אריאן רובן הוא בדיוק לא מה שאנחנו רוצים לראות כשאנחנו מתיישבים על הכורסא אחרי יום עבודה מפרך. העולם המשרדי והמשעמם מלא בקירחים שמנהלים את המגרש, וחוץ מזה כששחקן ששרף את הדשא לפני עשור עושה זאת גם בימים אלו, זה גורם לנו להרגיש זקנים. אנחנו מעדיפים לראות את אמבפה, דיבאלה, מסי, ניימאר ורונאלדו ממציאים את המשחק בכל נגיעה מחדש ואת אותם הווינרים שהכל פשוט הלך והולך להם בקלות מאשר את ה"קשיש" ההולנדי שמסרב להיכנע למרות שיצא מובס בתום כל כך הרבה מעמדים חשובים וממשיך להשתמש בנשק היחיד שיש לו בארסנל- לשעוט מהאגף הימני, לחתוך לכיוון הרחבה ולשחרר בעיטה מהקרקע שנעצרת רק ברשת. אם נוסיף לכל אלו את העובדה שלמעט מספר מקרים בודדים, כמעט ולא שומעים על רובן שמחוץ לזרקורי האצטדיונים, אפשר להבין מדוע רוב האוהדים בעולם פשוט משתעממים ולא אוהבים את אריאן רובן. אך האמת היא שיש סיבה אחת שבגללה אוהדי באיירן ויחידי סגולה אחרים דווקא כן מתאהבים בו והיא שהוא פשוט הרבה יותר טוב מכל שחקן אחר בגילו.
זלאטן איברהימוביץ', באסטיאן שוויינשטייגר, פרננדו טורס, ג'יג'י בופון, אנדרס אינייסטה, צ'אבי הרננדס, איקר קאסיאס, רובין ואן פרסי, וויין רוני, פרנק ריברי, דויד וייה וסמואל אטו. כולם שחקנים שכיכבו בדור הקודם ועדיין נמצאים על המגרשים (במתכונת זו או אחרת). נכון, קיים הבדל בין וויין רוני שהעלה במו רגליו את וושינגטון די.סי לפלייאוף לבין סמואל אטו שכלל לא משחק או מתאמן בsc- קטאר, אך מה שבאמת חשוב הוא שמעל כולם ניצב אריאן רובן- גדול השחקנים המבוגרים הפעילים כיום. מאז שפרץ, מספר 10 באדום מעולם לא עזב את קדמת הבמה האירופית לטובת הכסף הגדול במזרח או בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והוא ממשיך לככב בהרכבה של אחת הקבוצות התחרותיות והתובעניות בעולם- באיירן מינכן.
רובן ישלים בסוף השנה הקרובה את שנתו העשירית בבאיירן מינכן אליה הגיע אחרי שזכה באליפויות בשלוש ליגות בכירות ביבשת- באליפות הולנד בתור נער צעיר עם פ.ס.וו איינדהובן, פעמיים בפריימר ליג עם צ'לסי של מוריניו ועוד אליפות לה-ליגה אחת מתוך השלוש של ריאל מדריד בעשור וקצת האחרון. כמו יין איכותי, הפך אריאן רובן לטוב יותר ובשל יותר ככל שהזמן עבר. על אף שהחסרונות שלו כאדם ושתדמיות שונות כמו אגואיסט, צוללן ולוזר התבלטו יותר ויותר אחרי ההפסדים בארבעה מעמדי גמר שונים (המונדיאל וליגת האלופות 2010, הגביע הגרמני וליגת האלופות ב2012) ותצוגת הצלילות במונדיאל 2014, רובן הוכיח שהוא מעל לכל הביקורות ושריקות הבוז.
כשכל העולם ביקר את ניימאר על מופע הצלילות שלו במונדיאל האחרון, מיהר האייקון הברזילאי לפרסם סרטון "מרגש עד דמעות" במדיה החברתית שלא באמת עניין אף אחד. רובן, בניגוד לרוב הכוכבים כיום, לא עונה במיקרופון, הוא עונה על המגרש- קראו לו הלוזר הנצחי? 25 תארים מקומיים בהולנד, אנגליה, ספרד וגרמניה יוכיחו אחרת. הוא לא יכול לנצח גמר? אלוף אירופה לשנת 2013. אין לו הרבה מה להציע? מעל ל-200 שערים, כמעט כולם מאותו המהלך. ההולנדים שונאים אותו? הביא אותם כמעט לבדו לשלבי ההכרעה בתקופה נטולת כוכבים ואף מתכנן לסגור מעגל ולפרוש במדי כרונינגן או בפ.ס.וו איינדהובן. הפציעות הכריעו אותו? יחגוג בקרוב 35 באליאנץ ארנה.
רובן הוא אחד השרידים האחרונים של "דור התכל'ס". אחד ההולנדים הטובים בהיסטוריה ושחקן הכנף היעיל ביותר בכדורגל העולמי ממשיך לעשות את מה שלא דמיינו שיעשה בגיל כה מתקדם. אריאן רובן הסיר בשנים האחרונות את התדמיות השליליות ואף פיתח אופי של שחקן מנוסה שיכול לשמש כעוגן לשחקנים הצעירים, אופי שכזה יוכל לסייע מאד לקבוצה ההולנדית אליה יגיע כנראה בתום העונה הקרובה. רובן ינסה לסיים את התקופה היפה ביותר בקריירה שלו עם תואר, מקומי או אירופי, מה שלא יהיה קל עקב הכושר המטורף בו נמצאת היריבה המרה בורוסיה דורטמונד וריבוי הטוענות לכתר אלופת אירופה. אמנם רובן כבר לא יזכה להיות האיש שיחזיר את נבחרת הולנד לגדולתה (על אף שפרישתו מהנבחרת יחד עם פרישתם של סניידר ו-ואן פרסי גרמו להולדתו של דור חדש ומבטיח בנבחרת הכתומה), אך יחד עם זאת הוא לא מתכוון שיספידו אותו בגרמניה, הולנד או בכל מקום אחר ביבשת, לא עד הפעם האחרונה בה שוב יהתל בשחקני הגנת היריבה הצעירים ממנו בעשור בעזרת אותו הדריבל שלמד אי שם בתחילת המאה. או כמו שאומרים בארצנו הקטנטונת- "זה לא הגיל, זה התרגיל".
