אילו לצד כדור הזהב, השוער המצטיין ומאמן העונה, היה ניתן גם פרס ל-"סינדרלה המאכזבת של השנה", ככל הנראה ריאל בטיס הייתה זו שנקראת לעלות לבמה. הקבוצה האנדלוסית הצבעונית והמהפנטת לה ניבאו נבואות שווא הנוגעות להצלחה כבירה בלה ליגה ובליגה האירופית, לא הצליחה לשבור את תקרת הבינוניות.
כאשר מחלקים את קבוצות הליגה הבכירה בספרד לשניים, הפרימיטיביות שנראות ככמוסות זמן שנלקחו מתחילת שנות האלפיים, והחדשניות והמפוארות שצועדות לאורן של ריאל מדריד וברצלונה, ריאל בטיס נמצאת לוודאי בצד הנכון של המתרס. בטיס של העונות האחרונות היא חושנית, חדשנית ועוצמתית בדיוק במידה שתאפשר לכלל אוהדי הכדורגל באירופה להתאהב בה ולהתמכר אליה. הבטיקוס שמעמידים את התקציב השביעי בגודלו בלה ליגה הפכו לשם נרדף לניהול בריא ויעיל ולמשחק אסטטי, הם שקטים אך קטלניים בדיוק הסינדרלה לה כולנו מצפים שתפרק אימפריות ותהיה למרענן הרשמי של הלה ליגה. אם יש "מגיע" בכדורגל, אז לבטיס מגיע לגנוב את כרטיסה של חטאפה לליגת האלופות שקיבלה בזכות העפלתה למקום הרביעי בלה ליגה, ואת מקומה של פרנקפורט בפיינל פור של הליגה האירופית.
מה שמיוחד בסגל של בטיס הוא המכנה המשותף של חלק נכבד משחקניה. חלקם הגדול של שחקני ההרכב הפותח בבטיס היו קרובים בעבר לגעת בכתר התהילה ולהפוך לכוכבים הגדולים ביותר בספרד ומחוצה לה, אך הדבר נבצר מהם מסיבות כאלו ואחרות. הדוגמא הטובה ביותר לשחקן בטיס טיפוסי היא כמובן הקשר הימני הוותיק חואקין. חואקין תמיד היה אחד השחקנים הבולטים בספרד שלא משחק בשתי הקבוצות הגדולות של הליגה הוא מופיע בכל קידמון, כל אקט שיווקי ובכל פוסטר של הלה-ליגה, כזה שאין שום סיכוי שתעבור חצי עונה מבלי שראיון עימו יתנוסס על אחד משערי העיתונים הבכירים בספרד. בבטיס ישנם עוד שחקנים רבים שכבר הספיקו בגיל צעיר, אולי צעיר מדי לגעת בהצלחה ובפרסום ולשחק בזירות הכדורגל הגדולות בעולם, אך בסופו של דבר מצאו את עצמם בקבוצת אמצע טבלה בלה-ליגה: חסה רודריגז, סרחיו קנאלס, מארק ברטרה וכריסטיאן טיו, כולם בטווח הגילאים של 26 עד 28, כולם גדלו והתפתחו בריאל מדריד או ברצלונה וסומנו בתור הכוכבים הבאים של נבחרת ספרד. כעבור מספר שנים בודדות הייתה זו בטיס שאספה אותם פצועים, חבולים ומדוכאים לאחר שקבוצות האם שלהם השאילו ומכרו אותם לקבוצות נידחות יותר ביבשת, בהן לא הצליחו להתאקלם.
חלק מאותם "כוכבים נופלים" מחזירים לבטיס תמורה על ההזדמנות השנייה לה זכו במועדון, המספרים של מארק ברטרה הבלם הקטלוני אינם משקרים, קיים פער של כמעט 30% הצלחה בין המשחקים בהם הוא לא שותף או נכנס כמחליף לבין אלו שהגן במשך תשעים דקות בחירוף נפש של שערו של פאו לופז. לחסה וטיו, שנאבקים על משבצת הקשר השמאלי בהרכב, סיפור דומה, שניהם מיעטו לקבל דקות משחק בחוליות ההתקפה האגדיות של ריאל וברצלונה וכעבור מספר עונות כמושאלים, מצאו את מקומם במקלט של בטיס. העונה לפחות, השניים ממאנים לספק את מכסת הכיבושים והשערים הנדרשת מחלוצים ברמתם והם נעלמים בין הפליימייקרים ומספקי הכדורים חואקין וגווארדדו לבין אלו שתפקידם להסתנן מאחורי קו ההגנה ולהניח את הכדור ברשת היריבה שהם כמובן קנאלס שמרבה לירות כדורים מכל טווח אפשרי ושחקן העונה של בטיס, ג'ובאני לו סלסו.
לאחר שהרוויחה את מקומה בשלב הבתים של הליגה האירופית אשתקד, שובצה בטיס בבית לא קל יחד עם מילאן, אחד השמות הגדולים במפעלים האירופיים מאז ומעולם, אולימפיאקוס שמשחק חוץ באצטדיונה הביתי הוא לא חוויה נעימה במיוחד והנמושה הלוקסמבורגית, דודלאנג'. בניגוד לציפיות, בטיס כבשה במהרה את המקום הראשון בבית בעיקר בזכות הופעות הירואיות של ג'ובאני לו סלסו הארגנטינאי שהושאל מפ.ס.ז'. לו סלסו כבש חמישה שערים בשמונת משחקיה של בטיס בקמפיין האירופי הנוכחי, שניים מהם נכבשו בדו-קרב הכפול והמרתק בין בטיס לראן הצרפתית בשלב 32 הגדולות, דו קרב ממנו יצאה בטיס מודחת. גם במסגרת הליגה הראתה בטיס שכל משחק שלה הוא סיבה למסיבה- הבולטים שבמשחקי הליגה של בטיס העונה שוודאי עוד יזכרו לאורך שנים היו הניצחון הענק 4-3 על האלופה הטרייה ברצלונה והתיקו 3-3 נגד סלטה ויגו.
אך למרות החיים שהפיחה בטיס בכר הדשא של הבניטו ויימרין והדרמות שסיפקה, הבטיקוס לא הצליחו העונה לייצר אפילו רצף ניצחונות בודד של יותר משני משחקים ועל אף שהתקפתה הייתה בין המוכשרות והמתואמות בליגה, הגנתה התגלתה כרכה וחלשה ביותר וזו הסיבה העיקרית שדחקה את בטיס אל מחוץ לעשירייה הפותחת של הלה ליגה, מנעה ממנה הופעה ראשונה בגמר הגביע מזה 15 שנים והדיחה אותה כבר בשלב 32 הגדולות של הליגה האירופית. בטיס הייתה אמורה להיות ההפתעה לה כולם מצפים, אך לצערה הסיפור האישי של שחקניה הפך העונה לסיפורה של הקבוצה כולה.
