אין אוהד כדורגל של שנות הניינטיז העליזות שלא זוכר את איוון סאמוראנו. החלוץ הצ'יליאני הנפלא היה מחורר רשתות כמעט בכל מועדון אליו הגיע. מבחינת פופולריות, התקופה הכי מפורסמת שלו הייתה בריאל מדריד אבל את המספרים היפים שלו (מבחינת יחס של שערים למשחק) הוא כמובן כבש בקבוצות וליגות נחותות יותר כיאה למעמד.
אחרי פתיחה די צולעת במולדתו במדי קוברסאל, שם שותף למספר דו ספרתי של משחקים בחמש שנים ויצא להשאלה מוצלחת לקובראנדינו (25 שערים ב-27 משחקים בהחלט הישג יפה), איוון הבין שאת הקריירה שלו הוא יאלץ להחיות במקום אחר בעיקר כשכבר היה שחקן הנבחרת בגיל 20 ולא היה ברור מה לא מתקתק שם בקוברסאל. כן, 8 השערים שלו ב-31 משחקים (בחמש שנים, 4 עונות אם לא להחשיב את ההשאלה) במדי הקבוצה הצ'יליאנית שלו לא בישרו יותר מדי על החלוץ הזה למרות הזימון למדים הלאומיים ולא היה הייפ גדול סביב המעבר שלו מעבר לים. היעד האירופי הראשון שלו היה בשוויץ, סנט גאלן הקטנה. בשלוש השנים שלו במדינת הטובלרון שיחק זאמוראנו 56 משחקים, כ-70% ממשחקי הקבוצה, והפציץ לא פחות מ-34 שערים, ממוצע נפלא לתקופה שלפני מסי ורונאלדו.
משם הגיע סאמוראנו לתחנה הבאה שלו, סביליה הספרדית ועם השדרוג לליגה אטראקטיבית יותר הגיע גם הקושי להבקיע בקלות. בשתי עונותיו במדי האנדלוסים מצא סאמוראנו את הרשת 21 פעם ב-59 הופעות אבל זה היה מספיק כדי שריאל מדריד הגדולה תשים עליו עין ותרכוש אותו.
אצל הבלאנקוס, אליהם הגיע ב-1993, סאמוראנו בנה לעצמו את המוניטין החזק ביותר. תחילה הוא היה על תקן חלוץ מחליף, אך לאחר מכן השתלב נפלא למכונה הלבנה המשומנת וחווה לא מעט ציוני דרך נהדרים עם המועדון הלבן. העונה הכי טובה שלו, עונת 94-95, הסתיימה עם 27 שערים (תואר הפיצ'יצ'י), אליפות נפלאה, והדובדבן שבקצפת, 5:0 מהדהד בקלאסיקו כשהצ'יליאני נועץ שלושער אדיר לרשת הקטאלונית מכל זווית אפשרית. הסקורר הצ'יליאני השתיק לא מעט מבקרים עם ההופעות האלה וכשב-1996 עזב את הבלאנקוס לטובת אינטר האיטלקית הוא השאיר מאחוריו במדריד מאזן של 101 שערים ב-173 הופעות בכל המסגרות (77 גולים ב-137 משחקי ליגה).
באינטר הוא חווה, כמו לא מעט שחקנים, את הנפילה הכואבת. החלוץ הנפלא הגיע לשם בגיל 29, גיל מושלם לשחקן התקפה לתת את שנות השיא שלו. אבל משהו השתבש, הצ'יליאני מצא את עצמו לא מתאקלם בעונתו הראשונה ואז מקבל את החלוץ הטוב ביותר בעולם באותה תקופה, רונאלדו, על הראש שלו שנה לאחר מכן. לא רק שהברזילאי זרק את סאמוראנו לספסל, הוא גם לקח לו את מספר 9 הנצחי מה שאילץ את הדרום אמריקאי לאלתר בעזרת החולצה מספר 18 את הצירוף הרצוי. למרות זאת, במדים הלאומיים הוא עדיין היה חד והפגיז חמישייה חלומית ב-6:0 האדיר של הצ'יליאנים על ונצואלה במוקדמות מונדיאל 1998.
סאמוראנו נשאר באינטר עד גיל 34 ואז חזר לאיזור אמריקה להמשיך את שלהי הקריירה. היעד הבא-מקסיקו, קבוצת קלאב אמריקה. שנתיים בילה סאמוראנו בארץ הטקילה וכבש בממוצע שער כל שני משחקים, בשביל חלוץ בן 35 בליגה חזקה יחסית ליבשת, בקבוצה שרצה בצמרת, זה היה אקורד סיום לא רע אבל סאמוראנו, שראה את סוף הקריירה באופק, ידע שהיא לא תהיה מושלמת בלי שיגשים חלום ילדות.
קולו-קולו, אחת הקבוצות האהודות ביותר בצ'ילה, הייתה גם הקבוצה האהובה על החלוץ הנהדר הזה והוא נשבע שיום אחד ילבש את מדיה. אחרי קריירה שהתחילה בצליעה מקומית, דרך מורשת נפלאה באירופה, סאמוראנו סיים את הקריירה שלו במועדון האהוב עליו שאת מדוי זכה ללבוש רק בגיל 37, 8 שערים ב-14 משחקים במדי קולו-קולו היו 8 רגעי קסם עבור החלוץ הנהדר הזה שציין לא פעם שהם יותר מרגשים אותו מאותו שלושער מול ברצלונה.
היום סאמוראנו חוגג 51 וייזכר לנצח כאחד החלוצים שהיו השם החם ביותר בסוף שנות ה-90.
