בלה גוטמן נולד ב-1899 בבודפשט לזוג הורים מורים לבלט. הרקע שלו בריקוד יסייע לו בשנותיו כשחקן מ.ט.ק – מועדון עם אוריינטציה יהודית ששלט בכדורגל ההונגרי וזכה בתשע אליפויות רצופות. כלשצדו עוד שחקנים יהודים כמו צ׳יבי בראון, קלמן קונרד, זולטן אופטה וגיולה מאנדי, שיחד לא רק הובילו את המועדון לתשע אליפויות רצופות אלא גם להיות הבסיס לנבחרת הונגריה. אחד השיאים שלה ושלהם היה הניצחון על איטליה 1:7 ב-1924. שמונה יהודים שיחקו בהרכב ההונגרי, כולל מבקיעי כל שבעת השערים. הרבה מהעקרונות המקצועיים של הכדורגל של ימינו נולדו באותה מ.ט.ק של אז. מהמגנים התוקפים דרך משחק המשולשים ואפילו אקדמיית כדורגל ייעודית לצעירים.
במועדון חזק כל כך, גוטמן לא התבלט במיוחד והוא חיפש תחליף לתחרות הקשה על מקום בהרכב. הוא מצא אותו, 200 קילומטר מבודפשט. מועדון "הכח וינה" ייצג אידיאולוגיה אחרת לגמרי, מתבדלת וציונית. בשורות הכוח שיחקו יהודים בלבד, על פי חזונו של נשיא המועדון, איגנץ׳ קרנר. הוא משך להכח שחקנים בכירים מהמדינות השכנות ובאופן טבעי בודפשט היתה מקור לשחקנים מעולים. מעבר להשתתפות בליגה האוסטרית – תפקידה של הכח היה להסתובב באירופה ולקדם את הרעיון הציוני.
אחד מאותם מסעות הוליד ב-1923 רגע אייקוני בתולדות הכדורגל – ניצחון 0:5 על ווסטהאם בלונדון. בעידן בו למשחקי ידידות בינלאומיים היה מעמד נכבד מאוד, היה זה ההפסד הראשון אי פעם של קבוצה אנגלית לקבוצה זרה על אדמת אנגליה. בלה גוטמן, בתפקיד רץ תוקף, היה מכוכבי המשחק. "הטיימס" של לונדון התמוגג למחרת: ״היהודים שיחקו כדורגל מדעי״.
הכסף והאנטישמיות באירופה דחפו את גוטמן הלאה. ב-1926 הכח וינה יצאה למסע משחקים בארצות הברית ואחרי משחק בניו יורק, מול קהל נלהב של 46 אלף איש שהגיעו לצפות בקבוצת הפלא היהודית, גוטמן החליט שהחיים באמריקה טובים יותר והשתקע בה. בתחילת שנות ה-30 גוטמן שב לבודפשט לאחר שהפסיד את כל כספו בהתרסקות הבורסה – ועבר לאמן. אז פרצה מלחמת העולם השנייה.
הדרך בה גוטמן שרד את השואה היתה תעלומה לא פתורה במשך שנים. היו שמועות שהתחבא בבודפשט, שהוברח לשוויץ או אפילו ברזיל על ידי אנשי כדורגל. שניים מידידיו הקרובים ביותר – שדר הספורט ההונגרי-יהודי גיורגי שפשי ועיתונאי הכדורגל האנגלי-יהודי בריאן גלנוויל – העידו כי למרות קרבתם ולמרות היותם יהודים כמוהו, גוטמן סירב לדבר אפילו איתם על השואה. בספרו האוטוביוגרפי הסתפק בשורה לאקונית ״לא סבלתי יותר או פחות מכל אחד אחר״. ביוגרפיה חדשה שהופיעה ב-2010 מאת דייויד בולכובר חשפה קרוב לוודאי את הסיפור – גוטמן הוסתר בבודפשט ובמהלך חודשי הטבח של 1944 הוא נאסר ונשלח למחנה עבודה – בו יהודים הועבדו בפרך עבור הצבא – והצליח להתחמק מגירוש לאושוויץ, שם אחותו, אחיינו ואביו נרצחו.
בלה גוטמן חזר לקדמת הכדורגל העולמי אחרי המלחמה, כחלק מטריומוורט המוחות של הכדורגל ההונגרי – יחד עם מרטון בוקובי וגוסטב שבש. ביחד הם מעצבים את ה-4-2-4 שהיווה את הבסיס ל2-4-4 המודרני, עם החלוץ המרכזי הנסוג, מנהל המשחק והמגנים התוקפים. בוקובי ושבש, לצד המאמן היהודי גיולה מאנדי, מיישמים את התאוריות שלהם ב״נבחרת הפלא״ ההונגרית. ב-1953 היא הופכת לנבחרת הראשונה לנצח את אנגליה בביתה (בתוצאה 6:3 במה שהוגדר "משחק המאה") ושנה אחר כך היא מגיעה לטורניר גביע העולם בשוויץ כפייבוריטית ברורה לזכייה. אחרי שהביסה את מערב גרמניה 8:3 בבית המוקדם, השתיים נפגשות שוב בגמר. הונגריה מפסידה 2:3, לראשונה אחרי 42 משחקים רצופים. תאוריות קונספירציה אופפות את המשחק הזה עד היום, מקנוניה אנטי-קומוניסטית ועד למכירת המשחק למהמרים. הונגריה הייתה פשוט טובה מדי בכדי להפסיד משחק מול יריבה כלשהי.
אבל גוטמן כבר לא חלק מהסיפור. כאדם רדוף הוא העביר חיים שלמים בבריחה מזיכרונות השואה ורגשות האשם. הוא עבר באובססיביות בין מדינות וב-42 שנות אימון ומעולם לא נשאר במועדון אחד יותר משלוש שנים. כשהוא נוטש במפתיע, לעתים בשיא תהילתו. אבל הצירוף של מוח כדורגל גאוני ואישיות רדופה, יוצר למעשה אוניברסיטת כדורגל מעופפת שתפיץ את בשורת ה-4-4-2 בעולם. גוטמן יזכה באליפויות בלא פחות משבע מדינות שונות ותוך כדי כך יביא את הבשורה הטקטית לכמעט כל מדינת כדורגל בכירה, ביניהן ברזיל, אורוגוואי, איטליה, הולנד ופורטוגל, כשהוא מאמן מועדוני צמרת כמו הכח וינה, מילאן, פניארול, פורטו, סאו פאולו, פנאתינאיקוס והונבד. בסך הכל 25 קדנציות שונות כמאמן, במשך 40 שנה. עם בנפיקה ליסבון, אלופת פורטוגל, יגיע לשיא תהילתו כשיוביל את המועדון לשתי זכיות רצופות בגביע האלופות, ב1961 ו-1962.
ביקור אצל הספר שלו הוליך את גוטמן להמלצה ששלח יהלומן יהודי במוזמביק. ילד פלא בשם אוסביו עומד להישלח על ידי מועדון ספורטינג מוזמביק למועדון ספורטינג ליסבון, יריבתה הגדולה של בנפיקה. גוטמן דאג שאנשיו יפגשו את הילד ברדתו מהספינה. הם החביאו אותו כמה ימים ולבסוף רשמו אותו בבנפיקה. הוא לא רק הפך לגדול שחקני פורטוגל בכל הזמנים (טוב, אולי עד כריסטיאנו רונאלדו), אלא פתח את שערי אירופה בפני שטפון של שחקנים אפריקאים.
נסיבות עזיבתו של גוטמן את בנפיקה הן חלק מהפולקלור של הכדורגל האירופאי – והולידו את ״קללת גוטמן״ המפורסמת. לאחר שהסתכסך עם ההנהלה, הטיל קללה על המועדון עם עזיבתו, לפיה בנפיקה לא תזכה יותר לעולם בגביע אירופאי. מאז שיחקה הקבוצה בשמונה גמרים והפסידה בכולם. ב-1990, ערב גמר גביע אירופי מול מילאן בוינה, שלחה בנפיקה את אוסביו לבית הקברות היהודי בעיר לבקש סליחה מרוחו של גוטמן. בהמשך בנפיקה גם הציבה פסל של גוטמן מחוץ לאצטדיונה הביתי. כל אלה לא הועילו. רוחו של רקדן הבלט מבודפשט עדיין כועסת.
