הדרך לגמר:
לאחר אחת מהעונות המרשימות ביותר בהיסטוריה של ה-NBA, בסן פרנסיסקו הייתה תחושה של אופוריה, הדומיננטיות הטוטאלית שהציגו בסדרת הגמר נתנה להם כל סיבה להרגיש כך. חוץ מהלייקרס של "שאקובי", אף קבוצה לא הפסידה משחק בודד במהלך כל הפלייאוף.
לאחר שהיו ברקיע השמיני, היוסטון רוקטס הורידו אותם חזרה לאדמה עם ניצחון במשחק הפתיחה של העונה. הלוחמים התעשתו וניצחו 4 מתוך החמישה משחקים הבאים, בדרך להמשך עונה מרשימה. העונה שלהם הייתה בדיוק ההפך משל האבירים מאוהיו. איתנים כסלע, איזון מרבי וללא תככים ושטויות שקשורות לכל דבר שהוא מחוץ למגרש. היו רגעים שהם נראו קצת ישנוניים, הם שייטו בעונה הרגילה כמו תמיד. הם סיימו את העונה הסדירה במאזן 58:24, המאזן השלישי בטיבו בליגה מאחורי הרוקטס והרפטורס.
בסדרת הסיבוב הראשון הם נתקלו בסן אנטוניו ספרס המזדקנים. בשלושת המשחקים הראשונים הם הביסו את הקבוצה מעיר האלאמו בהפרש דו ספרתי לאחר תצוגות התקפיות מרשימות. הם "נתנו" להם ניצחון במגרשם הביתי לפני שלקחו את הסדרה ב-5. פופוביץ' ניסה לעשות הכל, הגנה אזורית בניגוד לאישית, שמירה כפולה על הכוכבים (בדגש כמובן על דוראנט וקרי), פסקי זמן מרובים ברבעים המוקדמים בשביל לעצור ריצות ועוד. לדאבונו, שום דבר לא עזר, הווריורס הכתיבו את הקצב וכך לא ניתן לעצור אותם. הם צלפו 105.6 נקודות בממוצע למשחק בסדרה הזו ולא ירדו מ-90 אף לא פעם אחת.
בסיבוב העוקב הם נסעו קצת מזרחה, לניו אורלינס למפגש מרתק עם הפליקנס שהיממו את הבלייזרס עם סוויפ בסיבוב הראשון. זו הייתה הפעם השנייה בה אנת'וני דייויס הגיע לפלייאוף והפעם השנייה בה נפגש עם המפלצת מהמפרץ. הפעם ה"גבה" הצליח להימנע מסוויפ ובעזרת משחק אדיר מהגארדים שלצידו (21 נקודות של הולידיי ו-21 אסיסטים בתוספת של 10 ריבאונדים לראג'ון רונדו במשחק בקנה מידה היסטורית) הביס במשחק מספר 3 בתוצאה 119:100. כמובן שלאחר מכן הווריורס חזרו וניצחו שתיים ברצף בדרך לגמר המערב.
בגמר המערב הם פגשו את הקבוצה שסיימה את העונה הרגילה עם המאזן הכי טוב בליגה, הקבוצה עם הפייבוריט לתואר ה-MVP, הקבוצה שרבים חשבו שתהיה הסיוט הגדול ביותר של גולדן סטייט.
במשחק הראשון הם גנבו את יתרון הביתיות לאחר ניצחון בהפרש דו ספרתי. הרוקטס הגיעו למשחק השני בטיוטה סנטר בידיעה שהפסד יגמור את העונה שלהם, אף אחד לא מנצח את גולדן סטייט פעמיים בבית, במיוחד לא בפיגור 2:0. ראו את הרצון של הטילים על המגרש, את הנחישות, הקפיצה על כל כדור, ההגנה האגרסיבית ואפילו הלהבת האוהדים. משחק מרושל של גולדן סטייט שכלל חמישה איבודים מפחות מ-6 דקות של כדורסל (לאחר שאיבדו 9 בלבד במשחק הראשון) היה בעוכריהם. משחק אדיר של השלישיה אריזה-טאקר-גורדן שהשתלבו ל-68 נקודות היה האקס פקטור. כמובן ש-27 נקודות של הבחור המזוקן גם סייעו.
את המשחק השלישי ניצחו גולדן סטייט בהפרש אדיר של יותר מ-20, שוב כולם חשבו שיוסטון עומדת ללכת הביתה בקלות, אך הם הוכחו אחרת מהר מאוד. קונצרטים התקפיים בהנהגה של כריס פול נתן לאדומים יתרון 3:2 בסדרה. זה היה נראה כל כך קרוב ליוסטון, הזדמנות לקחת אליפות בפעם הראשונה מאז התקופה של האקים אלאג'וואן באמצע שנות ה-90', אבל אז קרה הגרוע מכל: כריס פול נפצע ולא שב לשחק יותר. הרופאים של הרוקטס עבדו "מכל זווית אפשרית" לטענתם לגרום לכך ש-CP3 יתלבש לפחות למשחק מספר 7, אך לא מקבלים כל מה שמבקשים. גולדן סטייט ניצחו במשחק שבע בטקסס שייזכר בדפי ההיסטוריה בשל 27 ההחטאות הרצופות מ-3 של הרוקטס (למעשה, לפי האחוזים שלהם עד המשחק הזה, ההסתברות הסטטיסטית שהם יחטיאו 27 ברצף היא 0.0000074074%, לא אנושי).
הצגת הקבוצה:
כולם מכירים את הגולדן סטייט ווריורס, הקבוצה הטובה בהיסטוריה, הקבוצה ש"הרסה את הליגה", הקבוצה שלאחר עונה שבו שברו את שיא הניצחונות בעונה הסדירה שנקבע על ידי השיקגו בולס של מייקל ג'ורדן הלכה וצירפה את השחקן השני הכי טוב בעולם. הם הנבלים הקלאסים, אלו שמלטפים חתול לבן על כיסא מסתובב, אלא שמחפשים תשומת לב עם נקמה בגיבור הסדרה, הסדיסטים שרק רוצים לראות את העולם נשרף.
קווין דוראנט הוא באמת בלתי עציר והמשחק הקבוצתי שלו, כמו של כולם, הוא ללא דופי. סטף קארי וקליי ת'ומפסון היו ותמיד יהיו ה"ספלאש בראת'רס", צמד צלפי השלשות הטוב בהיסטוריה עם הזריקה שרק ניתן להתמוגג ממנה. כמובן שאי אפשר לשכוח את דריימונד, שחקן ההגנה הכי אינטנסיבי בליגה. בנוסף לשחקני מפתח מהספסל כמו איגי, סוואגי פי, ג'ורדן בל ואחרים הם באמת נראים רמה אחת מעל השאר.
פרס ה"אמי" (למה יזכו):
פרסי ה"אמי" מוענקים כל שנה לסדרות הטובות ביותר, בקטגוריה זו אנסה להציג את התכונות החיוביות של הקבוצה שעשויות לעזור לה לזכות בגביע לארי אובריין.
אב המשפחה הוא מאפיונר גדול, אחד מהטובים בעסק. להיות הרשע לא תמיד קל אך בסיוע חיצוני הוא מצליח להסתדר. לעיתים דברים משתבשים, כשאתה בעסק כל כך הרבה זמן אתה יודע שצריך לחשוש דווקא שנראה כי הכל הולך חלק, כי זאת אומרת שעדיין לא הבנת מה הבעיה. לא כולם אוהבים את זה, אך בשביל לנצח בגדול צריך להיות לפעמים מעל החוק, כך אתה נבדל מהאנשים הפשוטים.
המאפיונר הזה הוא טוני סופראנו, המאפיונר הטלוויזיוני המוכר ביותר בכל הזמנים, דמות קאלט של ג'יימס גנדולפיני האדיר שתיזכר לנצח. אני רואה דמיון רב בין הווריורס למשפחה המתוסבכת בסופרנוס: לעיתים יש מהמורות בדרך, השנאה היא לפעמים בלתי נסבלת, אבל תמיד יש כבוד והערכה אחד כלפי השני. טוני סופרנו יודע מה הוא עושה, הורס חיים של אנשים למחייתו, כך הוא מצליח להרוויח.
דוראנט לא רצה להיות הנבל, הוא לקח מאוד קשה את התגובות נגדו ואפילו פתח חשבונות פיקטיביים ברשתות חברתיות בשביל להגן על עצמו מול ההמון הזועם. לבסוף הוא השלים עם מה שהוא, הרוצח השכיר, עם המנטליות הזו של ה"דוראנטולה" הווריורס עובדים הכי טוב, דוראנט הופך את חברו לטובים יותר ומדביר בהם קצת את המנטליות החייתית שלו. עכשיו נסו לעמוד מולם…
פרס ה"ראזי" (למה לא יזכו):
פרסי ה"ראזי" מוענקים כל שנה לגרועים ביותר בתעשיית הבידור, את פרסים אלו קיבלו שחקנים גדולים כמו סנדרה בולוק ואדם סנדלר (סנדלר קיבל גם על תואר השחקן הכי גרוע וגם של תואר השחקנית הכי גרועה על השתתפותו בסרט "ג'ק וג'יל"). בקטגוריה זו אנסה להציג את התכונות השליליות של הקבוצה שעשויות להעיף אותה הביתה בבושת פנים.
מקום עבודה קופצני ביותר, מלא פרצופים שמחים לרוב, מלא בדיחות על ידי שולחנות העבודה. לרוב, כולם עושים את עבודתם שם נאמנה. אולם, לעיתים קרובות מידי העניינים יוצאים משליטה, מתחרשת איזושהי תסבוכת משעשעת שמלכלכת קצת את השם של התחנה. הם כל כך טובים, שלעיתים הם נפגעים מהשאננות של עצמם.
הסדרה הנ"ל היא הסיטקום המצליח של דן גור ומייקל שור "ברוקלין 99" בה מככב הבלש הצעיר המוכשר והשחצן, ג'ייק פרלטה (המגולם על ידי הקומיקאי הדגול אנדי סאמברג). כולם יודעים שתחנה מספר 99 בברוקלין היא מהמובילות בתחום, ובגלל זה הם כל כך שאננים.
בראיון ל-ESPN לאחר משחק 7 בגמר המערב, שאלו את דריימונד גרין מה הייתה התחושה בחדר ההלבשה במחצית בה היו בפיגור דו ספרתי. גרין השיב שכולם היו רגועים ביותר, השיחה של קר לא הייתה זועמת והם פשוט חזרו למגרש ועשו מה שהם יכולים. הייתי רוצה שהדרייב יהיה שם יותר, הקלישאה המוכרת של "לחץ מייצר יהלומים" היא נדושה שטחנה כבר יתר על המידה, אולם היא בכל זאת מדויקת. אני חושש הלוחמים יתפסו קצת לא במקום.
מפתחות לסדרה:
– לא לתת ללברון את הכדור. לעשות מאמצים ככל האפשר כדי למנוע כדרור משוחרר שלו, לקחת סיכונים ולשמור את דרכי המסירה שלו כמה שיותר. להביא שמירות כפולות רק בשביל להוציא את הכדור מהידיים שלו. הקינג צריך את הכדור בידיו כדי להיות אפקטיבי ממ
– להימנע מבעיית עבירות. לרוב זה לא קורה, אך סגנון אגרסיבי של קליבלנד יכול להוציא את זה מהם. סטיב קר לא מפחד להשאיר מישהו עם 2 עבירות ברבע הראשון או מישהו עם 5 ברבע השלישי. לפעמים ההימור הזה לא משתלם לו.
מתמטיקה למתקדמים:
– במקרה של חסימה מוצלחת שנותרת לווריורס מצב של ארבע על שלוש בחצי המגרש ההתקפי, הם קולעים 1.45 נקודות בממוצע לפוזשן.
– במשך שבעה משחקים בסדרה מול הרוקטס, קליי ת'ומפסון חסם לקרי ו/או דוראנט ב "פיק אנד פופ" יותר מ-7 פעמים ל-100 פוזשנים. הוא עשה זאת פחות מפעם אחת ל-100 פוזשנים בעונה הסדירה.
תחזית לסדרה:
הפעם אין כאן סוף טוב הוליוודי, הווריוס לוקחים את זה ובקלות. נותן ללברון משחק אחד הירואי מול הקהל הביתי אך שם זה נגמר. 4:1, והגולדן סטייט אלופים בפעם השלישית בארבעת השנים האחרונות.
