ההוריקנים חוזרים לפלורידה

ההוריקנים חוזרים לפלורידה

לאחר שפלורידה הותקפה לצערה על ידי הוריקן 'אירמה', הוריקן קצת יותר חיובי נחת על מיאמי: המיאמי הוריקיינס. קבוצת הפוטבול ההיסטורית בלתי מנוצחת בעונת הקולג' פוטבול הנוכחית והיא רק ממשיכה לנסוק בדירוג והיא ה"סוס השחור" שלי להמשך העונה, שבה נשמע שוב ושוב מאוהדי ה'קיינס את המשפט שהם לא מפסיקים להגיד כל שנה ושנה: "the U is back!"

אוהדי ההוריקיינס באמת מאמינים בקבוצה שלהם כל שנה, הם צמאים לעוד אליפות מפני שעבר זמן רב ממה שהם רגילים אליו, הרי האליפות האחרונה הייתה ב-2001 והם לא העמידו קבוצה ברמה של הקבוצות מתחילת המילניום כבר כמעט עשור (מאז הקבוצה של 2006, עם שמות גדולים כמו גרג אולסן, קאלאיס קמפבל, סאם שילדס, קייל רייט… לצערם היא אכזבה ביחס לפוטנציאל הטמון, אך היא הבטיחה רבות בהתחלה, כמו הקבוצה הנוכחית). השנה זה שונה, לאוהדי מיאמי יש באמת סיבה להאמין בקבוצה שלהם.

אולי הם לא דורסים קבוצות כמו אלאבאמה ואין להם קווארטרבק שעומד להיבחר בבחירה הראשונה בדראפט כמו יו.אס.סי ו-4 שחקנים מתחילים שלהם פצועים מה-2 משחקים הראשונה שלהם. אולם, אם יש דבר שההוריקנים מתגאים בו כבר ב-30 שנה האחרונות הוא זה שהיא בוחרת שחקנים שירוצו היישר לתוך קיר לבנים בשביל המאמן, השחקנים שלצידם ובעיקר בשביל הקבוצה. השחקנים יעשו תמיד את העבודה השחורה, תמיד מה שהם זקוקים בשביל לנצח משחקים ובינתיים השיטה של מארק ריכט המאמן, שדוגל בהתקפה שמרנית יחסית (חלק מזה בשל המגבלה של רוז'יר הקווארטרבק לזרוק זריקה עמוקה בדיוק יחסי, אך גם זה מראה על הסתגלות מצויינת של ריכט) ובהגנה של "התעקם, אך אל תשבר" (באנגלית bend, but don’t break), דהיינו כל שחקני ההגנה עומדים עם שחקני ההתקפה מלפניהם ולא נותנים לשחקנים מהירים ל"שרוף" אותם מרחוק.

בכדי להבין את התרבות של ההוריקיינס, צריך לחזור שנים רבות אחורה במנהרת הזמן לשנות ה-'80 המוקדמות, לחזור לקבוצה "שהמציאה את הסוואגר". עם ההצלחה הרבה שנחלו בשנים אלו, הגישה היהירה והשחצנית של השחקנים הפכה להיות סינונימית ומזוהה אף יותר מהניצחונות שלהם על המגרש. כל שחקן שבא מאז ועד היום היה מוכרח לקבל את התרבות הזו וכולם קיבלו אותה בשמחה, אגדות כמו מייקל אירווין , ריי לואיס ואחרים הצליחו כל כך בליגה המקצוענית בשל הגישה והתרבות ובנוסף לזה גם ההכנה המצויינת שעושים שם לשחקנים במסעם לליגה של המקצוענים, בזכות זה יש להם את הכי הרבה זוכים בסופרבול מכל אוניברסיטה או קולג' עם 117 שחקנים שלבסוף זכו בגביע הלומברדי. הגישה הזאת גועלית ומציקה להרבה אנשים אך אי אפשר להיות שחקן ספורט מצליח בלי קצת אגו ואמונה עצמית.

כתוצאה מכך, למרות שאין סופרסטאר אדיר בקבוצה הנוכחית, הם בלתי מובסים עדיין העונה והסימנים מאוד מעודדים, הם הצליחו להתמודד עם היריבה המרה מטאלהאסי, פלורידה סטייט ונגד התקפה ה"טריפל אופשן" הקשה לפיצוח של ג'ורג'יה טק. ראוי לציון הטייט אנד דארל לאנגהאם שתפס שתי מסירת קריטיות ביותר שבועיים ברצף, הראשונה לטאצ'דאון המנצח מול פלורידה סטייט כאשר זינק כמו חתול למסירה של רוז'יר ובדיעבד, ניצח את המשחק ותפיסה מטורפת מול ג'ורג'יה טק ברבע הרביעי, דאון רביעי ועשר בניסיון תפילה שהיה כמה סנטימטירם מלהחטף עם לבסוף שחקן ההגנה של טק רק שינה את הפורג'קשן של הכדור, לנגהאם הגיב ומהר ועשה תפיסה עילאית שהמשיכה את הדרייב האחרון שגם לבסוף ניצח את המשחק. זה פשוט מה שה'קיינס עושים, הם לא דורסים קבוצות, אין להם סופרסטאר של פעם בדור ואין להם שיטה מדהימה כמו לניק סייבן באלאבאמה. אך התרבות, הנשמה והכוח רצון בסוף מנצחים כמעט הכול, וגם קצת "סוואגר" לא מזיק…

התחזית שלי לסיום העונה? רק אגיד כי הקיינס ימשיכו להפתיע ולהמם את כולם העונה, גם בשלבים המאוחרים והחשובים יותר.