משחק על חצי האי הבריטי, גם מהנחותים ביותר, הוא תמיד יום חג. האוהדים הצבעוניים במזג האויר האפור, מלחמות האוהדים, ועשרות שנים של מסורת הן רק חלק מהסיבות ללמה הממלכה מושכת אליה סיקור רב על כל מפעליה. נדב יעקובי טען פעם כי "אנגליה היא מולדת הכדורגל, ברזיל היא ביתו". איני יודע עד כמה החצי השני של המשפט הזה נכון, אך חלקו הנכון מדויק למדי- והוא מוכיח איך כל שנה, מאז המאה ה- 19, בה טרם השתמש השופט במשרוקית, מהווה הגביע האנגלי מוקד עניין חשוב לכל כלי התקשורת ואוהדי הכדורגל בעולם, הנושאים את עיניהם לעבר התואר הנוצץ.
הגביע האנגלי עבר תהפוכות ושינויים רבים לאורך השנים. הוא יצא לדרך אי שם, בשנת 1873, לפני שני מלחמות עולם ובתקופה בה ניתן היה למנות מספר נבחרות לאומיות על יד אחת. הוא נחשב למפעל הכדורגל הותיק בתבל, ומהר מאד הפך גם לבית פוליטי ולמגרש בין קרבות האוהדים המסורים. השנה, בחלוף 146 שנים להיווסדו, התייצבו אל משחקי חצי הגמר שלו ארבעה קבוצות : צ'לסי, מנצ'סטר יונייטד, טוטנהאם הוטספר והצנועה שבניהן- סאות'המפטון.
אדומה מזעם
מנצ'סטר יונייטד, היא הקבוצה מעוטרת ביותר במפעל המדובר. היא הגיעה לגמר כבר בעונת 1905/1906, וזכתה בו לראשונה ב 1909. מאז ועד הלום, לקחה אותו כ 12 פעמים (האחרונה ב 2016) ומשוועת לזכייתו גם כעת. יונייטד הופיעה גם בשלבים גבוהים אחרים במסגרת הגביע, וותיקי הממלכה טוענים כי בחמש השנים שלאחר המלחמה, מאז 1946, היא הציגה את הכדורגל ההתקפי והנאה ביותר לעין, למרות שלא זכתה.
היא ידעה מאז תהפוכות רבות, במפעל ובכלל, שכללו קרבות אוהדים, פיטורים, עליות ומורדות. ואיזה שמות לא עברו שם : פרדיננד, בסט, צ'רלטון, גיגס, רוני, קין, ואן ניסטלרוי, רונאלדו ואחרים, לבשו את מדי השדים האדומים -שממשיכים לתת את המושכות לשחקנים הנוצצים של ימינו- ובניהם דה חאה, לוקאקו ופוגבה.
יונייטד רוצה להתפוצץ. לאחר שנים מחוץ לאור הזרקורים של מפעלים רבים, האוהדים מתחילים לדבר שוב בלחש על גביע נוסף, ואולי על חזרה ממשית לקדמת הבמה העולמית בכלל והאירופית בפרט. תדמית ה"לוזרית" דבק בה, במפעל הגיע לגמר שבעה פעמים והפסידה ; גם בליגת האלופות האוהדים כבר התייאשו, ולמרות שלאחרונה העפילה לשמנית הגמר- הפסידה לסביליה, וחזרה הביתה עם פנים אדומות.
ואולי הפעם כן. לאחר ההעברה היקרה בתולדות המועדון, והחתמות חכמות נוספות, הגיע זמנה לחטוף את הגביע ה 13 שלה. כשהיא ניצבת במקום השני בפריימר ליג, לאחר יריבתה העירונית, הגיע הזמן שהחזרה של יונייטד לטופ הטבלה ישליך אור גם על הגביע המיוחל. חמושה בכשרון נוצץ, הכולל גם את רוחו, מאטה, מרסיאל, בלינד, מאטיץ', פלאיני, דרמיאן ואחרים, היא מאיימת על התואר יותר מתמיד, ולקראת המפגש מול התרנגולים תהיי חייבת להגיע מרוכזת וממוקדת.
התרנגול המוצלח בגביע
ומול היונייטד, ניצבת לה קבוצה שעשתה שיפור ניכר בעונות האחרונות. היא תמיד דבקה בשם "השישית בטבלה" ולא צלחה בנסיונותיה להדביק את הפער עם חמש הנוצצות. אך בגביע הסיפור אחר לגמרי. לזכותה של טוטנהאם כ 8 גביעי FA, וזהו המפעל (יחד עם מגן הקהילה) שהיא מצליחה בו הכי הרבה. היא ניצבת במקום הרביעי בטבלת הליגה (ובכך שלחה את ארסנל להיות דבוקה בכינוי "השישית") וחווה תקופה נהדרת. בקופה שלה רק 2 אליפויות (1920 ו1950) והיא מתכוונת לשעוט לעבר כל תואר שיוצע לה.
בגביע האלופות, הודחה בגבורה כבר בשמינית הגמר מול הזברות, אך היא הייתה מרוצה מהופעתה בליגה ממנה נעדרה שנים. בשורותיה ניתן למצוא שחקנים מן השורה הראשונה ביבשת- דמבלה, אריקסן, וטורגן , אלי, סיסוקו ואחרים, שמסוגלים להוביל את הצנועה מהטופ לעבר הגמר. התרנגולים הכחולים רוצים לשים את ידיהם על העליונה בעיר לונדון, ולהוסיף גביע ליגה נוסף לארון מאז אותם ימים של 1991. הסטטיסטיקה מעידה על הצלחה: 8 זכיות מאז הקמתה והופעות רבות בשלבי הסיום, מה שיכול אולי לנבא הצלחה גם השנה.
דרומית גם בליגה: סאות'המפטון מתפללת לגביע השני בתולדותיה
ללא ספק, הקדושים הם ההרכב הצנוע ביותר מבין הארבע. עמוק בתחתית, כשהיא מועמדת לירידה, ניצבת לה סאות'המפטון עם 28 נקודות בלבד. היא חווה ירידות ועליות בשנים האחרונות, וכל זאת לא הפריע לה לדהור עד לשלב הנוכחי. הקבוצה, שהוציאה 0:0 בלבד בטרנר מול באר שבע, השאירה בבית קבוצות כמו וויגאן, ווטפורד ווסט ברומיץ' בדרך לחצי. זה נכון שעוד לא הוכיחה את עצמה מול קבוצה גדולה באמת, אבל היא לא תוותר על התואר היחיד שהיא יכולה לקטוף העונה, זה שיגרום לה למרות ירידה אפשרית, לצאת בכבוד מעונת 2017/2018.
בין השמות המוכרים בשורותיה ניתן למצוא את פורטסר, ברטנרד , סדריק סוארס, יושידה (קפטן משני) טאדיץ', דיוויס (קפטן) ולונג. פרשני הממלכה לא מנבאים לה סיכויים רבים מול צ'לסי האימתנית, אך מה שבטוח- ב 22.4 סאות'המפטון לא תגיע כדי לחלק מתנות, ואולי תחולל סנסציה שתוביל אותה לגביע השני בתולדותיה, מאז 1976.
בלוז של געגוע
דווקא מי שאיבדה את מעמדה בשנה האחרונה היא צ'לסי. לאחר 3 אליפויות ב 10 השנים האחרונות (האחרונה לפני כשנה), והתברגות בשלבים גבוהים בליגת האלופות, נמצאים הבלוז במקום החמישי בלבד בטבלת הליגה, והודחו העונה על ידי ברצלונה בבושת פנים בשלב שמינית הגמר.
והגעגועים אכן צפים. לזכותה של צ'לסי שבעה גביעים, שהתווספו לארון בזה אחר זה בין השנים 1970 ל 2012. מאז, לא זכו בגביע נוסף, והכחולים מסוגלים בהחלט לזכות בו. מול סאות'המפטון זו אולי תיהיה הצלחה, אך לגבי הגמר אף אחד לא בטוח. צ'לסי תיהיה חייבת לפחות העפלה לגמר בכדי לסיים את העונה במעמד סביר, כזה שייתן לה ולאוהדים קיץ שקט במבט לאחור ולא יפתח צוהר לפרשנים.
היא חלפה על-פני נוריץ', ניוקאסל והאל, וגם שלחה הביתה את לסטר העולה ; לרשותה רכשים בשווי מאות מליוני ליש"ט, ולמרות רטינות הקהל לגבי סגנון המשחק האפור שלה, היא ממשיכה להתייצב בכל פעם מחדש. דבר אחד ברור- צ'לסי חייבת את התואר כדי לצאת עם משהו ביד מהעונה הנוכחית, ולהוסיף גביע נוסף לקופה מאז 2012.
אנגליה היא מולדת הכדורגל, על כך אין עוררין. כל שלב ושלב במפעל ה FA מעורר יחסי ציבור ורגשות של אוהדים, וכשמגיע שלב החצי הרגשות רק משתבחים. עיניהם של האוהדים בעולם נישאות אל חצי הגמר המרתק, שמספק מפגשים מעניינים בין ארבעת קבוצות ותיקות שלכל אחת מהן סיפורים ומסורת. מה שבטוח- מארבע תצא אחת, ועד אז, אנחנו נהנה.
