העונה שעברה באירופה בחסות וירוס הקורונה הייתה עונה שונה מהרבה בחינות – ליברפול לקחה אליפות ראשונה מזה 30 שנה, ברצלונה הפסידה אליפות ברגע האחרון (ואז חטפה את ההשפלה הגדולה בתולדותיה באלופות), ליון העיפה שתים מאריות אירופה בליגת האלופות ופריז הגיעה לגמר אלופות ראשון בהיסטוריה שלה. גם באיטליה ראינו הרבה טוויסטים חדשים – נאפולי חוותה קריסה שהשאירה אותה מחוץ לאירופה, לאציו הצליחה להשתחל לאלופות אחרי שנכשלה בכך הרבה בשנים האחרונות ויובנטוס שזכתה באליפות על חודה של נקודה מול אינטר. אך באיטליה הכל מתגמד מול ההישג של אטאלנטה הקטנה, שסיימה במקום השלישי והגיעה לרבע גמר ליגת האלופות.
השאלה הגדולה במקרה של אטאלנטה היא אותה שאלה שנשאלה גם בתחילת העונה שעברה, אבל עם טוויסט – לא האם אטאלנטה מסוגלת לשחזר את ההישג (כי ראינו העונה שהיא מסוגלת) אלא האם היא מסוגלת ליצור המשכיות לטווח ארוך ולהפוך להיות חברת קבע בצמרת האיטלקית. או במילים אחרות – האם אטאלנטה בצ'מפיונס זה מראה שיחזור על עצמו הרבה בשנים הקרובות?
בעונה שעברה אטאלנטה היוותה איום אמיתי ליובנטוס ואינטר, כאשר את העונה סיימה במרחק של 5 נקודות מהאלופה תוך הפעלת לחץ אמיתי במשך כל העונה. אטאלנטה שיחקה כדורגל התקפי מרהיב בהובלתו של הכוכב הסלובני יוסיפ איליצ'יץ' ותלת שרביטו של גאספריני המאמן הותיק והייתה מהקבוצות המרתקות בליגה. בנוסף, בליגת האלופות הדיחה את ולנסיה עם תצוגה יוצאת דופן, והפסידה רק עמוק בתוספת הזמן לפאריז, קבוצה שעל הנייר עדיפה ממנה בהרבה.
אותו משחק מול ולנסיה סוקר רבות, אך לא בהקשר שהיינו רוצים. משחק זה גרם להעלאת התחלואה באופן משמעותי בעיר ברגאמו, שעדיין בתהליכי התאוששות. בקבוצה מקווים שהשחקנים יחזירו את רוח הכדורגל לעיר הפצועה, ומחכים להחזרת הקהל ההדרגתית שמתוכננת.
מבחינת הסגל של אטאלנטה, היא מצליחה לשמור על הבסיס שאיתו רצה בשתי העונות האחרונות ושהביא אותה פעמיים ברציפות לשלישייה הראשונה בליגה – גוליאני בשער, טולוי, גוסאנס והאטבור מאחור, פאשאליץ' ודה רון בקישור וזאפאטה, איליצ'יץ', ופאפו גומז בהתקפה. לעומת הרבה קבוצות שהפתיעו באירופה (כמו מונאקו, לסטר ואייאקס לדוגמא), אטאלנטה לא מוכרת כוכבים, מתנהלת בחוכמה ושומרת על כוחה. בנוסף לכך, היא רכשה את פאשאליץ' באופן רשמי מצ'לסי ובעסקה מצוינת רכשה את אלכסיי מירנצ'וק הצעיר (שבעונה שעברה היה מעורב ב-21 משערי לוקומטיב מוסקבה) במחיר מציאה של 13 מיליון יורו בלבד.
אחת הנקודות שהפילו הרבה מן הקבוצות הקטנות שהצליחו היא חוסר הניסיון באירופה, ויותר מזה – חוסר הניסיון בשילוב בין שלב הבתים התובעני של ליגת האלופות ובין משחקי הליגה. אטאלנטה מגיעה לעונה הזו עם יותר ניסיון בכך לאחר ההצלחה בעונה שעברה, ואין סיבה שזה יעצור אותה העונה. גאספריני השתמש בסגל שלו בצורה נהדרת במהלך העונה לפני הקורונה כאשר שילב בין אירופה והליגה, וגם לאחר הקורונה כשהיה לחץ לסיים את הליגה והיו 2-3 משחקים בשבוע.
אך האם כל זה יספיק לאטאלנטה כדי לתקוע יתד חזקה בצמרת בשנים הקרובות? נראה זאת השנה. אם צריך לנחש עכשיו, לפי ההתנהלות הנהדרת של ההנהלה, בסיס השחקנים החזק והניסיון שצברה בשנתיים האחרונות – אני לא הייתי מהמר נגדה.
