דרבי עירוני הוא לא סתם מאבק על השליטה בעיר. דרבי, ברוב המקרים, הוא קרב של אופי. של השקפת עולם. של דרך חיים. הוא קרב על הצביון של העיר, על המאפיינים הידועים ביותר שלה. ובדרך כלל, מדובר גם בקרב של מעמדות.
במקרה של ה"דרבי דלה מולה", השואל את שמו מהמבנה העצום שמשמש כסמל הארכיטקטורי של העיר, מדובר בקרב בין אלה שעיצבו ושילמו על המולה, לפועלים שבנו אותה. לפחות במובן הפואטי.
זה היה האופי של היריבות בין יובנטוס לטורינו, מאז הקמת שתי הקבוצות. יובנטוס הוקמה על ידי קבוצת תלמידי תיכון יוקרתי בעיר, בעוד טורינו שאנחנו מכירים היום, הוקמה תשע שנים לאחר מכן על ידי קבוצה של פורשים מתוך יובנטוס, שהתאחדו עם מועדון אחר אשר היה מזוהה עם והוקם על ידי בני מעמד הפועלים, מושג שעדיין היה חדש וטרי – שכן המהפכה התעשייתית עדיין הייתה בעיצומה.
בעוד ההיסטוריה של טורינו לא בדיוק הייתה מלאה באירועים, לא בהכרח מבחינה מקצועית אלא בעיקר מבחינה קהילתית, הייתה ונשארה טורינו בעלת בסיס אוהדים מקומי ומוגבל, שנשאר מזוהה עם האזרח הפשוט, ממעמד הביניים ומטה, ולא פרש כנפיים והפך גלובלי כמו היריבה העירונית. למעשה, אפילו צבע המועדון הוא החום-ארגמן, המזוהה עם משחררי העיר מהכיבוש הצרפתי כמה עשורים לפני כן.
צבעי המועדון של יובנטוס, לעומת זאת, מיובאים כל הדרך מנוטס קאונטי, באנגליה. שני המועדונים הם הפכים בעיקר בהיבט הזה – יובנטוס התחילו ממעמד כלכלי גבוה יותר, והשילוב של המדיניות והיכולת הכלכלית איפשרו למועדון לייבא מאפיינים וגם, לבסוף, אוהדים וכמובן שחקנים ממקומות מרוחקים.
כל זה התחזק מאוד בשנת 1923, כשהגיעה לעיר משפחת אניילי, שמיד יצרה קשרים עם הקבוצה העשירה של העיר, תוך הקמת מפעליה ("פיאט") באזור ומשיכת הגירה, בעיקר של עובדים. באופן אפילו מעט אירוני, פועלים שהיגרו מהדרום בשביל לעבוד, התמסרו דווקא לקבוצה העשירה, המייצגת את המעמד ההפוך משלהם – הם קראו לה "הקבוצה של הבוס". הרבה בזכות תופעה זו, שסימנה יותר מכל את המותג הענק והגלובלי שיובנטוס עתידה להיות. יש שיגידו שעד שינוי הסמל בשנה שעברה, זה היה המהלך המשמעותי ביותר של המועדון מבחינת הגדלת המותג והשם "יובנטוס". הפערים המעמדיים בין אוהדי הקבוצות הצטמצמו, למרות שאוהדי טורינו עדיין היוו מועדון אקסקלוסיבי במיוחד, שלא הרבה הצטרפו אליו מרצונם.
בניגוד, למשל, לדרבי של מדריד, ההיסטוריה על המגרש תאמה, ברובה, את ההיסטוריה מחוצה לו. יובנטוס תמיד הייתה ישות חזקה ועשירה יותר, מה שאיפשר לה להעמיד קבוצה טובה יותר על המגרש, ברוב רובן של השנים. לאורך ההיסטוריה, ניצחה יובנטוס 87 משחקים רשמיים בין הקבוצות, לעומת 55 תוצאות תיקו ו-56 ניצחונות בלבד לטורינו. הדומיננטיות של יובנטוס הפכה אף יותר מוחלטת בשני העשורים האחרונים, כשמאז אפריל 1995 ניצחה טורינו דרבי אחד בלבד(!) בכל המסגרות (אפריל 2015, ניצחון 2:1 בליגה).
מחוץ למגרש, אלימות האוהדים הכל כך אופיינית לכדורגל האיטלקי לא פוסחת גם על הדרבי הזה. תקריות ונדליזם ואלימות עם פצועים ועצורים הן לא נדירות כלל בדרבי הזה, והן גם לא בלעדיות אליו.
בכל מקרה, המתיחות בדרבי הזה לא נמצאת על המגרש, וגם מחוצה לו היא לא מיוחדת בהרבה צורות. אבל לפעמים המאבק לא צריך להיות צמוד כדי להיות מאבק. לפעמים עצם המאבק הוא כל העניין בדרבי, גם אם צד אחד תמיד מנצח. ועצם היריבות, עצם מפגש המעמדות, שמצליחים לשמור על יריבות ואף שנאה אמיתית למרות ואולי בזכות הפערים התהומיים ביניהם, זהו עצם העניין בדרבי הזה. זהו הקסם של הדרבי דלה מולה.
עוד במחזור ה-16 בליגה האיטלקית:
כשעתיים לפני המפגש באולימפיקו, תנסה אינטר להתאושש מההפסד בדרבי ד'איטליה וההדחה מליגת האלופות, כשהיא תארח את אודינזה לסוג של מפגש קצוות.
גם קבוצתו של קרלו אנצ'לוטי, נאפולי, תנסה לשים מאחוריה את ההדחה ובו בזמן להישאר בסביבתה של יובנטוס, כשהיא תתארח אצל קליארי.
ביום שני ייערך אחד מהמשחקים המסקרנים של המחזור כשבמסגרת קרב אירופי מרתק ייפגשו אטאלנטה ולאציו.
המחזור יימשך עד יום שלישי, אז תתארח מילאן, גם כן מתאוששת מהדחה, אצל בולוניה שמתחת לקו האדום.
שאר משחקי המחזור:
ספאל – קייבו (ראשון 13:30)
פיורנטינה – אמפולי (ראשון 16:00)
פרוזינונה – ססואולו (ראשון 16:00)
סמפדוריה – פארמה (ראשון 16:00)
רומא – גנואה (ראשון 21:30)
