אפריל 2018, סולט לייק סיטי. קבוצה משוק די קטן, שרק איבדה את הכוכב הגדול שלה בקיץ, מדיחה קבוצה רוויית כוכבים בתוצאה 4:2 בסיבוב הראשון של הפלייאוף לאחר ניצחון 96:92 במשחק המכריע. כוכבה של הקבוצה, רוקי יש להזכיר, מקבל מילות עידוד חמות משחקני הקבוצה שחשבו שתוכל להתמודד עם סופר טימס דוגמת הווריירס והרוקטס. אז איך המפלה של אותה קבוצה, העונה לשם אוקלהומה, התחילה? בדיוק על זה אנסה לענות.
במיני סדרת כתבות של שני פריטים אנסה לסקר את כל עונותיה של אוקלהומה, מהעלייה המטאורית לאחר המעבר לסיאטל, דרך עונת השיא ב-2011/12 ועד למפלת הקבוצה בשנתיים האחרונות. והפעם, בחלק א', אסקר דווקא את עליית הקבוצה, בתקופה שהביג 4 האימתני של אוק' הצליח לעבור את כל המערב עד להפסד למיאמי ההיסטורית של לברון ג'יימס בגמר ה-NBA, קריאה מהנה!
2007-8 – עונה אחרונה בסיאטל:
את פרטי המאבק בין קליי בנט לסיאטל רוב חובבי ה-NBA יודעים וזוכרים היטב. לאלו שזכרונם מעט מטעה אותם, הנה התקציר. בנט לא רצה להישאר בסיאטל עקב הכשלונות החוזרים והנשנים שפקדו את הקבוצה. בעלי האולם בסיאטל לא ממש אהבו את הרעיון, והביעו התנגדות נחרצת למהלך. בסופו של דבר, באוגוסט 2008 הושג הסכם פשרה. לפי ההסכם בנט שילם לעיר 45 מיליון דולרים, והקבוצה ויתרה על שמה (סופרסוניקס), על מדיה ועל הסמל בו השתמשה בכדי שבעתיד תוקם קבוצת כדורסל חדשה בסיאטל, והיא תקבל את כל אלה.
ונעבור לכדורסל, לפני תחילת העונה סם פרסטי מונה ל-GM של אוקלהומה, ובחר את דוראנט בדראפט. נוסף על כך ריי אלן עבר בטרייד אל הסלטיקס תמורת דיונטה ווסט, וולי שצ'רביאק וג'ף גרין. והמהלך האחרון המשמעותי שהיה קשור אל הסופרסוניקס/הת'אנדר היה עזיבתו של וואלאס, שעבר למג'יק.
את העונה עצמה פתחו הסופרסוניקס עם 8 הפסדים רצופים, כולל אחד ב-27 הפרש לאורלנדו. לאחר מכן הגיעו שני נצחונות שנתנו מעט תקווה לקבוצה, אך על כל רצף נצחונות של הקבוצה הגיע רצף הפסדים גדול יותר, כואב יותר ומאכזב יותר. את העונה סיימה אוקלהומה עם מאזן של 20 ניצחונות לעומת 62 הפסדים, כשהשחקן המוביל שלה הוא קווין דוראנט הרוקי עם 20.3 נק' (45.1% אפקטיבי), 4.4 ריב', 2.4 אס', 0.9 חס' וחטיפה אחת למשחק ב-34.6 דק' לערב. היא סיימה במקום האחרון בקונפרנס המערבי, ובמקום השני מהסוף מבין כל קבוצות ה-NBA. בסיום העונה, ככתוב למעלה, עברה הקבוצה לאוקלהומה, ושם התחילה במגמת העלייה עליה נדון בכתבה הקרובה.
2008-9 – רוחות חדשות נושבות בקבוצה:
בדראפט של 2008 בחרה אוקלהומה ברכז האקספלוסיבי הצעיר והבוסר העונה לשם ראסל ווסטברוק. ובפאוור פורוורד הקונגולזי העוצמתי, סרג' איבקה (שהצטרף רק ב-2009/10 לקבוצה). את העונה פתחה אוקלהומה עם מאזן די עלוב של 12 הפסדים לעומת ניצחון אחד בלבד, מה שגרם לפיטוריו של מאמן הקבוצה, קרליסמו. ולמינויו באופן זמני (שיהפוך מאוחר יותר לקבוע) של סקוטי ברוקס כמאמן הראשי. ברוקס השיג עם אוקלהומה 22 ניצחונות לעומת 47 הפסדים, אמנם לא מאזן טוב, אך בהחלט מאזן המשקף קבוצה ששלושת שחקניה המובילים הם רוקי ושני שחקני שנה שנייה (מישהו אמר פילדלפיה?). דוראנט עשה קפיצת מדרגה ענקית בעונה הזו, וסיים עם 25.3 נק' (51% אפקטיבי), 6.5 ריב', 2.8 אס', 1.3 חט' ו-0.7 חס'. גם ג'ף גרין לא איכזב עם 16.5 נק' למשחק עם אחוזים גבוהים מכל הטווחים, וראסל ווסטברוק הראה פוטנציאל די גבוה עם 15.3 נק', 5.3 אס', 4.9 ריב' ו-1.3 חט' למשחק כבר כרוקי. את העונה סיימה אוקלהומה עם 23 ניצחונות ו-59 הפסדים, במקום ה-28 בקונפרנס, וה-27 בליגה. בסוף העונה הוארך חוזהו של ברוקס, והקבוצה התפנתה להתחיל לנצח ולטפס במעלה הסולם.
2009-10 – קפיצת מדרגה, וכניסה ראשונה מאז ההודעה על המעבר לפלייאוף:
בנוסף להצטרפותו של סרג' איבקה הנהדר, הת'אנדר בחרו בג'יימס הארדן בדראפט (בו נבחרו בין היתר גם סטף קארי, דמאר דרוז'ן ועמרי כספי). כבר בתחילת העונה הקבוצה נראתה הרבה יותר טוב, ונראה היה שהקבוצה הצעירה הולכת ומתחברת ככל שהזמן עובר. השיא היה מעט לפני ומעט אחרי פגרת האולסטאר, כבתקופה הזו רשמה הקבוצה לא פחות מ-9 ניצחונות רצופים. את העונה סיימה הקבוצה במקום ה-8 לאחר שהפסידה בשובר שוויון משולש עם פורטלנד וסן אנטוניו. בפלייאוף הודחה הקבוצה בסיבוב הראשון נגד האלופה שבדרך, הלוס אנג'לס לייקרס, בתוצאה 4:2.
את העונה הזו קווין דוראנט סיים כמלך הסלים של הליגה כולה, תוך שהוא הופך לאיום תמידי מכל הטווחים עם 30.1 נק' ב-51.4% אפקטיבי וכפי שניתן לראות בטבלת הזריקות שלו למטה, אף קבוצה לא יכלה להשאיר אותו פנוי, משום נקודה על המגרש.
בנוסף לדוראנט, ראסל ווסטברוק סיים את העונה עם 16.1 נק' ו-8 אס' למשחק, וג'ף גרין השיג 15.1 נק' באחוזים מצויינים מהשדה, כולל 50.3% ל-2, ו-50.2% אפקטיבי.
בעונה הבאה אוקלהומה ממשיכה ברמה הגבוהה אליה הגיעה, ואף משתפרת. כשג'יימס הארדן וסרג' איבקה מסיימים את תקופת ההתאקלמות לליגה, ומתחילים לקחת חלק משמעותי בקבוצה.
2010-11 – יתרון ביתיות בפלייאוף, הארדן מתחיל להופיע:
את עונת 2010-11 מעטים הם אוהדי אוקלהומה שירצו לשכוח. הקבוצה השתלטה על הליגה כל הדרך אל המקום הרביעי במערב שנתן לה את יתרון הביתיות בפלייאוף, שלוש עונות בלבד לאחר שהקבוצה סיימה במקום לפני האחרון בליגה. מי שהוביל את הקבוצה היה קווין דוראנט, כרגיל. עם 27.7 נק', 6.8 ריב' ו-2.7 אס' למשחק. אוקלהומה החדשה נראתה צעירה, רעננה ומלאת מוטיבציה. והמסע בפלייאוף היה פשוט מרהיב לצפייה. אוקלהומה הדיחה את דנבר תחילה בתוצאה 4:1, ובחצי הגמר האזורי הצליחה לנצח את ממפיס שהדיחה את הספרס בתוצאה 4:3. בגמר המערב היא הפסידה לדאלאס מאבריקס, האלופה שבדרך בתוצאה 4:1, ובהחלט נראה היה שיש לאוהדי הת'אנדר על מה להיות אופטימיים להמשך, שיתברר ככואב ומשמח כאחד.
2011-12 – הגעה לגמר הכללי, הפסד לטריו ההיסטורי של מיאמי:
ואם את עונת 2010-11 אף אחד מאוהדי הקבוצה לא ירצה לשכוח, אז את עונת 2011-12 הוא יקעקע במרכז חזהו. אוקלהומה שיחקה, נהנתה ובעיקר ניצחה לאורך כל העונה המקוצרת. את העונה היא סיימה במקום השני במערב, כשסאן אנטוניו עוקפת אותה. ובפלייאוף היא כבר בסיבוב הראשון בפלייאוף נפגשה אוקלהומה עם דאלאס, הקבוצה שהדיחה אותה בגמר המערב רק שנה קודם לכן. התוצאה? סוויפ מהדהד של אוקלהומה בדרך לחצי הגמר האזורי, בו פגשה הקבוצה את הלייקרס. גם מול הקבוצה מעיר המלאכים הת'אנדר לא התקשו יותר מדיי, ועברו לאחר 4:1 בסדרה למפגש נגד ס"א, אותו ניצחו בתוצאה 4:2 לאחר קרב עיקש מול הטריו של הספרס. בגמר חיכו לת'אנדר ההיט בהובלת לברון ווייד ובוש, וזה כבר היה גדול על אוקלהומה. היא הפסידה בתוצאה 4:1, ומכאן מתחילה הירידה.
על הירידה הדרסטית ביכולת הקבוצה, ועל חוסר המזל וההחלטות שהובילו לכך, נדבר בכתבה הבאה ביום שישי הבא.
