מבלי להתחיל מהבסיס, אי אפשר לבנות שום דבר. זה נכון בכל תחום בחיים, לא יותר או לא פחות מאשר בכדורגל. לרמות הגבוהות, לרמות הכדורגל שמשודרות בטלוויזיה מדי סוף שבוע, אי אפשר להגיע בלי בסיס טוב. בלי פילוסופיה מוצלחת ומוכחת, בה כל גורם במועדון מאמין בלב שלם, אי אפשר להתקדם יותר מדי.
משחק הפוזשן, העמסת המרכז וחילופי המקומות התכופים בין הקשרים ההתקפיים הפכו לסימן הזיהוי הברור ביותר של פוצ'טינו, וקלופ, כמובן, הפך את ה-"לחץ הנגדי" (Gegenpressing) – לחץ אינטנסיבי ומאוד גבוה במגרש, קרוב לשער של היריבה, במטרה לזכות בכדור באזורים מסוכנים – למונח הטקטי המדובר ביותר בתקשורת הספורט מיינסטרימית, ובפער עצום.
אך כדי להגיע לרמות הבאמת גבוהות, לרמות הכדורגל שמשודרות בטלוויזיה ביום שבת האחרון של העונה, צריך יותר מתוכנית א'. יותר מבסיס. הטובים באמת, האחוזון העליון של האחוזון העליון, יודעים לבצע התאמות. יודעים להסתגל. זה נכון בכל תחום בחיים, לא יותר או לא פחות מאשר בכדורגל. או שתסתגל, או שתיפול ותיכשל.
אם יש משהו שמאפיין את העונה של טוטנהאם מבחינה טקטית, זו היכולת שלה לעשות בדיוק את זה. הסגל שלה התקצר באופן משמעותי בעקבות מכות של פציעות פחות או יותר לכל אורך העונה, אך גם ללא קשר טוטנהאם שיחקה העונה במגוון מערכים די שונים אחד מהשני, והראתה יכולת לעבור בצורה חלקה ממערך למערך. שיטת 4-2-3-1 המוכרת של פוצ'טינו מהשנים האחרונות הפכה לעיתים למעין יהלום, עם סון יונג מין, לוקאס מורה ומדי פעם גם דלה עלי שהצטרפו להארי קיין בקו של שני חלוצים, ואיפשרו לטוטנהאם לעבות עוד יותר את האמצע גם ללא הכדור ולמנוע מיריבות להניע את הכדור הלאה מקו ההגנה – או בצד ההתקפי, לייצר עומס יתר במרכז ולפנות את האגפים למגני נבחרת אנגליה, קיירן טריפייר ודני רוז. בגרסה אחרת, טוטנהאם מדי פעם ויתרה על קשר אחד על מנת להוסיף בלם לקו ההגנה, ובכך לשחרר יותר את רוז וטריפייר באגפים.
דוגמה מצויינת לשינוי במהלך משחק מגיעה דווקא מהמערך הזה – במפגש הביתי מול אייאקס, פתח פוצ'טינו עם שלושה בלמים והבין מהר מאוד ששגה, כפי שהודה לאחר המשחק. לספרס לא היה מספיק כוח אדם כדי לסגור את השטחים במרכז המגרש, ואייאקס ניצלה זאת כדי להחזיק רבות בכדור (כ-70 אחוז בשלב מסויים), להוציא את טוטנהאם מאיזון ולגרום לה לטעות ולהפקיר שטחים שאמורים להיות מכוסים. כך אייאקס גם כבשה את השער המוקדם, ועד שינוי המערך (שהגיע עוד לפני הכניסה של סיסוקו) חזרה ליהלום, אייאקס המשיכה לשלוט באין מפריע במשחק. אחריו, זה כבר היה סיפור אחר, וראינו את אייאקס נאלצת לשחק באופן פאסיבי יותר בעקבות הכניסה של סיסוקו שהגבילה את יכולתה ליצור יתרון מספרי במרכז המגרש עם הבלמים והקשרים.
אחד החסרונות העיקריים בשיטת הלחץ הידועה של קלופ הוא השטחים שמשאירה הקבוצה מאחור כשהיא מתחייב ללחץ שכזה. בעונה שעברה, לא מעט קבוצות הצליחו לנצל זאת, במתוכנן או שלא, בעזרת כדורים ארוכים לחלוצי מטרה והתקפות מהירות שהתחילו כתוצאה מכך ותפסו את ליברפול (או בעיתים ישנות יותר, דורטמונד) חשופה. מספרי הספיגה היו מהממים בחצי הראשון של עונת 2017-18, אבל השנה הגיע קלופ עם קבוצה אחרת שמשחקת קצת אחרת.
כמובן, הקנייה של וירג'יל ואן דייק ולאחר מכן ההשתלבות של פאביניו בסגל עזרו – אך עדיין היה צורך בשינוי כלשהו במערך כדי להקשות על היריבות במציאת שטחים ריקים. 4-3-3 היה המערך שביססה ליברפול מאז עזיבת קוטיניו, אך מפעם לפעם קלופ החזיר את המערך המגוון יותר שהביא לו את ההצלחה הראשונית בדורטמונד, 4-2-3-1, או מעין צורה מאולתרת שלו. במסגרתו, סלאח עובר לחוד, פירמינו מאחוריו, מאנה באגף אחד, ונאבי קייטה כמעין הכלאה של קשר מרכזי שנע לעיתים תכופות לכיוון האגף השני ומתמודד עם כל איום שעשוי להגיע משם.
כמו כן, ליברפול של משחק ביתי נגד לסטר סיטי לא דומה לליברפול נגד באיירן מינכן או פ.ס.ז'. קלופ מבין, כמו רובנו, שללחוץ את הארי מגווייר עם הכדור היא משימה שונה לחלוטין מללחוץ את מאטס הומלס או מרקיניוס. נגד קבוצות מסוכנות יותר מבחינה התקפית ומבחינת יכולת טיפול בכדור, אופי הלחץ של ליברפול משתנה. במקום לחץ אגרסיבי על כל פיסת דשא, ליברפול הופכת לקבוצה ממושמעת וקומפקטית בצד ההגנתי, שיודעת לכוון את המשחק למקומות המועדפים עליה, ולזכות שם בכדור.
סביר להניח שזו בדיוק הליברפול שנראה במוצאי שבת. זו הליברפול שראינו במינכן, בברצלונה, בקייב בשנה שעברה וגם בוומבלי, כששתי הקבוצות נפגשו בספטמבר. באותו מפגש, טוטנהאם התקשתה מאוד בשליטה בכדור, גם בחצי שלה, ודווקא למרות הגישה היותר זהירה של קלופ – ניתן להניח שטוטנהאם שיחקה מול ליברפול שהיא הכירה ולא מול ליברפול שניצבה מולה, או לפחות כך ניסה להסביר זאת פוצ'טינו.
סביר להניח שהפעם, טוטנהאם תבוא מוכנה לכל מה שיזרוק עליה קלופ. סביר להניח גם את ההפך. ככה זה כשיש שלושה שבועות של הכנה. אין יותר הפתעות, כל אחד יודע בדיוק מה השני מסוגל לזרוק עליו, והמשחק הופך להרבה יותר מטקטיקה.
הטקטיקה לא בדיוק נזרקת מהחלון עם פתיחת המשחק, אבל ככל שהוא מתקדם, היא זוחלת לאט לאט החוצה ממנו. עם הזמן שתי הקבוצות מבטלות אחת את השנייה מבחינה זו, והמשחק הופך לקרב של בני אדם יותר מכל דבר אחר. בין אם זו היכולת של שחקנים ליצור רגע מבריק אחד, היכולת של המאמנים להשאיר את השחקנים שלהם במקום המנטלי הנכון, או כל גורם אחר – שניתן להסביר או שלא – הטקטיקה הופכת לאט לאט לעניין שולי במשחקים שכאלה, עם המון זמן של הכנה ועם עונה שלמה בקופה. מה שלא יקרה, מי שלא ינצח – שתי הקבוצות מבינות טוב מאוד שיש להן לא רק המאמן הנכון על הקווים, אלא גם האדם הנכון.
