלב של ממש באיטליה, בזכות הכריזמה שנטפה ממנו וחוש ההומור שלו בראיונות, אשר שבו את העיתונאים, שרדפו אחרי עוד ציטוט חד ומלא פאתוס מצד מאמן אינטר. הלניו גם פיתח הרגל לנחש את תוצאות המשחקים בתחילת כל מחזור לאוזני העיתונאים. האגדה מספרת על אחוזי הצלחה גבוהים במיוחד.
שמונה שנים אימן בקבוצה של משפחת מוראטי. אינטר עוצבה בדמות מאמנה, על הדבש ועל העוקץ. על השלושה אימונים ביום ועל התה צמחים שהגיש לשחקניו, טרם החל בעוד נאום הפונה ישירות לאיד של חניכיו. והתשורות כמובן הגיעו על המאמץ הבלתי נדלה. אינטר שסיימה רביעית את הליגה בעונה אשר קדמה להגעת הררה, השתפרה בצורה הדרגתית ולאחר שסיימו במקום השלישי את עונתו הראשונה וכסגנית את השנייה, עד שהחזיר את הכתר לנראזורי ממילאנו בעונת 63\62, לאחר תשע עונות מיותמות.
הקטאנצ'יו המיוחד של אינטר המשיך להשתפר בעונה לאחר מכן לאחר שספגו 21 שערים בלבד. אך, באופן די אופייני לאינטר מבחינה היסטורית, שחקניו של הררה איבדו את תואר האליפות, לבולוניה, לאחר שוויון נקודות בין הקבוצות, שהוכרע, במשחק מיוחד אותו הבלונזים ניצחו. אך ההצלחה הגדולה של הנראזורי התבטאה בגביע אירופה לאלופות.
סוארז סיפק מסירות זהב ארוכות לסנדרו מאצולה, שהראה שהוא אכן בנו של אביו המנוח ולנטינו. ג'נטינו פאקטי שמר על הרחבה בחירוף נפש וגם יצא קדימה כאשר היה מדובר ברגע הנכון. כל אלו ועוד רבים טובים, תחת הלניו הררה, הובילו את אינטר לזכייה היסטורית בגביע, לאחר שגברו על ריאל מדריד בוינה, כשסנדרו מאצולה מבקיע צמד בניצחון 3:1. אינטר הוסיפה עוד תואר לארון, לאחר שזכו בגביע הביניבשתי, לאחר ניצחון על אינדפנדיינטה.
בעונה שחלפה האגדה של "הגראנדה אינטר של הלניו הררה" , המשיכה להיכתב, לאחר זכייה נוספת בגביע הנחשק ביבשת, הפעם לאחר שזכו לארח בסן סירו את בנפיקה, עליה גברו משער בודד של ז'איר דה קוסטה הברזילאי. לא מעט טענות נשמעו לאחר המשחק מהצד הפורטוגלי, בנוגע לכשרות הניצחון של הצד האיטלקי, בעליו הערמומי ומאמנו חדור המטרה.
הגביע הביניבשתי, כמו גם תואר האליפות חזרו להררה, לאחר יכולת התקפית מרשימה מצד שחקניו בעונת 65\64, עם 68 כיבושים בליגה, שהספיקו לאינטר בקרב על התואר מול היריבה העירונית. בעונה לאחר מכן הם הוסיפו שני שערים נוספים, בשביל סקודטו עשירי לאינטר ושלישי בארבע שנים. אך הנראזורי כשלו בזירה האירופית, לאחר שהודחו בחצי הגמר על ידי ריאל מדריד.
עונת 67/66 הייתה מאכזבת במיוחד לאחר שהפסידו את האליפות על חודה של נקודה ליובנטוס השנואה ובנוסף חמקה מהם הזדמנות לעוד תואר אירופי. אינטר חזרה לגמר גביע אירופה לאלופות, שנערך הפעם בליסבון, מול סלטיק המלהיבה והצעירה של ג'וק סטיין. במשחק שהוכתר על ידי מבקריו של הררה, כישועה של הכדורגל, מי שנודעו משם והלאה כ-"אריות ליסבון", גברו על חניכיו של הררה 2:1, למרות יתרון מוקדם של אינטר מפנדל של מאצולה. לאחר עונה חלשה במיוחד, הררה עזב את כור מחצבתו במשך שמונה עונות, אשר חרטו את שמו בדפי ההיסטוריה של המשחק.
לאחר מכן הגיע קדנציה רעה ברומא. שאומנם הובילה לזכייה בגביע, אך גם הייתה מלווה בסכסוכים עם הנהלה ושחקנים, כמו גם ספק הריגה ברשלנות של שחקנו ג'וליאנו טקולה, לאחר שהציבו בהרכב בניגוד לעצת הרופאים. בנוסף, הררה לא הצליח למנוע את מכירתו של פאביו קפאלו – כוכב הקבוצה בזמנו, ליובנטוס וגם האוהדים לא היו בצד שלו, בעוד הקבוצה לא הצלחה לייצר הצלחות.
לאחר קדנציה קצרה נוספת באינטר ולאחר מכן ברמיני הצנועה, הררה חזר לברצלונה ב-1980, העביר שם עונה וחצי והוסיף גביע המלך נוסף לרפרטואר. זו הייתה קבוצתו האחרונה. לאחר מכן כתב מספר מאמרים על המשחק ופרש לצד אשתו לאי מצורבו, צפונית לוונציה. ב-9 לנובמבר 1997 הלך לעולמו.
לאורך השנים הלניו נטל חלק גם באספקט הנבחרות הלאומיות. הוא אימן את צרפת, כמו גם את ספרד עמה כשל במונדיאל 62. גם באיטליה הייתה לו קדנציה נשכחת. באספקט זה של הקריירה לא ניתן לספר על שום דבר פורץ דרך מצידו של אחד הדמויות המשפיעות שהיו בעולם הספורט. אישיותו שינה קונספציות ופתחה דלתות לעבר אספקטים עמוקים יותר בנפש האדם, שהפכה את המשחק למהנה יותר.
מאלכס פרגסון, עד למוריניו ומשם לפיל ג'קסון, כל איש ספורט ברחבי תבל שזוכה לתואר "קואץ'", מפני שדרני קווים, שמקבל צ'ק שמן בדואר וזוכה לקללות ואיחולים ולעתים לקריאות הלל לשמו, חייב זאת להלניו הררה. כל איש שהטמיע שיטה אלטרנטיבית בקבוצתו, שהביא פילוסופיה ומנטרות, שיטות תזונה מנקות גוף או נאומי קרב לפני משחק, חייבים תודה גדולה להלניו הררה. כל טקטיקה התקפית שהגיעה לאחר מכן, הגיעה כתשובה ל-קטאנצ'יו המתיש והיעיל.
לא היה מדובר באיש טוב, אולי אפילו אפשר לקרוא לו חלאה, אך הלניו הררה מעולם לא פחד מדרך ארוכה. הרפתקאות וסיכונים מעולם לא הרתיעו אותו, כי הוא ידע שלא משנים רעשי הרקע, הוא יביא את התוצאה, הוא יביא את הניצחון בכל דרך אפשרית וללא תירוצים.
