מאמן העונה 3 פעמים, ב-3 קבוצות שונות. מאמן קבוצת האולסטאר 9 פעמים, 8 מהן את המערב ופעם אחת את המזרח. אלוף ה-אןביאיי עשר פעמים בסך הכל, ואיש הספורט האמריקאי היחיד שזכה באליפות בתור שחקן, עוזר מאמן, מאמן ראשי ומנהל. פט ריילי הוא אחד מאנשי הספורט המעוטרים בהיסטוריה, והרשימה הזו הייתה רק קצה הקרחון. אבל את הנקודה היא מעבירה – ריילי היה מוצלח בכל מקום, בכל עמדה, בכל משרה ובכל מצב. לא רק זה – הוא דאג גם להיות הכוכב. אם לא היה הכוכב – לפחות היה חלק אינטגרלי ממשהו גדול, אפילו אם לא התכוון לכך אף פעם.
התמונה הזאת כאן למעלה הפכה כנראה לתמונת משחק כדורסל התיכונים המפורסמת בהיסטוריה. השנה היא 1961. בלבן משחקת קבוצת תיכון לינטון, מהעיירה הקטנה שנקטאדי במדינת ניו יורק. את הצבע השחור לובשת קבוצת בית הספר פאוור ממוריאל מניו יורק סיטי. מספר 33 בשחור הוא בחור בשם לו אלסינדור, אותו כולנו מכירים בשם אליו שינה כעבור כמה שנים, קארים עבדול-ג'אבר. וכאן בצד שמאל, סוגר לריבאונד, זהו מאמנו לעתיד פט ריילי. זה היה רגע התהילה הראשון של ריילי, ולמרות שאז הוא עוד לא ידע שזה יהיה הראשון מתוך רבים, או שזה יהיה רגע כל כך מפורסם, כנראה שלמסקנה הזאת הוא לא הגיע הרבה אחרי המשחק הזה, אותו כינה "מהגדולים ביותר בהיסטוריית שנקטאדי".
אוניברסיטת קנטאקי הייתה התחנה הבאה בחייו של פט ריילי. שנת 1966, עונת הג'וניור שלו, הייתה שנת השיא שלו כשחקן: הוא נבחר לשחקן השנה של ה-SEC, ונבחר על ידי אייפי לחמישייה השלישית של השנה בכל ארצות הברית. הוא הוביל את הוויילדקאטס עד הגמר, שם פגשו את אוניברסיטת טקסס המערבית, כיום UTEP (אוניברסיטת טקסס-אל פאסו). יריבת קנטאקי בגמר הייתה אז שנויה במחלוקת רבה עקב ריבוי השחקנים השחורים שבה – המאמן האגדי של UTEP, דון הייסקינס, גייס אז סגל של שבעה שחורים וחמישה לבנים. בגמר הוא הגדיל לעשות ופתח עם חמישה שחומי עור, וקבוצתו גם ניצחה את המשחק וזכתה באליפות המדינה למורת רוחה של הגזענות ששלטה בארצות הברית בשנות ה-60. הייסקינס סיפר אז שבכלל לא התכוון להיות פורץ דרך חברתי או שום דבר קרוב לכך. הוא פשוט רצה את השחקנים הטובים ביותר על המגרש. אז הנה עוד מקרה בו פט ריילי היה חלק מאירוע היסטורי, אירוע שאף אחד לא התכוון להפוך להיסטורי.
בדראפט 1967 של ה-NFL, ריילי נבחר בסיבוב ה-11 על ידי הדאלאס קאובויז. כנראה שאם היה בוחר לשחק פוטבול בדאלאס, הוא היה חלק מהקאובויז הנפלאים של שנות ה-70. במקום, כידוע, הוא בחר ללכת לשחק אצל הסן דייגו (כיום יוסטון) רוקטס, שבחרו אותו מספר 7 בדראפט ה-NBA באותה השנה. כעבור שלוש שנים הוא נלקח על ידי פורטלנד בדראפט ההרחבה, ונשלח מיד בטרייד ללוס אנג'לס לייקרס. נראה שלא משנה באיזו דרך היה בוחר ריילי, הוא היה שוב חלק מהיסטוריה. הקאובויז של שנות ה-70 או הלייקרס של שנות ה-70? פשוט עצום עיניים ולך. אתה תגיע למקום טוב.
ריילי היה מחליפו של ג'רי ווסט, עלה בדקות בהן ווסט היה צריך מנוחה, ושמר עליו באימונים, וזו הייתה תרומתו לאלופת 1972. אחרי שהופיע שוב בגמר, הפעם במדי פיניקס סאנס, פרש ריילי ממשחק פעיל והפך לפרשן במשחקי הלייקרס. אבל את כיסא הפרשן הוא עזב מהר מאוד, ולא בנסיבות טובות.
במהלך עונת 1979-80 נפגע קשה בתאונת אופניים מאמן הלייקרס דאז, ג'אק מקיני. עוזרו פול ווסטהד החליף אותו למהלך העונה, וריילי תפס את מקומו של ווסטהד כעוזר. בהובלת עבדול-ג'אבר וגרסת רוקי של מג'יק ג'ונסון, שאפילו פתח בעמדת הסנטר במהלך סדרת הגמר, ניצחו הלייקרס את פילדלפיה בשישה משחקים וזכו באליפות.
המשך הטיפוס של ריילי במעלה המדרגות היה זריז. מעט אחרי פתיחת עונת 1981-82, מג'יק ג'ונסון ביקש להישלח בטרייד מכיוון שלא רצה יותר לשחק תחת ווסטהד. הבעלים ג'רי באס לא חשב פעמיים, ובין הכוכב למאמן הבחירה הייתה ברורה. ווסטהד פוטר, ובמסיבת העיתונאים לאחר מכן ניסה להכריז באס על מינויו של ג'רי ווסט למאמן הראשי של הקבוצה. עם ווסט לצידו האחר וריילי לצידו השני, ההכרזה על המינוי לא הלכה חלק במיוחד. ווסט התעקש באותה מסיבת עיתונאים שריילי הוא המאמן והוא רק יעזור לו, באס ניסה להכריז שהם למעשה מאמנים את הקבוצה באופן משותף, עד שבסופו של דבר המעמד הרשמי של ריילי היה מאמן זמני, שהפך לאחר מכן לקבוע.
היה ברור שבאס רצה כוכב אמיתי על הקווים בשיא עידן ה"שואו טיים" של הלייקרס. לכן הוא הכריז בתחילה על ג'רי ווסט כמאמן הראשי. אבל בדיעבד, כנראה שהבחירה בריילי הייתה המתאימה בדיוק לתמונה ההוליוודית שרצה באס לצייר בקבוצתו. הוא ניהל את התקפת הריצה של עבדול-ג'אבר וג'ונסון, והפך לסלבריטי בפני עצמו עם חליפות הארמאני, השיזוף המושלם והשיער המסורק לאחור. לא היה כוכב על הקווים ברמה הזאת מאז רד אורבך.
ארבע העונות הראשונות של ריילי כמאמן הלייקרס הסתיימו כולן בגמר. ב-1982 זכו הלייקרס באליפות נוספת מול הסיקסרס, בשנתיים הבאות הפסידו הלייקרס בגמר לפילי ולבוסטון, ובשנה לאחר מכן שוב נפגשו הלייקרס ובוסטון, והפעם ניצחו. רצף הגמרים הופסק על ידי היוסטון רוקטס, אבל בשנה לאחר מכן הציגו ריילי והלייקרס את אחת מקבוצות הכדורסל הטובות בהיסטוריה.
שלושת הגדולים, מג'יק ג'ונסון, ג'יימס וורת'י וקארים עבדול ג'אבר הובילו קבוצה שכללה גם שחקנים מצויינים כמו ביירון סקוט, איי.סי גרין ומייקל תומפסון (אביו של קליי), הובילו את הלייקרס של 1987 ל-65 ניצחונות, המאזן השלישי הטוב בהיסטוריה נכון לאותה עונה, ואליפות שלישית בשש שנים. ריילי לא התכוון לעצור כאן, וממש לא התכוון להסתיר את זה מאף אחד. בצעדת האליפות, הוא הבטיח, חתם וסגר אליפות נוספת בשנה הבאה. אני לא מכיר את פט ריילי האדם, אבל יהיה סביר מצידי לחשוב שאת ההבטחות שלו, הוא מקפיד לקיים. איך אני יודע? הלייקרס של 1988 אכן זכו שוב באליפות, והפכו לראשונים מזה 19 שנה שהגנו בהצלחה על התואר שלהם.
בשנה הבאה ריילי כבר לא סיפק הבטחות מפוצצות בצעדה. הוא עבר לשלב הבא, ורשם כפטנט את המושג "ת'רי-פיט". אותו הפטנט היה מה שהוביל את הלייקרס באותה השנה, הוא היה הכותרת מעל עונת גמר נוספת. אבל הפעם אלה היו הילדים הרעים של דטרויט, שעצרו את המסע לאליפות השלישית הרצופה עם סוויפ מוחץ. אבל לא הכל הלך נגד ריילי: חברות שהדפיסו "ת'רי פיט" על חולצות וכובעים למיניהם אחרי שהשיקאגו בולס של פיל ג'קסון הצליחו לבצע זאת בשנת 1993, נאלצו כמובן לשלם לפט ריילי על השימוש בביטוי.
ריילי עזב את הלייקרס בסוף העונה הבאה, ואחרי עוד שנה בתור פרשן כדורסל, הפעם ב-אןביסי, חזר לקווים, והפעם במדינת הולדתו. מאמנים שהיו גדולים לאורך זמן תמיד היו ידועים בתור אלה שידעו להתאים את עצמם לסיטואציות משתנות. אלכס פרגוסון, ביל בליצ'ק או רד אורבך הם דוגמאות מעולות, וריילי נכנס בקלילות לרשימה הזאת עם הניו יורק ניקס של שנות ה-90, שהיו קבוצה פיזית וקשוחה שרצתה להאט את המשחק, להכות ביריבה ולעייף אותה – זאת בניגוד להתקפה הנפיצה של הלייקרס שלו. בשנתיים הראשונות שלו כמאמן הניקס, הסדרות שלו מול פיל ג'קסון והבולס היו קשוחות וחמות במיוחד, ואפילו שני המאמנים כמעט נכנסו לתגרה על הקווים אחרי ויכוח בנושא השיפוט וסגנון המשחק הקשוח, אולי אפילו מדי, של הניקס. בסופו של דבר שיקאגו, כאמור, עברה את הניקס פעמיים והשלימה את ה"ת'רי פיט" שרשם עליו ריילי פטנט, אבל אחרי פרישתו הראשונה של מייקל ג'ורדן, הניקס הגיעו לגמר בשנת 1994. נגד יוסטון של האקים אולג'ואן, פט ריילי זכה בכבוד מפוקפק: הוא הפך למאמן היחיד עד היום שהפסיד במשחק 7 של הגמר בשתי קבוצות שונות. פעמיים בלייקרס וכעת גם בניקס, וזאת אחרי שכבר הוביל 3-2 בסדרה.
אחרי עונת 1994-95, ריילי שוב החליט לשנות סביבה. הוא שלח פקס לניו יורק ניקס בו הודיע על עזיבתו, והצטרף למיאמי היט בתור המאמן ונשיא הקבוצה, או באופן פרקטי הג'נרל מנג'ר. הניקס טענו שמיאמי ניהלה מו"מ עם ריילי לפני סוף חוזהו, ומיאמי בסופו של דבר פיצתה את הניקס במיליון דולר ובחירת סיבוב ראשון. ריילי הפך את ההיט לקבוצת פלייאוף לגיטימית ואף יותר מכך, וזה רק הפך את היריבות בין המועדונים והקבוצות לחמה יותר.
עונת השיא של ריילי כמאמן ההיט הייתה 1996-97, כאשר ניצחה מיאמי 61 משחקים, ניצחה סדרת שבעה משחקים מול הניקס, אבל שוב ריילי הפסיד לג'קסון בגמר המזרח ולא הצליח להפוך עוד שנה בה זכה במאמן העונה, לאליפות.
אכזבות הפלייאוף של מיאמי המשיכו, ועם גילוי המחלה של אלונזו מורנינג, ההיט המשיכו להיחלש. בשנת 2003, אחרי עונת נפל של 25 ניצחונות בלבד, החליט ריילי להתמקד בתפקיד הג'נרל מנג'ר והשאיר את משימות האימון בידי עוזרו, סטאן ואן גנדי. כנראה שההתמקדות בעמדת הג'נרל מנג'ר עשתה לריילי רק טוב: הוא בחר בדראפט את דוויין ווייד, הקבוצה חזרה לפלייאוף בעונת 2003-04, ולקראת עונת 2004-05 מהלך נוסף של ריילי הרכיב את קבוצת האליפות העתידית – למאר אודום, בראיין גראנט, קארון באטלר ובחירת סיבוב ראשון נשלחו לפיל ג'קסון, כשהיריבות בינו לבין ריילי כבר התקררה, תמורת שאקיל אוניל. מיאמי חזרה לגמר המזרח, שם הפסידה לאלופה המכהנת דטרויט אחרי שכבר הובילה 3-2 בסדרה אך נשארה ללא דוויין ווייד הפצוע במשחק השישי הקריטי.
במהלך הפגרה של 2005 רצו שמועות חזקות לפיהן ריילי ניסה לגרום לואן גנדי להתפטר ולחזור לאמן את הקבוצה, שעכשיו כבר הייתה מועמדת אמיתית לאליפות. בסופו של דבר זה מה שקרה בחודש דצמבר. ואן גנדי התפטר, ריילי חזר אל הקווים, והוביל את ההיט לאליפות היסטורית. ריילי הפך למאמן השני בלבד שלוקח שלוש קבוצות שונות לגמר, למאמן השלישי שזוכה באליפות עם שתי קבוצות שונות, ולמאמן היחיד שהצליח, פעמיים, להפוך למאמן הקבוצה במהלך העונה ולזכות בכל זאת באליפות.
הנפילה הייתה מהירה כמו העלייה. בעונה הבאה מיאמי הודחה בסוויפ על ידי שיקאגו, האלופה הראשונה מזה 50 שנה שמקבלת סוויפ בסיבוב הראשון. העונה שאחר כך כבר הסתיימה עם אחד המאזנים הגרועים בהיסטוריית הליגה, 15-67, וריילי עזב את משרת המאמן אחת ולתמיד.
המפתחות עברו לידיו של אריק ספולסטרה הצעיר, ומיאמי נכנסה למצב בנייה מחדש. זה לקח כמה שנים, אבל בסופו של דבר הביא פט ריילי את הכשרונות של לברון ג'יימס וכריס בוש לסאות' ביץ', והם בתמורה הביאו לו שתי אליפויות נוספות מתוך ארבע הופעות גמר רצופות. אלה היו האליפויות התשיעית והעשירית שלו, השתיים הראשונות שלו בתור ג'נרל מנג'ר בלבד.
ריילי עדיין לא הצליח להביא כוכב נוסף למיאמי מאז עזיבתו של לברון ג'יימס ב-2014, אבל בזכות אריק ספולסטרה, אחד המאמנים הטובים בליגה, ובניית סגל חכמה ומאוזנת, מיאמי היא עדיין קבוצת פלייאוף לכל דבר, אפילו אם מדובר במזרח החלש. כפי שכבר ראינו, ריילי ידע להתאים את עצמו לסביבה ולשינויים בתור מאמן. אין סיבה אמיתית שלא יצליח לעשות זאת גם כמנהל. אין לו את הכוכבים של קליבלנד, יוסטון או גולדן סטייט. אין לו את הכשרונות העולים של פילדלפיה, מילווקי והלייקרס. אבל למיאמי יש כוכב בשורה הראשונה ביציע, והוא ישמח להביא כמה למגרש.
