ישנם רגעים בהם כתב הבית של קבוצה כלשהי צריך להוריד את כובע הכתבים, ולשים את כובע האוהד לרגע ולהודות – המצב קשה.
"קבוצה של מאמן"
מכבי תל אביב זכתה באליפות אירופה ב2014. את היום ההוא אני לא אשכח. ל"ג בעומר, כל הרחוב מול הטלוויזיה, כל שלשה שומעים צעקה מכל בניין, ואז הזכייה הענקית, זכייה שאף אחד לא האמין אז, בהפסד ההוא מול נס ציונה בתחילת העונה שכמעט עלה למאמן במשרתו. קבוצה שהורכבה ע"י איש אחד ושמו דיוויד בלאט. שחקן לא היה נכנס למו"מ עם הקבוצה בלי ידיעתו, קבוצה שהייתה בצלמו של המאמן, מאומנת, עם שיטה ומטרה. הקבוצה הייתה קבוצה של מאמן.
כמה חודשים עברו, מכבי באופוריה, בלאט מקבל את משרת החלומות, ושמה מתחילה לה ההתרסקות של אחד המועדונים המפוארים יותר באירופה.
"אם בלאט יכול, אז למה לא הוא?"
עולה לו גיא גודס ממשרת עוזר המאמן, למשרת המאמן הראשי. המינוי לא היה מאוד מפתיע, משום שגיא היה הרבה שנים במערכת והיה זה טבעי שבסופו של דבר הוא יקבל את הצ'אנס שלו כי – אם בלאט יכול, אז למה לא הוא? עוד כמה חודשים עברו, מכבי איכשהו מצליחה לעלות להצלבה ביורוליג, אך מושפלת מול פנרבחצ'ה ומפסידה 3-0 בסדרה. מאותו רגע, הקבוצה מאבדת כיוון. פציעות, חוסר רצון, מובילים לאיבוד יתרון 2-0 בסדרה מול אילת ולא לעלות לגמר אליפות המדינה מאז 1993 – הפועל ירושלים זוכה באליפות המדינה.
כמה זמן עבר, שמעון מזרחי מוציא מכתב התנצלות לאוהדים ומבטיח שיהיה טוב יותר, גיא גודס ממשיך בתפקידו כמאמן, ואנחנו מתקרבים לתחילת העונה החדשה.
"את היורוליג השנה, אין מי שייקח מאתנו"
ג'ורדן פארמר. אני זוכר את היום שהודיעו שהוא חתם, לא היה מאושר ממני. היינו בטוחים – את היורוליג השנה, אין מי שייקח מאתנו. יחד עם ג'ורדן, מגיע לו טיילור רוצ'סטי (הסקורר המוביל ביורוליג בעונה שקדמה לה). על הנייר? קו אחורי חלומי המורכב מ2 ישראלים טופ יורוליג. מגיע אמבקווה שחווה עונה מצוינת עם באמברג וזכייה באליפות גרמניה, ואיך אפשר לשכוח ויטור פבראני הסנטר הברזילאי שהגיע מה-NBA והעלה הרבה ספקות על כושר המשחק שלו מהרגע הראשון (חשוב להגיד שרוב השחקנים שהוחתמו בזמן הזה היו ללא ידיעתו/אישורו של המאמן). ומה קרה מאז? הפסד, ועוד הפסד, החלפת מאמן, החלפת שחקנים, נשירה מהיורוליג, נשירה מהיורוקאפ, לא לעלות לגמר אליפות המדינה פעם שנייה ברציפות. בקיצור? – העונה הגרועה בהיסטוריה של מכבי תל אביב בכדורסל.
איפשהו שם בין ההפסדים ניתן למצוא מסיבת עיתונאים אותה ערך דיוויד פדרמן (אחד מהבעלים של מכבי) בצורה די מפתיעה וספונטנית, וכל מה שניתן לזכור מהמסיבת עיתונאים הזאת זה 4 מילים – שנים עשר שחקני יורוליג. הבטחה שבמכבי תל אביב ישחקו 12 שחקני יורוליג שיהיו מסוגלים להתמודד ברמה הגבוהה ביותר באירופה. ובתחילת קיץ 2016? זה היה נראה כאילו זה באמת הולך לכיוון הזה.
"מה כבר יכול להשתבש?"
אנחנו מגיעים לקיץ 2016. סוני ווימס, אנדרו גאודלוק, מאיק צירבס, קווינסי מילר, ארז אדשלטיין. מי לעזאזל יעז לעצור אותנו בדרך לזכייה ביורוליג? שאלנו את עצמנו אוהדי מכבי. הכל היה נראה מושלם! קו קדמי של שחקנים ששיחקו ביחד כבר והרשימו מאוד ביורוליג בעונה הקודמת, צמד סופרסטארים שכל קבוצה הייתה מתה שיהיה לה, מאמן נבחרת ישראל עם ראש כדורסל מבריק, מה כבר יכול להשתבש?
"חרא לא שוקע, חרא צף"
בסופו של דבר, כמו בכל דבר, חרא לא שוקע, חרא צף. המאמן מאבד את חדר ההלבשה, ולכן מאמן מפוטר. במקומו עולה עוזר המאמן לתפקיד המאמן הראשי (דז'ה וו?) ופתאום הכל מתחיל לצאת החוצה. מאמן שמדבר בדיעבד ואומר ששחקנים הוחתמו לו על הראש, הישראלים יורדים ביכולת, הזרים לא מראים יכולת, פציעות, הפסדים, נצחונות, הפסדים, הפסדים. "מעמדו של המאמן מתערער", "מעמדו של המאמן יציב", "צריך רכז?", "צריך גבוה!", "להחליף מאמן!", "קבוצה פח!", "רמי תתפטר! "
"לאן מכבי הולכת?"
אז זה לא התקציב, זה לא המאמן, זה לא השחקנים, וזה גם לא הקהל. זה ההתנהלות. מכבי תל אביב כיום מתנהלת בצורה הכי חובבנית שיש. מאמן שלא מרכיב את הקבוצה, כסף שלא מושקע בכל העמדות, הימורים שרוב הזמן לא מצליחים, יד קלה על ההדק, החלטות לא חכמות, לחץ. מכבי תל אביב צריכה להגיב לעידן החדש באירופה בו בעלים של קבוצה לא יושבים על הפרקט ס"מ מהמאמן ודופקים לו מבט רצחני על כל טעות שהוא עושה, עידן בו המאמן בונה את הסגל ולא הבעלים, עידן בו להרכיב קבוצה זה מקצוע, עידן בו התקציב מגיע מהבעלים ישירות ולא מהמנויים והספונסרים (מה שגורר למחירים הזויים).
נכון לעכשיו, ההנהלה צריכה לעשות חושבים ולהגיע למסקנה – לאן מכבי הולכת? האם היא ממשיכה בהתנהלות הקיימת שכוללת הבלחות חד פעמיות וזכייה באליפות אירופה פעם בעשור? או שהיא יכולה לשים את המפתחות, לתת מקום להנהלה צעירה יותר, מבינה יותר, עשירה יותר (?) שתעשה ממכבי יותר מרק השם שלה. כי הפחד הכי גדול שלי בתור אוהד מכבי מאז שנולדתי, כזה שזכה לראות את נס ז'לגיריס, נס מילאנו, ועוד מגוון תארים מדהימים ומרגשים, זה שמכבי תל אביב – 6 פעמים אלופת אירופה, 51 פעמים אלופת המדינה, מעל 100 תארים (הכי הרבה בעולם), תוזכר באותה נשימה עם קבוצות כמו סיינה, ספליט, בולוניה, כאלה שנשאר מהן רק השם.
