גולדן סטייט ווריורס היא ספינת הדגל של ה-NBA בשנים האחרונות – אפל של סטיב ג'ובס, באטמן של כריסטופר נולאן וברצלונה של פפ. קבוצה שהיא לא רק טובה משאר המתחרות שלה אלא גם נראית כיפית, מתקדמת ונכונה הרבה יותר מהן. בזמן שלברון ג'יימס מקנה תחושה שכל אליפות צריכה לעבור מסכת ייסורים, אינטריגות פנימיות ומשברים, גולדן סטייט נותנת לך את התחושה שהיא המקום הכיפי והנכון הזה, הגוגל הזה. מקום עבודה עם שולחנות פינג פונג, בירות, אנשים יצירתיים וטובים ותחושת סיפוק אדירה על כך שאתה נמצא בקדמת התחום שלך.
המודל של הווריורס נראה כל כך נכון עד שהוא פתח לכלל הליגה את העיניים ולחשוב איך הם יכולים ללמוד ממנו, אנחנו יכולים לראות איך כל הזמן מועדונים בליגה מנסים לאמץ חלקים מהגישה שלהם. מה שאנחנו ננסה לעשות בסדרת הכתבות הזאת הוא להבין חלק מהדברים שהקנו לקבוצה את ההצלחה האדירה לה היא זוכה, כשבכל אחת משלוש הכתבות הבאות ניגע באספקט אחר. בכתבה הראשונה ניגע באנשים המיוחדים שמובילים את הארגון, בשנייה בקדמה הטכנולוגית שסייעה להם לפתוח פער על שאר הליגה ובאחרונה נעסוק בגישת האימון הייחודית שקיימת בקבוצה. כנראה שאת הכשרון של קרי ואת הרעב של דריימונד גרין אי אפשר לשכפל בקלות ולא בטוח שהיה אפשר לצפות, אך זה יהיה לא רציני לשייך את הצלחת הארגון רק לזה. אז בואו נתחיל ונבין קצת מי הם האנשים המובילים בארגון ואיך הם סייעו ליצור בגולדן סטייט סכום שגדול מכלל חלקיו.
ב-6 למאי 2014 גולדן סטייט פיטרה את מאמנה הראשי מארק ג'קסון ואת רוב האנשים זה הפתיע. זה קרה ימים ספורים אחרי ההפסד של הקבוצה בסיבוב הראשון ללוס אנג'לס קליפרס במשחק שביעי וג'קסון עוד נתפס ברחבי הליגה כמי שהוביל את הקבוצה בצורה טובה יחסית. בשנתיים האחרונות שלו הוא השיג את המאזן הטוב ביותר לשתי עונות בקבוצה בהיסטוריה של המועדון, הוא הגיע עם הקבוצה לחצי גמר הפלייאוף במערב לאחר שנים שלא היו באזור ועזר לפתח את סטף קרי כאחד הרכזים הטובים בליגה ולייצב את מעמדו כאולסטאר. אך כשהבעלים היהודי של הקבוצה ג'ו לייקוב החליט לפטר את ג'קסון הוא לא חשב על ההצלחה היחסית של הקבוצה ועל המאזן שלה בשנתיים האחרונות, הוא חשב על הגישה של ג'קסון ועל ההשפעה שלה על הקבוצה. ג'קסון האמין בגישת "אנחנו נגד העולם" ושידר אותה לשחקנים, גישה שהוכחה כיעילה בהתחלה ועזרה ללכד את הקבוצה וליצור לה זהות, אך הבעיה החלה כשג'קסון גרם ל"עולם" להיות יותר מרק מועדונים יריבים. ג'קסון שהסתכסך עם חלק מההנהלה ולא הצליח להתמודד עם עוזרי מאמן דומיננטיים שהיו לו החל להכניס אנשים מתוך המועדון לתוך ה"עולם" בגישת ה"אנחנו כנגד העולם". לייקוב שם לב לקרעים ולריחוק שמתחיל להיווצר בין השחקנים להנהלה ולמריבות בין ג'קסון להנהלה והחליט לשים לזה סוף. נוכח ההצלחה היחסית של הקבוצה , זה היה צעד קצת שנוי במחלוקת אך לייקוב האמין שהארגון לא יכול להמשיך להתנהל בסיטואציה הנוכחית ושהוא עדיין יכול להיות טוב יותר. השאלה הבאה כבר הייתה מי יהיה המחליף? מי יוכל לקחת קבוצה שנראית כמו קבוצת סיבוב שני במקרה הטוב ולשדרג אותה עוד יותר. מהר מאוד התבהר ללייקוב שזה הולך להיות סטיב קר.
קר, שהפילוסופיה והאופי שלו יקבלו התייחסות רצינית יותר בהמשך הסדרה, היה אחד מבין כמה מועמדים עיקריים לאימון הקבוצה, ומה ששיכנע את לייקוב שהוא האיש המתאים היה הראיון שנערך עמו. לראיון הגיע קר עם מצגת מוכנה של רעיונות והסברים ללמה הוא האיש המתאים, קר הציג שמה רעיונות ותרגילים שהוא אסף בזמנו הפנוי במשך השנתיים שקדמו לראיון. קר ללא ספק התכונן טוב לתפקיד. כל אלו ללא ספק הרשימו את לייקוב ומאיירס אבל מה שקנה אותם היה האופי של קר, בניגוד לקודמו בתפקיד קר היה מודע לחוסר נסיונו והראה נכונות לעוזר מאמן בכיר לצידו. השיחות שסבבו סביב אנשי מקצוע ותיקים לצידו של קר כמו רון אדאמס ודיוויד בלאט הבהירו להנהלה שמדובר בסיפור אחר לחלוטין מג'קסון ושכנעו אותם שקר הוא האיש המתאים עם הגישה הנכונה.
אך עם כל הכבוד לקר ולשינוי העצום שהוא הנחיל בקבוצה, בשביל באמת להבין את היסודות של הקבוצה צריך להגיע לדמויות שכבר היו שם במועדון, אלה שעזרו לו להיכנס ולהשפיע על הקבוצה בצורה האופטימלית ביותר. הדמות הראשונה והקרובה ביותר לקר הוא הג'נרל מנג'ר של הקבוצה בוב מאיירס. מאיירס, שחקן מכללות ממוצע שנהפך לסוכן שחקנים מצליח ומונה ב-2012 לתפקיד הג'נרל מנג'ר של הגולד סטייט ווריורס כשהוא רק בן 37, עושה עבודה מדהימה בחיבור הקבוצה וביצירת סביבה אידיאלית להתפתחותה. אחת ההזדמנויות הטובות ביותר לראות את ההשפעה של מאיירס על הקבוצה ואת ההלך הכללי במועדון הוא דרך הקשר שלו עם סטיב קר, קשר שהתחיל דווקא סביב הבעיות הבריאותיות מהן קר החל לסבול בקיץ 2015. בקיץ 2015, לאחר האליפות הראשונה בה זכו הווריורס, עבר קר שני ניתוחי גב שהסתבכו, כתוצאה מהסתבכויות אלה החל לסבול קר מכאבים נוראיים שגרמו לו להגדיר את שנת 2015 כקשה בחייו. מאיירס, שעד לאותה העת לא היה בקשר קרוב מידי עם קר, דאג להתקשר אליו מידי כמה ימים ולהוות אוזן קשבת לכל אותם הקשיים מהם סבל. מאיירס היה אחד האנשים שהכי תמכו בקר ועזרו לו לעבור את התקופה. אך ב-15 בספטמבר של אותה השנה המצב התהפך, מאיירס עצמו חווה משבר אישי כשגיסו, אחיה של אשתו, שהיה קרוב אליו מאוד נהרג תוך כדי טיפוס בהרי הקילמנג'רו. הפעם היה זה תורו של קר לסייע לחברו, כשמאיירס חווה אובדן ראשון בחייו ועצב שעד כה לא הכיר, קר סייע ותמך בו ובמשפחתו כשהוא חולק עמם את חווייתו האישית כאדם שאיבד את אביו בגיל 19. קר שלח מייל תנחומים ארוך לאשתו של מאיירס ולמשפחתה והיה מקפיד לשאול את מאיירס גם למצבו וגם למצב אשתו. הקושי המשותף של השניים והתמיכה ההדדית יצרה מערכת יחסים קרובה וחזקה שהדגימה לכל המועדון כמה ערכים כמו משפחתיות ודאגה לפרט חשובים בו.
בכלל כשמתמקדים במאיירס מבינים כמה מדובר באיש צנוע וחברותי שבוחר להוביל את המועדון בדרך אחרת. אחד משחקני הקבוצה צוטט כשהוא אומר "אם תראו את בוב הולך בחברת עובדי מועדון לא תוכלו לזהות שמדובר בבוב מאיירס, מנכ"ל הקבוצה, הוא פשוט מתאים את עצמו לכולם". האופי הזה והאווירה שהוא משרה במועדון משפיעה על הקבוצה ואם להאמין לדבריו של קווין דוראנט, כוכבה של הקבוצה שעבר אליה בקיץ הקודם, גם מושך שחקנים למועדון. "אנחנו מדברים כל הזמן על מנהיגים שצריכים להיות בקדמת הבמה תמיד, אבל לפעמים זו לא חייבת להיות האישיות שלך. זה יכול להיות לעודד, לעבוד עם אחרים, להקשיב וללמוד. כל התכונות האלה שיש לו ושלדעתי בזכותם הוא בראש הרשימה בתחומו. זה מה שמשך אותי לכאן".
הוכח שבני אדם נהנים להיות בחברת בני אדם בעלי תכונות אופי דומות להם, האם התיאור של דוראנט לצורת המנהיגות של מאיירס לא נכון גם לגבי דוראנט עצמו, לסטיב קר או לסטפן קרי? כשכל כך הרבה מנהיגים שונים וקבוצתיים כאלה מתאספים בעמדות מפתח בארגון מתחילה להיווצר זהות ותרבות ארגונית שמקרינה על השאר, גישה זה דבר מדבק. אבל עם כל הכבוד ללייקוב, לקר, למאיירס ולדוראנט אי אפשר באמת להבין את הזהות בלי להתייחס לבחור שהיה שם לפני כולם, סטפן קרי.
כששואלים אנשים מהמועדון ועיתונאים המלווים את הקבוצה על סטף שומעים על בחור באמת מיוחד. מאיירס מתאר את המנהיגות של סטף על המגרש כמנהיגות של מעשים, הוא לא הולך להיות הבחור שצועק הכי חזק, בשביל זה יש לקבוצה את דריימונד גרין, אבל הוא כמעט תמיד ישדר רוגע ובטחון עצמי אין סופיים. הביטחון הכל כך גדול במשחק שלו מאפשר לו לבצע מהלכים וירטואוזיים, שלשות מטווחים מגוחכים ומהלכים שמשאירים את הצופה עם פה פעור, לרוב הוא גם מצליח בהם. לא בכדי גולדן סטייט תמיד נותנת ליריבות שלה את התחושה שהיא יכולה לחזור מכל פיגור כמעט בכל שלב של המשחק, השחקנים יודעים שקרי תמיד יאמין ביכולת שלו ושל הקבוצה להפוך את זה המשחק, זה מחלחל ליריבות ושובר הרבה מהן מראש. אך זה לא נגמר שם, שכן ההתנהלות של קרי כחבר לקבוצה כסופרסטאר של הקבוצה מעבירה מסרים לא פחות חזקים. העובדה שקליי תומפסון, אולסטאר ואחד השחקנים הטובים בליגה כיום, לא משדר תסכול ורצון לעזוב את הקבוצה כשחברו לקו האחורי מקבל את כל אור הזרקורים היא עדות לבגרות של תומפסון אך גם להתנהלות מופתית של קרי בנושא. מעולם לא תשמעו אותו מאדיר את עצמו ומקטין את שותפיו, הוא מספיק בטוח בעצמו ורגיש כדי להבין את החשיבות של חבריו לקבוצה ושל תומפסון בפרט. מקום נוסף שהוא עדות לגדולתו של קרי הוא התנהלותו אל מול החוזה הקודם שלו, לפני שחתם קרי על חוזה עתק הקיץ, היה חתום קרי על חוזה 44 מיליון דולר ל-4 שנים. בשנתיים מתוך אותם 4 שנים היה קרי ה-mvp של הליגה, הוא ראה את תקרת השכר עולה וחוזים גדולים הרבה יותר שהולכים לשחקנים בינוניים אך לעולם לא בחר להתלונן. הוא לא היה המשתכר הבכיר בקבוצה שלו וזה לא העסיק אותו בכלל, זה יצר סטנדרט בקבוצה שכסף זה לא הכל. דריימונד גרין חתם על חוזה של 85 מיליון דולר ל- 5 שנים למרות שהיה יכול לקבל יותר, קווין דוראנט וויתר בקיץ האחרון על חוזה מקסימום על מנת לאפשר לקבוצה לשמור על הסגל הקיים. כל זה חלק מהסטנדרט שקרי הציב. במובן מסוים ניתן לראות דמיון בין התפקיד של קרי בגולדן סטייט לבין התפקיד של טים דאנקן בסן אנטוניו. היציבות והמנהיגות השקטה ביחד עם הסטנדרט שהם לא גדולים מהקבוצה, יצרו בסן אנטוניו שושלת שנמשכת כבר 20 שנה ובגולדן סטייט אחת שבוודאות תמשך ככה עוד כמה שנים טובות.
נכון, לא ניתן להגדיר את כולם בגולדן סטייט כאנשים שקטים ורהוטים, במרץ 16 בראיון לניו יורק טיימס סיפק לייקוב הבעלים את הציטוט
המעניין הבא "אנחנו ככל הנראה שנות אור לפני קבוצות אחרות מבחינת בנייה, תכנון והדרך בה אנחנו עושים דברים". הוא צוטט ככה כשגולדן סטייט הייתה בעיצומו של המרדף אחרי שיא 73 הניצחונות בעונה שנה שעברה, והוביל להרבה תגובות עצבניות ורעש מצד שאר הליגה. בפודקאסט שאדריאן ווז'ניאבסקי, אז עוד ב- YAHOO, ערך עם מאיירס, הוא שאל אותו על האמירה הזאת של לייקוב ועל הלחץ העצום שהוא שם על המועדון בעקבותיה. מאיירס צחק ואמר שנכון שזה קצת שם לחץ על המועדון, אך זה גם מה שעובד למועדון בסופו של דבר, האיזון הזה בין השאפתנות והבטחון העצמי שלייקוב משדר בצורה מוחצנת יותר לעבודה השקטה הפנימית שהוא ואנשי המועדון עושים. מאיירס העיד כי הוא מעולם לא היה אומר דבר כזה, אך שזו אותה השאפתנות שהובילה את לייקוב להמר על מאיירס כג'נרל מנג'ר ראשי כשמאיירס בעצמו לא ידע אם הוא מוכן לזה ושהובילה את לייקוב להצהיר ב-2010 כשרכש את הקבוצה שהיא תזכה באליפות תוך 5 שנים. באותה התקופה זה הצחיק אנשים שכן הגעה לפלייאוף הייתה הישג עבור הקבוצה, אבל בקיץ 2015 לאחר שהקבוצה זכתה באליפות הראשונה שלה אף אחד כבר לא צחק.
כמו שלקרי יש את דריימונד גרין שמשלים אותו, למאיירס יש את לייקוב – וזה האיזון שהקבוצה צריכה.
אין ספק שכל אותן הדמויות הן ככל הנראה אנשי מקצוע אדירים בתחומם, אך בשביל ליצור תרבות ארגונית משפחתית ונוחה חשוב לא פחות האופי שלהם. ההתנהלות שלהם ביומיום והאופן בו הם מתייחסים לדברים מחלחלת לקבוצה ויוצרת תרבות וסטנדרט מסוים שמאפשר לכל שחקן לפרוח ולהרגיש בנוח כחלק מארגון. אם כבר פתחנו עם גוגל, אז בספרם של אריק שמידט, יו"ר גוגל הנוכחי ומנכ"ל החברה בהווה ושל ג'ונתן רוזנברג, בעברו סגן נשיא בכיר למוצרים החברה, 'גוגל – ככה זה עובד' הם עוסקים רבות בחשיבותה של תרבות ארגונית שמוכתבת קודם כל מבכירי החברה. תסכימו איתי שגולדן סטייט מיישמת את זה מצוין.
