לברון ריימון ג'יימס חוגג 32 חורפים, מה כבר לא ניתן להגיד על קינג ג'יימס, מקום 8 בכל הזמנים מבחינת קלעי הNBA , הכי הרבה אסיסטים בהיסטוריה לSF והשחקן הכי צעיר שמגיע ל27,000 נק' ועוד אין ספור טייטלים ושיאים ששבר. אך נקודת השיא מבחינתו של לברון אחרי שחזר הביתה לאוהיו הוא הצליח סוף סוף להביא אליפות ראשונה לקליבלנד וניכר שירד לו קוף או אולי אפילו ניתן לומר דרקון מהגב.
ככל הנראה לברון ג'יימס לא יצליח לשבור את שיאו המיתלוגי של מייקל ג'ורדן(6 טבעות אליפות) ובכלל נראה שלברון ג'יימס יהיה הכי קרוב לפחות בעידן הנוכחי לאיים על מעמדו של ג'ורדן בתור אלוהיי הכדורסל שלא נראה דמות שיכולה לאיים באופק.
אך בכל זאת לברון ג'יימס לפחות בעיני ייזכר כאחד השחקנים הייחודיים והמרגשים של הענף. נכון הוא ממש לא טלית שכולה תכלת, אני משוכנע שאף אוהד קאבס לא ישכח את התאריך 09.07.2010, שלאחר הפסטיבל הטלוויזיוני לברון החליט לוותר על הרגש והלך בכל הכוח על אליפות ראשונה וחתם במיאמי וריסק לאוהדים מאוהיו את הלב.
מהלך הזה הוכיח את עצמו בסופו של יום מבחינתו של לברון כשמתוך ארבע עונות בסאות' ביץ' הגיע לארבע גמרים וזכה מתוכם פעמיים וגם פה היה חשוב לו להוריד מהגב את תווית הלוזר, שעושה הכל במגרש אבל לא לוקח אליפויות אך לברון הרגיש ובצדק שזה אף פעם לא יהיה שלם אם לא יסגור מעגל עם קליבלנד.
לברון עד לאותה העת שהחליט לחזור לקאבס בקיץ 2014 היה עוד שחקן דומיננטי בליגה שמנסה לאיים על מעמדו של ג'ורדן ללא הצלחה, אך לברון בעיני נתפס כמרגש אם ההחלטה לחזור הביתה לאוהיו כששם את עצמו מאחור והחליט להתחיל מחדש עם קליבלנד ודייויד בלאט.
לברון העדיף להשאיר את המאבק עם ג'ורדן על טבעות האליפות מאחוריו ורצה לגמול לעיר שלו ולחזור במטרה ברורה להביא אליפות ראשונה בהיסטוריה לקאבס. הסוויץ' לא היה מיידי ולברון שככל הנראה תוך כדי תנועה הבין שהגיע למקום שלא מכיר את המושג פלייאוף(שלא נדבר על אליפות) ולאחר פתיחה מגומגמת לעונה לקח את כל קליבלנד על גבו, גם אם זה היה קשה לצפייה כשהוביל כדור במשך 23 שניות מתוך שעון 24 כי הוא הרגיש שחבריו נטולי הניסיון( קיירי ולאב) לא עשו עדיין סוויץ' בראש מהקבוצות התחתית שאליהם התרגלו קיירי בקליבלנד נטולת לברון ולאב במינוסוטה.
בסופה של אותה עונה ובאופן סימבולי לברון לבדו(קיירי ולאב היו פצועים בסדרת הגמר נגד הווריורס) לא הספיק לקאבס בשביל לקחת אליפות וגם בנקודת הזמן הזו לברון הבין עוד נקודה חשובה, אני לבדי לא אוכל לסחוב עד לאליפות אני חייב את החברים שלי לצידי.
לאחר שבעט את בלאט החוצה( ועיצבן לא מעט ישראלים) טיירון לו לא דפק לקינג ג'יימס חשבון ולא מעט פעמים החליט שלא להלביש את לברון למשחקים פחות חשובים שפעם לברון היה מתקומם נגד החלטות כאלו וגם לא היה מוחק לטיירון מהלכים אם הכדור המכריע לא היה הולך אליו, מעבר לדמות בקווים שהשתנתה הדפוס חשיבה של ג'יימס היווה כגורם מכריע בהצלחתו של לו, לברון הבין שיהיה חייב לשתף יותר את חבריו לקבוצה.
קיירי אירווינג היה הראשון ליהנות מהשינוי הזה והיה שותף מלא לקאמבק הגדול אשתקד נגד הווריורס( כולל שלשה אחת גדולה במשחק 7) וסוף סוף קליבלנד עשתה את הבלתי יאומן והעניקה לעיר אליפות ראשונה והיסטורית, אולי הכי מרגשת שזכיתי לראות בטח לאחר ההתפרצות הרגשות של הדמות הקשוחה לברון ג'יימס שהראה עד כמה זה היה חשוב לו עם התפרצות הרגשות בסוף המשחק.
גם העונה הנוכחית לברון הבין שנוסחה מנצחת לא מחליפים, מתוך 30 משחקים לא שותף מבחירה בשלושה שאמנם עלו לקאבס בהפסדים אך אחרי ששנה שעברה לקחו אליפות לקבוצה במאזן של 72-9 ושני הפסדי בית לאורך כל העונה גם לברון הבין שאת הכסף סופרים בפלייאוף ולא כדי להעמיס אליו יותר מידי בשלב הזה של העונה. העונה מי שהצטרף לקיירי ולברון הוא קויין לאב שגם כן מתחיל להראות ניצוצות מימיו בוולבס והשתפר משמעותית העונה באופן יחסי לשתי העונות הראשונות בקליבלנד.
כפי שזה נראה עד כה קינג ג'יימס נמצא במסלול הנכון אחרי שהקאבס מובילים בבטחה בפסגת המזרח אך עיניהם של לברון וחבריו נשואות כלפיי מערב או אם נרצה לדייק כלפי היריבה המושבעת מקליפורניה, גולדן סטייט. לאחר שחניכיו של קר נכשלו אשתקד לעשות את הצפוי ולקחת אליפות לאחר העונה המדהימה והיסטורית שהייתה להם במשך העונה הסדירה. במהלך שמאוד מזכיר את מהלכו של לברון ב2010, הווריורס צירפו את דוראנט ויצרו טריו מפחיד בדמותם של קרי-דוראנט- תומפסון(לא פחות מאיים ואפילו יותר מלברון-וייד-בוש) וזאת מבלי לדבר על דריימונד גרין. גם כן המטרה של הווריורס ברורה להחזיר את השליטה על האליפויות ללוחמים גם עם ההחלטה לצרף את דוראנט לא הייתה הכי פופלארית ומלהיבה. עכשיו לברון נמצא בצד השני ועליו להילחם בלוחמים שהפכו למפלצת שיצר בעצמו.
