"הדבר היחיד שלא ראיתי אותו עושה היטב, בכל פעם מחדש, זה חניה. לפעמים הוא קצת עקום. אבל חוץ מזה, הוא פחות או יותר מושלם". כך אמר קול קאלהון, חברו לקבוצה ולאאוטפילד של מייק טראוט.
זה פחות או יותר מסכם את מייק טראוט כשחקן בייסבול, וכאישיות. מאז שהגיע למייג'ורס, בסך הכל בגיל 20 (גיל הכניסה הממוצע הוא כ-24.5), הוא ביסס עצמו כאחד משחקני הבייסבול הטובים על הפלנטה. כבר כששיחק במיינורס היו קולות שאמרו שהוא יכול להיות מהטובים שאי פעם שיחקו את המשחק, מה שנראה הזוי אז – ובטח לשחקן שהגיע מצפון מזרח המדינה, אזור שבקרב רוב הסקאוטים ואנשי המקצוע, מספק בייסבול פחות טוב ותחרותי (ברמת התיכונים והמכללות) מאשר פלורידה, טקסס או קליפורניה.
כבר כמה שנים טובות שטראוט הוא קונצנזוס לשחקן הטוב ביותר בליגה. למעשה, אפילו לגבי לברון ג'יימס יש יותר ספקות במעמדו כשחקן הכדורסל הטוב בעולם. בגיל 26 טראוט מחזיק כבר בשני תארי MVP, גורם לכל אנשי הסייברמטריקס להזיל ריר, ובונה לעצמו קייס רציני לאחד השחקנים הטובים ביותר שראה המשחק.
בשפת הבייסבול, טראוט הוא מילה נרדפת לשלמות. הוא לא ייראה יוצא דופן בקבוצת פוטבול, בזכות מבנה גופו הגדול והחזק. זה לא מפריע לו לרוץ בין הבסיסים בצעדי איילה, והוא גם אחד מחובטי העוצמה הטובים במשחק, למרות שלא התחיל את הקריירה ככזה – ועדיין הוא מחזיק יותר הליכות מסטרייקאאוטים. טראוט הוא הסטנדרט, הוא הדוגמה לשלמות. הוא התגלמות ההצלחה, בספורט שבנוי כדי שתיכשל. הוא נוצר להיות סופרסטאר – ואיכשהו, הוא כלל לא כוכב.
"באופן כללי, הבייסבול לא עושה עבודה טובה בשיווק השחקנים שלו, בהשוואה לליגות כמו ה-NBA או ה-NFL." כך אמר הנרי שייפר, סמנכ"ל חברת Q-Scores, שעוסקת במדידת פופולריות ומשיכת צרכן בכל הנוגע לדמויות מפורסמות. במדד הפופלאריות של החברה, מייק טראוט קיבל ציון 22. זה אומר שמעט יותר מאחד לחמישה אמריקאים בכלל מכירים את השם. זה נשמע אולי טוב על פניו, אבל כשמסתכלים על הספורטאים שקיבלו ציון דומה, מגלים שהקרוב ביותר לציון הזה הוא הפורוורד של דנבר, קנת' פאריד. אם נסתכל על מודל החישוב הזה, למעשה שחקן ששיחק כ-14 דקות למשחק בעונה שעברה שווה בפופולאריות שלו לשחקן הבייסבול הטוב ביותר על הפלנטה.
לקראת הפסקת האולסטאר, רוב מאנפרד, קומישינר ה-MLB, העלה לדיון מחודש את הנושא כשנשאל על בעיית הפופלריות של טראוט. "מייק לקח החלטות בנוגע למה שהוא רוצה להיות ולדרך בה הוא רוצה להעביר את זמנו הפנוי" אמר מאנפרד. "אני חושב שאנחנו יכולים לעזור לו להעצים מאוד את המותג שלו. אבל הוא צריך להחליט לשתף פעולה. זה דורש זמן ומאמץ."
בזה, ובכן, מאנפרד צודק. טראוט הוא מהאנשים שמעדיפים להעביר את הזמן הפנוי שלהם במנוחה הכנה למשחקים ושיפור יכולות הבייסבול שלו. הוא והסוכן שלו נזהרים מאוד מחשיפת יתר ומעדיפים להשאיר אותו מחוץ למצלמות והפרסומות, כמה שיותר. הליגה ניסתה להציע למייק טראוט כמה וכמה הזדמנויות פרסום, ואת כולן הוא דחה. הופעות בתוכניות אירוח, השתתפות שנתית בהום-ראן דרבי, וכמה עסקאות פרסום גדולות. יש לכך כמה וכמה סיבות, אך קודם כל – ההעדפה של טראוט להיות שחקן בייסבול, הטוב ביותר שהוא יכול להיות, על פני חשיפה לאומית.
עונת הבייסבול היא קשה וארוכה. קשה ללכת ולעשות צילומים של כמה שעות כשכמעט בכל יום אתה צריך גם לשחק. ובפגרה, טראוט מעדיף לנוח – או לעבוד על המשחק שלו. כי זה, יותר מכל, מה שהפך אותו לשחקן שהוא היום.
אבל זה לא רק טראוט, ולמעשה ישנם גורמים שלא באשמתו וגם לא באשמת הליגה. לפעמים זהו פשוט אופי המשחק, הדרך בה בייסבול מתנהל.
כל אדם שצופה במשחק כדורסל ראשון בחייו יכול מיד להבין את הגדולה של הכוכבים שלה. בבייסבול, לעומת זאת, אין משחק בודד שיכול לבטא גדולה. ככה זה כשאחוז החבטות הגבוה ביותר בליגה הוא 35.1% – אם אתה ממש טוב, אתה עדיין תיכשל בשני שליש מהניסיונות שלך. נוסף על כך, אם היוסטון רוקטס נמצאים בפיגור נקודה עם כדור אחרון, אנחנו יכולים להיות בטוחים שג'יימס הארדן יהיה חלק משמעותי מהמהלך. אבל אם האיינג'לס נמצאים בפיגור באינינג התשיעי, אין דרך לדעת אם טראוט יעלה לחבוט. אם יעלה, קל מאוד לנטרל אותו – ברוב המקרים, ניתן פשוט להוליך אותו בכוונה, ואכן הוא מוביל את המייג'ורס בקטגוריה הזאת.
קיימים גם פקטורים ספציפיים לטראוט עצמו, שפוגעים בפופולאריות שלו. ראשית, הוא משחק בחוף המערבי – ובענף ספורט שמשדר רק שני משחקים בשבוע בטלוויזיה הלאומית, שזה כישלון גדול בפני עצמו – רוב מעריצי הספורט כלל לא יכולים לצפות בו, כי המשחקים שלו מתחילים בשעות מאוחרות בחוף המזרחי. שנית, טראוט משחק בקבוצה השנייה של לוס אנג'לס, אחרי הדודג'רס – שמקבלים הרבה יותר חשיפה בתור הקבוצה הגדולה של העיר הגדולה.
הפלייאוף הוא ההזדמנות הטובה ביותר של שחקן בייסבול לפתח את המותג שלו. אבל טראוט, לאורך כל קריירת המייג'ורס שלו, היה מוקף בקבוצת בייסבול חלשה מאוד שלא הצליחה לעזור לו להגיע לפלייאוף באופן קבוע. למעשה, רק פעם אחת הגיעו האיינג'לס לפלייאוף עם טראוט – זה היה ב-2014, שם הפסידו האיינג'לס בסוויפ של שלושה משחקים לקנזס סיטי.
בענף הספורט הזה יש מין תרבות פנימית שמאוד מעודדת צניעות ומוקיעה ראוותנות. שחקנים, ובמיוחד צעירים, עלולים לספוג אנטגוניזם לא נעים, מתוך המועדון ומחוצה לו, אם יופיעו בפרסומות או יגידו משהו שנוי במחלוקת לתקשורת. זוכרים את גיל הכניסה הממוצע למייג'ורס? זהו מסע ארוך וקשה מאוד, ושחקנים רבים מחכים להזדמנות שלהם עד גיל 28 ומעלה. הרבה חוויות מצניעות עוברות על שחקן בייסבול ממוצע שמנסה להגיע ולהישאר בליגות הגדולות. אז כששחקן צעיר נכנס יותר מדי לראש של הכוכב הגדול, שכבר השיג הכל, זה לא נראה טוב למי שמעורה בענף.
בשביל מייק טראוט, זה עובד יופי. אף אחד לא היה צריך ללמד אותו להיות צנוע. הוא בא מעיר קטנה. הוא עוסק בתחביבים של איש ממוצע למדי – ציד, דיג, גולף. הוא מבלה כמה שהוא יכול עם משפחתו, ובחורף האחרון התחתן עם בת הזוג שלו מזה 11 שנה. הוא מנומס, ושמח לענות לכל שאלה במונוטוניות נעימה. הוא לא יוצר כותרות מחוץ למגרש, מתרחק מזה ככל האפשר. זה נפלא, זה מושא להערצה, אבל ב-2018, זה לא מתכון לסלבריטאי.
את טראוט זה ממש לא מעניין. וגם אותנו לא. אנחנו נמשיך להנות משחקן ואישיות נפלאה, ומי שלא מצטרף למסע, הוא המפסיד האמיתי בסיפור הזה.
