מי מאיתנו לא מכיר את סצנת הפתיחה המרגשת של הסרט "מלך האריות", בה מציג מופאסה את בנו הנולד, האריה הקטן, סימבה? כך גם נראית סצנת הפתיחה של נבחרת אנגליה במונדיאל הקרוב: נולד אריה חדש, קטן, אך עם פוטנציאל לגדול ולשלוט. נבחרת שלושת האריות ניצבת בפתחו של מונדיאל נוסף אחרי שנים רבות של כשלונות ואכזבות, אולם הפעם, בניגוד לקמפיינים קודמים, שק הציפיות ממנה קל בהרבה, והיא נמצאת בעמדה טובה יותר. אחרי שנים ארוכות ורבות, ומספר רב של קמפיינים מאכזבים, נבחרת אנגליה מגיעה לרוסיה כמעט ללא ציפיות. האנגלים כבר הרגילו אותנו לטורנירים מאכזבים והדחות מוקדמות, אולם הקש ששבר את גב הגמל היה ההפסד לאיסלנד בשמינית גמר היורו האחרון, הפסד למדינה בעלת 300 אלף תושבים לעומת 53 מיליון שגרים בבירת הממלכה הבריטית. סגל הנבחרת כבר לא איכותי כמו פעם ועם שחקנים כמו למפארד, ג'רארד, בקהאם ושות', ואפילו מלך השערים, ווין רוני, פרש ממדיה באוגוסט האחרון. למאמן גארת' סאות'גייט זהו הג'וב השני בלבד בקבוצת בוגרים, שאליו הוא אף התמנה בתחילה כממלא מקום זמני. על אף תמונת המצב הלא מרשימה במיוחד בלשון המעטה, לטעמי, לאנגליה יש סיכוי גדול לתת טורניר מפתיע.
למה? שאלה נהדרת! ובכן, הסיבה הראשונה היא שתמיד טוב להגיע בתור אנדרדוג, כך אם תיכשל לא יתאכזבו ממך (והאוהדים הנהדרים של אנגליה התאכזבו כך כבר אינספור פעמים), ואם תצליח זה ייחשב לך כהצלחה גדולה וכהפתעה. כאמור, אנגליה הרגילה את אוהדיה ואת צופיה לאכזבות והדחות מוקדמות, לכן במונדיאל הקרוב לא מצפים ממנה להרבה יותר מאשר צליחת שלב הבתים.
אם נרד למרכיבי הסגל לא נגלה רשימת שמות ענקיים ומפוצצים אלא כמה בודדים כדוגמת קיין, דלה עלי וסטרלינג, אך כשמדובר בנבחרת אנגליה יכול מאוד להיות שהשלם שווה יותר מסך חלקיו. ב-2008 לא שיחקה ביורו שנערך באוסטריה ובשוויץ לאחר שלא הצליחה להעפיל אליו מהמוקדמות. בבית בו שיחקה במוקדמות לא שיחקו אריות אירופה, אלא היו אלה רוסיה וקרואטיה שהעפילו על חשבונה לטורניר, כשאפילו נבחרת ישראל שלנו סיימה במקום השלישי, אחד לפניה. סקירה קצרה של מספר שחקנים ששיחקו במהלך המוקדמות האלה: פרדיננד, טרי, קאריק, אואן, בקהאם, קראגר, רוני, למפארד, ג'רארד ועוד ועוד. מדובר פה באגדות כדורגל שנכשלו להעפיל ליורו מבית לא קשה באופן קיצוני. מעבר ליכולת הלא מספקת על המגרש, במשך השנים התגלה משבר מנטלי חמור מאחורי הקלעים אצל האדומים לבנים. בריאיון שנתן לBBC סיפק מייקל קאריק אמירה מאוד מעניינת ומטרידה גם יחד. קאריק סיפר על דיכאון ממנו סבל במהלך מונדיאל 2010 עם הנבחרת. הוא אמר כי היה לו קשה מאוד לנסוע למסע בקיץ עם נבחרת אנגליה, ושאין לו בעיה עם מסעות קדם עונה עם קבוצתו, מנצ'סטר יונייטד, אולם עם הנבחרת הלאומית זה פשוט דיכא אותו. "אחרי המונדיאל ב2010 הגעתי למצב בו חשבתי שאני לא יכול לעשות את זה שוב. אנשים אמרו לי לקחת את עצמי בידיים ולהגיד תודה שאני בנבחרת. אמנם אני מבין את הגישה הזו, אך היה לי קשה מאוד". קאריק נחשב לאדם מאוד נעים, נוח ואינטיליגנט במהלך הקריירה שלו, וכעת גם בתחילת קריירת האימון שהתחיל בתקופה האחרונה, כך שאם הוא אמר דברים כאלה, אז צריך לחקור ולבדוק מה קרה בחדר ההלבשה האנגלי בשנים הללו.
פול סקולס מביא חיזוק לדבריו של קאריק: הקשר הג'ינג'י פרש ממדי הנבחרת בשנת 2004 כשהיה בן 30 בלבד. מדובר בזמן מוקדם ותמוה מבחינתו מאחר והמשיך לשחק עוד 9 שנים לאחר מכן בפרמייר ליג שנחשבת לליגה הטובה בעולם, כך ששמר על רמה גבוהה עוד שנים רבות. אמנם סקולס היה מיואש מכך שג'רארד ולמפארד הועדפו על פניו במרכז המגרש, וזו הייתה הסיבה העיקרית לפרישתו, אך שנים רבות לאחר פרישתו ניסו מאמנים שונים להחזירו לנבחרת ללא הצלחה. סקולס העיד שב2008 פנה אליו מאמן הנבחרת דאז, מיודענו סטיב מקלארן, וביקש ממנו לחזור לשחק במדים הלאומיים, בקשה שגרמה לו לשקול זאת. סקולס שקל זאת בכבדות וסרב לבסוף, ואמר שמה שגרם לו לא לחזור היה שהוא לא נהנה בנבחרת, אפילו לא מעט. פרט מוזר נוסף הוא שהמאמן הנוכחי, סאות'גייט, התבקש לעבור מספר בחינות ובדיקות שנבנו על ידי פסיכולוגים ופסיכיאטרים לפני שמונה לתפקיד. המאמן עבר אותם בהצלחה וזכה בתפקיד. שלושת הסיפורים הללו מעלים סימן שאלה גדול לגבי הנעשה בנבחרת שלושת האריות בשנים עברו. מקצועית רוב הפעמים היא לא הצליחה, שלא לומר נכשלה, וכעת אפשר להבין שגם מבחינה מוראלית אנגליה הייתה בתחתית, והנה לנו המתכון המושלם למיליוני אוהדים מאוכזבים. אם נחזור לימינו נגלה סיטואציה אחרת: כאמור, נבחרת אנגליה לא שופעת סופרסטארים בשווי עשרות מילוני ליש"ט, אך כמו שהיא כבר למדה גם התרחיש השני לא מבטיח לך הצלחה. הסגל של סאות'גייט בנוי מהרבה שחקנים צעירים ומוכשרים, ולא סתם הגיל הממוצע שלו הוא 26, צעיר מאוד ביחס להמון נבחרת במונדיאל ובהשוואה לאנגליה של שנים קודמות. בסגל האנגלי שחקנים צעירים רבים שיבואו לטרוף את הדשא בכל דקה שיקבלו כמו מרקוס ראשפורד שהראה לנו כמה כדורגל יש לו ברגליים, הארי מגוואייר שנתן עונה יציבה בלסטר, השוער ג'ורדן פיקפורד שיהיה השוער הפותח בגיל 24, או כמו אריק דייר של טוטנהאם, לו יש ניסיון שאין לשחקנים בני 32. השחקנים הללו מביאים גם הרבה שמחת חיים ואנרגיות, ובעיקר ג'סי לינגארד ודלה עלי הצבעוניים שיודעים לעשות שמח, משהו שמסתבר שהיה חסר פעם. יחד איתם מגיעים כמה שועלים ותיקים כדוגמת אשלי יאנג וגארי קייהיל שעברו דבר או שניים בקריירה שלהם בכלל ובמדים האדומים בפרט. קבוצה כזו של כישרונות יחד עם מנוסים יכולה להפתיע ולהגיע רחוק, בטח ובטח כשלא מצפים מהם לעשות זאת. לאנגלים גם יש משהו שלא היה להם כמה שנים ומאוד חסר להם, גול-סקורר ברמה עולמית. עד לפרישתו קיבל ווין רוני את הקרדיט המלא בהתקפה על אף הדעיכה המשמעותית שלו, ולאנגליה היה חסר רגל מסיימת טובה בחלק הקדמי. עכשיו שיש לה את הארי קיין, ממלא המקום הטבעי של רוני שכמו כן קיבל גם את סרט הקפטן, ההתקפה שלה חזרה להיות נושכת ומסוכנת. קיין הוא הסופרסטאר, המנהיג, המוציא לפועל העיקרי, ויש עליו הרבה אחריות. אם הוא ימלא אותה כמו שהוא עושה בטוטנהאם, 53 מיליון אוהדים יהיו יכולים לישון בשקט בלילה שלפני משחק, בידיעה שיש להם על מי לסמוך.
מעל כל אלה עומד גארת' סאות'גיייט, מי שהחמיץ את הפנדל המכריע בדו קרב הפנדלים של אנגליה מול גרמניה בחצי גמר יורו 96 שהתקיים על אדמת הממלכה. 22 שנים לאחר מכן, במשרה הגדולה הראשונה שלו, הוא בא לתקן ולהחזיר לאוהדים את מה שמגיע להם. התיקון הזה יתחיל בבית G הקל למדי בו יתמודדו יחד איתו, נבחרות בלגיה, תוניסיה ופנמה. גם בשמינית הגמר היריבה לא צפויה להיות קשה באופן מיוחד משום שתגיע מבית H שכולל את: קולומביה, פולין, יפן וסנגל. משם הדרך נהיית יותר ויותר קשה, ואולי עדיף שלא להתעסק בחשבונות והימורים, מה שאנגליה הייתה אלופה בו בשנים האחרונות, אלא פשוט לתת לכדורגל לעשות את שלו.
חג מונדיאל שמח!
