ברסלמניה 9 שון מייקלס הפסיד לי בקרב על האליפות הבין יבשתית, אך שמר על התואר בשל כך שזו הייתה ספירה מחוץ לזירה. "Countout", שמאפשרת לאלוף לשמור על התואר. מסתבר כי מייקלס שינה את ההחלטה. גיליתי על זה שנה לאחר מכן. בבילד אפ לרסלמניה ניצחתי את מייקלס פעמיים והיה ברור מאוד שהחברה מראה שאני יכול לנצח אותו. גם הקהל היה בטירוף. יצאתי לבלות עם חבריי הטובים – אנדרטייקר וברט הארט – והם אמרו לי: 'אנחנו רוצים לדבר איתך על רסלמניה'. האנדרטייקר ידע שאני בחור ברמה גבוהה, אבל שאם ידפקו אותי אהיה בפנים של מי שעשה זאת. הוא אמר לי: 'יש לך מקום טוב פה, וינס מטפל בך, אבל אני רוצה שתדע שהתוכנית המקורית הייתה שתזכה בחגורה. שון הסתובב במשרדים, סיפר שאתה מפתח Attitude'. הבנתי שהיתה לו קליקה וכנראה מישהו במשרדים האמין לו. זה לא משהו שקרה באותו יום, אלא קצת לפני הקרב.
הציטוט הזה הגיע מפי טטאנקה, אחד מהמתאבקים האהובים ביותר בתולדות סצנת ההיאבקות האמריקאית. בשנות התשעים המוקדמות, הוא בנה את שמו לאט לאט והפך מגימיק למתאבק בעל סיכוי להצליח בליגה של הגדולים. אבל אליפות ראוייה למתאבק כזה הוא לא זכה להחזיק. היו רצונות קצת יותר חזקים מכך, מישהו מלמעלה שהחליט שזה ישתנה. מישהו בעל כוח. בעל השפעה. מישהו שיש לו חתיכת "סיי". המישהו הזה הוא מייקל היקנבוטום.
אותו מייקל היקנבוטום היה במקרה אחד האנשים הכי קרובים לאותו אדם שלקח כל החלטה אפשרית בארגון מספר אחת בעסק השמן והמצליח של שנות השמונים התמימות – וינסנט קנדי מקמהן הבן. אותו מקמהן שהפך את ההיאבקות הבידורית לעסק משגשג ומצליח בכל רחבי אמריקה. בשנות התשעים, שהכל כמעט התפרק לו בתוך הידיים, מייקל היקנבוטום היה אחד מהאנשים שהצליחו להשאיר את העסק בחיים, תחת שם הבמה המוכר הרבה יותר – שון מייקלס.
מייקלס היה האלוף הבין-יבשתי, אלא שבדיקת סמים חשודה שלחה אותו לחודשיים של השעיה. למרות שהיה חובב נרקוטיקה, הוא התעקש שסטרואידים לא היו בתפריט היומי שלו. ועל כן, הוא סירב להחזיר את החגורה הנכספת שלו לבוסים. הפתרון הלא יצירתי של ה-WWF היה להמציא חגורה חדשה, ועליה ערכו קרב רב משתתפים קצר, שהסתיים בניצחונו של רייזר ראמון. כשמייקלס חזר מההשעייה, מציאות התערבבה בעלילה והשניים התחרו זה בזה כדי לראות מי מהם הוא האלוף הבין-יבשתי הבלתי מעורער. זה נגמר בקרב סולם ברסלמניה שהיה לקלאסיקה בתחום, בעיקר כי הוא היה כל כך חדשני ופורץ דרך. או לפחות כך חשבנו.
כן, באותה התקופה, ממש ראשית שנות התשעים, מייקלס היה האלוף הבין יבשתי (תואר משני לזה העולמי, שההבדל ביניהם – אף פעם לא באמת הוסבר), ובדיקת סמים גרמה להיעלמות מסתורית, שהוסברה באופיו המרדני והרע של דמותו – בשל כך שלא הגן על התואר כפי שאלוף אמור, הוא איבד את האליפות. איכשהו, האופי האגואיסטי מתלבש יפה יחד עם הדמות, אבל לזה אנחנו נגיע עוד בהמשך. השאלה המתבקשת היא מי יכול למלא את מקומו של הכוכב? טטאנקה זה בטח לא יהיה.
התשובה הייתה רייזר ראמון, הבחור הרע של ה-WWE בתחילת שנות התשעים. הוא זכה באליפות ומילא את מקומו של היקנבוטום המושעה. מייקלס לא קיבל את זה בעין יפה – אך עדיין הסכים להפסיד לראמון. מדוע, אתם שואלים? בגלל מה שהם הצליחו ליצור יחד. קרב חמישה כוכבים, ציון מושלם, על ידי כלל המומחים בעולם ובעיקר על ידי המעריצים. קרב הסולם הראשון אי פעם שהצליח, שהפך לקלאסיקה, שנכנס לספר ההיסטוריה, שאפשר לכתוב עליו מאמר שלם – איך מבצעים קרב סולם, אפילו עד היום!
אבל הצלחתו של ראמון, ששמר על התואר ברסלמניה 10, עברה למקום אחר שלא התקבל בעיני הבוס, מקמהן, בעין יפה. ה-WCW, הארגון ששאף למחוק את ה-WWE מקיום, החתים שני כלים מאוד חשובים של ה-WWE באותן שנים – רייזר ראמון, וקווין נאש/דיזל, כוכב נוסף של הניינטיז. מי שנשאר יחד עם אותו בוס גדול שהתחיל להרגיש את הכל בורח לו מהידיים הוא אותו מייקלס שהפסיד באותו קרב היסטורי. ומשם, כמו שאומרים, השאר היסטוריה.
את הקסם של שון מייקלס יכולתם להרגיש בכל רגע. החל משנות התשעים המאוחרות בו דמותו הפכה לתואמת למציאות – אגו, מעשים נבזיים, בגידות, מין, ובעיקר המון המון שטויות. הכל עבד מושלם, אפילו בא יריב חדש ושאוותן שהחל להוות אלטרנטיבה מצוינת לשון – סטיב אוסטין, אשר גבר עליו בקרב מפורסם משנת 1998, רסלמניה 14. ומשם היינו אמורים לחזות ביריבות היסטורית – מייקלס נגד אוסטין. לא יכל להיות טוב יותר מזה.
ואז הגיעה הפציעה ששינתה הכל.
הוא היה רע. רע לכולם. החליט מי יחזיק באיזה תואר, מי ינצח את מי ומי ימכור את נשמתו למי. מייקלס של שנות התשעים היה ממש דיקטטור, שקיבל גיבוי מהבוס הגדול, אף אחד לא יכל לעצור את מה שהלך מאחורי הקלעים. הדפיקה ממונטיראול הייתה הפעם הראשונה שההתנהגות שלו יצאה החוצה, אנחנו, אנשי הצוות שעבדו מאחורי הקלעים, חווינו את זה על בשרנו שנים רבות לפני כן. מייקל היקנבוטום היה שובר לבבות, בדיוק כמו שון מייקלס.
בשנת 1998 פציעת גב טורדנית ומסוכנת הכריעה את היקנבוטום, וגרמה לו לפרוש. דווקא בשיא. האמת? אולי דווקא טוב שזה קרה. טוב מאוד. מדוע, אתם שואלים? היקנבוטום לא היה הכוס הכי מבריקה על המדף. האמת? הדפיקה ממונטיראול, הרגע המפורסם בו היריבות האישית והעמוקה מול ברט הארט, אגדת רסלינג נוספת שהתמודדה מולו על התואר הראשי באותן שנים בחריפות קשה, הגיעה לשיאה. כל הרפש יצא החוצה, והיקנבוטום זכה לשם שלילי במיוחד.
הוא החליט לקחת את גורלו בשתי ידיו, ולשנות הכל. הוא הפסיק לקחת כדורים, הוא החליט להפוך אדם טוב יותר, נאמן לעצמו, חביב על הסביבה, והייתה לו מטרה אחת בלבד – לחזור לזירה שאותה כל כך אהב. והוא הצליח. ארבע שנים חלפו, ומייקלס חזר על מנת להמשיך בדיוק היכן שעצר, רק שהפעם היו לו כוונות שונות. הוא פיתח מתאבקים צעירים, סיפק בידור ללא אגו ופוליטיקה מאחורי הקלעים, וסיפק יריבות לפנתיאון מול חברו הקרוב טריפל אייץ'/פול לווק, שנמשכה שלוש שנים ארוכות עד האיחוד.
בנוגע לאנדרטייקר? בין השיאים הרבים שצבר לאורך הקריירה שלו ניתן לציין את היריבות המפורסמת עם שון מייקלס, הקרב המפורסם מול יוקוזונה שבמהלכו עלו מתאבקים רבים בכדי להכניע אותו, הכניס אותו ל"ארון הקבורה", עד שקם ממנו וניסה להחזיר מלחמה בחזרה, והקרב עם מיק פולי (מנקיינד), שאותו השליך מגג של כלוב אל שולחן שהתרסק. ועדיין, אם תשאלו אפילו ילד בן 13, שרק התחיל להכיר את המושג שנקרא היאבקות בידורית, הוא יגיד לכם בדיוק את מה שתצפו לשמוע – הדבר הטוב ביותר שהוא עשה במהלך הקריירה שלו היה להילחם מול שון מייקלס, כל פעם מחדש.
קרבות מצוינים מול קורט אנגל, כריס ג'ריקו, ג'ון סינה, בטיסטה, ריי מיסטריו, ריק פלייר ועוד שלל שמות נהדרים. שנות ה-2000 היו באמת שיא הקריירה של היקנבוטום, מבחינה אישית ומבחינת הדמות. אמנם אליפויות לא היו שם, אבל הנמסיס המושבע אנדרטייקר (אליו אנחנו מיד נגיע) הוא הדוגמה האולטימטיבית לכך שאליפויות הן לא מה שמגדיר מתאבק. בטח לא אחד כמו שון מייקלס, שלאורך מרוצת השנים הקרבות הנהדרים שלו, הדמות, הכריזמה והקסם האישי, כל אלה הם מה שמגדיר את שון מייקלס.
הדבר האחרון שעשה בקריירה שלו מר היקנבוטום היה יריבות פשוט מבריקה עם אותו אנדרטייקר שמולו הוא נלחם כל כך הרבה, ובכל פעם נדמה כאילו הם המציאו מחדש את עצמם, את הז'אנר ואת כל מה שמגדיר אותו. החברים הקרובים שלמדו להכיר אחד את השני כל כך טוב, סחבו את העסק הזה על גבם כל כך הרבה שנים, הם מה שהפך את ה-WWE למה שהוא היום. זה נתון לויכוח, זה נכון, אבל זה בכל זאת לא מוטל בספק שתרומתם לענף פשוט אסטרונומית.
הקרב האחרון בין השניים התרחש בשנת 2010. אותו קרב גם היה גם האחרון בקריירה המפוארת של היקנבוטום.
רסלמניה 26, הרגע בו שון מייקלס רשמית פרש לאחר שהפסיד את נשמתו לאנדרטייקר בפעם האחרונה בקרב היסטורי שגרם ללא מעט יושבי הזירה ובעיקר למעריצים בבית ובאולם להזיל דמעה או שתיים. מייקלס עמד בהבטחתו בניגוד למתאבקים רבים שנכנעו לאהבתם לענף, וחזרו להתאבק לאחר שפרשו. הוא בעצמו נפל לכך בשנת 2002, סיכן את הבריאות שלו ונתן ריצה אחרונה ומרשימה שלעולם לא נשכח. וזה השלב לומר תודה לאיש שהפך לכולנו את הילדות לטובה הרבה יותר.
או שבעצם יהיה לנו צ'אנס נוסף לעשות את זה, סך הכל בעוד חודש – ודווקא בערב הסעודית מכל המקומות בעולם.
שון מייקלס התראיין וטען כי הוא "פתוח" בנוגע לקרב נוסף בשנה הקרובה עבור ה-WWE. על פי הדיווחים, הקרב יתרחש באירוע "Crown Jewel" של ה-WWE בערב הסעודית, אירוע מסחרי אשר נועד לקדם מכירות, בחודש אוקטובר/נובמבר. הקרב המדובר יהיה קרב זוגות בין DX (מייקלס וטריפל אייץ') לבין אנדרטייקר וקיין. האם מייקלס ישבור את הבטחתו ויחזור לזירה לקרב אחד אחרון? ימים יגידו. או יותר נכון, חודשיים יגידו. נקווה מאוד שלא, על מנת שהסטוריליין המבריק שחתם את הקריירה של אגדת ההיאבקות מול אותו אנדרטייקר לא יהרס.
שון מייקלס אמור לחזור להתאבק תמורת סכום כסף לא קטן – אך אחד זעום שגורם ללא מעט מעריצים להרים גבה בנוגע להבטחתו של היקנבוטום לא להתאבק יותר. הוא כבר מבוגר, גזר את השיער האייקוני ובהחלט לא נמצא בשיאו. קרב מדהים או קלאסי כמו הקודמים בסאגה בינו לבין אנדרטייקר זה בטח לא יהיה, קרב נוסטלגי זה בהחלט יהיה, בטח קצת איטי, מגושם ומסורבל, בשל כך שהאנשים המעורבים בו עברו את שיאם כבר בעשור הקודם. זה צעד חכם בכלל לחזור לזירה?
אי אפשר לדעת.
מייקל היקנבוטום, האיש שעומד מאחורי שובר הלבבות האייקוני, הרוויח ביושר את הזכות לבחור מה נכון לו ומה פסול. הוא הרוויח ביושר את הזכות, לאחר שהתאפק במשך שמונה שנים ארוכות, פלוס ארבע שאיבד בשל הפציעה, בהן הוא צופה בחבריו הטובים פול לווק ומארק קאלאווי ממשיכים להתאבק ולבדר כפי שחלמו כל חייהם, בקנאה. שון מייקלס רשאי לחזור לזירה בלי להיחשף לגרגיר ביקורת בודד. הוא הרוויח את הזכות הזו.
לסיום, ארצה לסיים בציטוט נוסף.
הרבה אירועים מלהיבים הביא לנו ה-WWF בניינטיז, ורובם ככולם מפוברקים – הניצחון המפתיע של 123 קיד החלש על רייזר ראמון, לקס לוגר במלחמתו על כבוד האומה האמריקנית, האנדרטייקר שיצא מהבוידעם, סכסוך האחים במשפחת הארט וקרב הסולם הבלתי נשכח. אנחנו פה כדי להיזכר בסיפורים ולחשוף מה קרה באמת מאחורי הקלעים של קרקס ההיאבקות האהוב, להנציח אותם, לא לשכוח לעולם. אנחנו עם עוצמתי וגדול. עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל, ועתידו לוט בערפל.
היקנבוטום אחראי לכמה מהרגעים הכי גדולים של לא מעט מעריצים. אם ניכנס אל הבוידעם ונוציא קלטת משנות התשעים המכילה אירוע היאבקות צבעוני של ה-WWE באותן השנים, סביר מאוד להניח שהיקנבוטום יככב בה. שון מייקלס, האדם האגואיסטי, הקשה, הרע, השוויצר, שהפך בתהליך מדהים למרגש, לססגוני, למהפנט – לאחד כזה שפשוט אי אפשר לפספס. הוא רשאי לבחור מה נכון לו – הוא נתן לנו המון המון רגעים טובים שנזכור אותם לעולם.
