עוד מימיו במכללות, בלואיזיאנה טק, מי שהיה סביבו הבין מה שכל העולם הבין כמה שנים אחר כך. קארל מאלון סיפק את הסחורה. פעם אחר פעם, ערב אחר ערב, משחק אחר משחק. כבר שם, בקולג' הקטן ליד מקום הולדתו הולדתו, קיבל מאלון את הכינוי "הדוור". גם את קבוצת המכללה המקומית שלו, וגם את קבוצתו ביוטה, הוביל מאלון לגבהים שהיא לא ראתה עד אז ולא ראתה מאז.
מאלון נולד לאם חד הורית בלואיזיאנה, והיה הצעיר מבין תשעה – וכמו כל שמונת אחיו ואחיותיו, מצא את עצמו עובד שעות רבות בחווה, מקושש עצים, דג וצד. הוא התחבר מאוד לבית, למשפחה, ולכן למרות שגויס על ידי אוניברסיטת ארקנסו, בחר בסופו של דבר לשחק בלואיזיאנה טק, כארבעים דקות נסיעה מהבית.
בתקופת מאלון, בשנת 1985, הגיעה לואיזיאנה טק להישג השיא שלה אי פעם – שמינית גמר טורניר המכללות. זה היה מאוד קרוב, אבל רק אוקלהומה הצליחה, בקושי, לעצור את מאלון וחבריו מעלייה לרבע הגמר. ומאלון? הוא קיבל את כל יחסי הציבור שהיה צריך, ותפס את עיני הסקאוטים, לקראת דראפט 1985 הקרב ובא.
נראה שבתקופת הדראפט, הספקות לגבי מאלון היו רבים מדי. הוא לא היה גבוה במיוחד – רק 2.06, אך גם לא היה זריז או שלט בכדור טוב מספיק כדי לשחק את עמדה 3. אבל הכישרון האתלטי שלו היה עצום, מה שמיקם אותו, להערכת מומחים ואף להערכתו האישית, במקום השמיני בדראפט. הוא אפילו שכר דירה בדאלאס לפני הדראפט, רק כדי לגלות שהמאבס השתמשו בבחירה שלהם כדי להביא לטקסס את דטלף שרמפף. מאלון נשאר עד הבחירה ברת המזל, מספר 13, והגיע למקום שהפך לבית שלו ל-18 השנים הבאות.
אפילו בביוגרפיה הרשמית שלו באתר הליגה, נאמר שאם הסקאוטים היו עושים עבודה טובה יותר, מאלון היה נבחר הרבה יותר גבוה. כמה שהם צדקו.
מאלון עלה מהספסל רק חמש פעמים במהלך עונת הרוקי שלו – פתח את שאר המשחקים, וסיים שלישי בהצבעות לרוקי השנה, אחרי פטריק יואינג וכריס מאלין. עם הגעתו של ג'ון סטוקטון לקבוצה, הפכה התקפת יוטה לטובה בצורה שלא נראתה לפניה.
היום, הפיק-אנד-רול הוא חלק אינטגרלי מכל התקפה. סטוקטון ומאלון, ושיתוף הפעולה העיוור ביניהם, הם אלו שהפכו את המהלך הזה לכל כך פופלארי. האתלטיות והכוח של מאלון הפכו אותו לאחד המסיימים הטובים ביותר שהליגה ראתה – לא רק הפיק-אנד-רול היה קטלני בזכותו. גם היכולת שלו לקחת ריבאונד, לתת אותו לסטוקטון, לרוץ את המגרש מהר יותר מכל הגבוהים שנאלצו לשמור עליו, ולקבל בחזרה לסל קל. כל אלה עזרו למאלון להפוך לקלע השני בהיסטוריית הליגה, אחרי קארים עבדול-ג'אבר כמובן.
אבל לא הכל היה מושלם אצל קארל מאלון.
הוא מחזיק במגוון עצום של שיאים ותארים. שלוש פעמים בחמישיית ההגנה. 11 הופעות רצופות בחמישיית העונה. 14 הופעות אולסטאר. שתי מדליות זהב אולימפיות, כולל אחת כחלק מהדרים טים של 1992. שתי הופעות נפרדות בהיכל התהילה – אחת בפני עצמו, ואחת כחלק מהדרים טים. שני תארי MVP. ובור ענק אחד.
קארל מאלון, אולי יותר מכל, לנצח ייזכר בתור אחד השחקנים הגדולים ביותר שלא זכו מעולם באליפות. לא רק בכדורסל, בכל ענף ספורט. שיא נוסף שהוא מחזיק בו הוא הפסדי פלייאוף בקריירה – 95 במספר. הרי "הדוור" תמיד מספק את הסחורה. אז איך יכול להיות שהוא לא הצליח לספק צעדת אליפות בסולט לייק סיטי?
ובכן, מאלון הוא דוגמה חיה לכמה זה קשה לזכות באליפות. אפילו בכדורסל, כשמדובר בסדרות ולא פלייאוף של משחק אחד, אליפות היא קשה מאוד להשגה. לא מספיק להיות טובים בכדורסל. צריך המון אופי, המון קשיחות פיזית ומנטלית, נחישות, וכמויות משתנות של מזל. בעיקר מזל.
אה, וגם לא לשחק באותה תקופה כמו מייקל ג'ורדן. זה מאוד עוזר.
מאלון הוא גם דוגמה חיה לכך, שמביני עניין אמיתיים יודעים להעריך גדולה גם כשהאצבעות שלה נקיות. אין ספק לאף אחד שלמרות הכתם על הקריירה, הבור הגדול בגינה, מאלון הוא אחד הגדולים אי פעם. כשעזב את יוטה והגיע לשחק עם גארי פייטון, שאקיל אוניל וקובי בראיינט בלייקרס, אפילו מג'יק ג'ונסון הציע לו להוציא מפרישה את מספר 32 כדי שהוא יוכל ללבוש אותו. מאלון כמובן סירב, ולבש במקום את מספר 11 – אותו קיבל גם ב-1992 בברצלונה.
למרות שמעולם לא הביאו תואר, מאלון וסטוקטון הם אלילים במדינת יוטה. בעודם בחיים נבנה עבורם פסל בסולט לייק סיטי, וכיום המיקום של הפסל ידוע בעיר בתור "צומת סטוקטון ומאלון". ביוטה למדו, יותר מכולם, להעריך שחקנים גדולים. אנשים שלקחו על גבם עיר שלמה, והביאו את הספורט בה לרמות שלא היו בדמיון שלה. אפילו אם לא הביאו אליפות.
