44 שנים חלפו ועדיין הכאב חקוק עמוק בלב המדינה שלנו. ארגון "ספטמבר השחור" דאג שאותו לילה בספטמבר 1972 יישאר שחור ומוכתם לנצח.
האולימפיאדה באותה שנה נערכה בעיר מינכן, במדינת המחוז בוואריה בגרמניה המערבית בשנת 1972, 36 שנה לאחר שנערכה אולימפיאדת ברלין בגרמניה הנאצית בשנת 1936, ו-27 שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. מארגני האולימפיאדה שאפו להראות לעולם באמצעות האולימפיאדה שגרמניה החדשה היא מדינה דמוקרטית ושוחרת שלום, כדי להשכיח את זיכרונות האולימפיאדה הנאצית בברלין, והם כינו אותה "האולימפיאדה השמחה". כיוון שלא רצו שאורחי האולימפיאדה יראו אנשי צבא ומשטרה חמושים, שעלולים להזכיר להם את המשטר הנאצי, הם המעיטו באמצעי אבטחה וכוחות ביטחון. כ-4,000 שוטרים מכל רחבי גרמניה נשלחו לאבטח את המשחקים, אולם הם שירתו בלבוש אזרחי ולא היו חמושים. בדיעבד התגלה שהיו ידיעות מודיעיניות על כוונה של ארגוני טרור לפגוע באולימפיאדה, אך לא התייחסו אליהן ברצינות ולא ניתנה עליהן, ככל הנראה, כל התרעה לממונים על הביטחון באולימפיאדה.
השאננות של גורמי הביטחון הקלה על המחבלים לבצע את מזימתם ואפשרה את כניסתם לכפר האולימפי ללא קושי רב ומבלי לעורר חשד. גם גורמי הביטחון של מדינת ישראל לא התייחסו ברצינות ראויה לאיום של הטרור הפלסטיני בכלל וארגון "ספטמבר השחור" בפרט, והאבטחה של המשלחת הישראלית הייתה מינימלית. ועדת החקירה הישראלית שמונתה לאחר הטבח האשימה שני אנשי "המוסד" באחריות לכך והם הודחו מתפקידם.
הוועד האולימפי בישראל החליט לשלוח לאולימפיאדת מינכן משלחת בינונית בגודלה יחסית לאותה תקופה, שכללה 15 ספורטאים, מהם שתי נשים (זה היה יחס גברים-נשים אופייני בתקופה הזו), שהתחרו בשבעה ענפי ספורט. בנוסף לספורטאים כללה המשלחת חמישה מאמנים, שני שופטים בינלאומיים שמונו לשפוט בתחרויות, ושמונה בעלי תפקידים נוספים, בסך הכול 30 אנשים.
יום הטבח, 5 בספטמבר, היה היום ה-12 של האולימפיאדה. עד אז סיימו רוב הספורטאים הישראלים את השתתפותם בתחרויות, ולכן יצאו חברי המשלחת בערב הקודם לחזות בהצגת "כנר על הגג" בכיכובו של שמואל רודנסקי, וחזרו לחדריהם בכפר האולימפי בשעה מאוחרת. ייתכן שהמחבלים ידעו על כך ותכננו לבצע את הפעולה דווקא ביום הזה, כדי שיהיה להם קל יותר להשתלט על חברי המשלחת. מתוך 11 הספורטאים ששכנו בבניין בקונולי 31, הבניין שבו השתלשלו האירועים הטרגיים, היחיד שלא סיים את השתתפותו היה מרק סלבין. הוא היה אמור להתחרות באותו יום, אך לא זכה להגיע לזירת התחרות.
שחמורוב, שגרה בבניין אחר, הייתה אמורה להשתתף למחרת בשלב חצי הגמר בריצת 100 מטר משוכות, וקיוותה לעלות לגמר, לאחר שקודם לכן הגיעה למקום החמישי בחצי הגמר בריצת 100 מטר והחמיצה את העלייה לגמר ב-4 מאיות השנייה. במקום לרוץ בחצי הגמר, היא הלכה אחרי ארונו של מאמנה עמיצור שפירא. השייטים ניר ומיכאלי יצאו ביום הטבח לשיוט השישי מתוך שבעה, וכשחזרו לחוף נודע להם על האירוע.
המחבלים ידעו כולם גרמנית ועברו הכשרה צבאית ממושכת לקראת הפעולה. סיימון ריב טוען בספרו "יום אחד בספטמבר", עליו מבוסס הסרט באותו שם, ששלושה מחבלים, בהם עיסא וטוני, הועסקו בתפקידים שונים בכפר האולימפי, מה שאפשר להם לאסוף מידע רב על יעד הפעולה מבלי לעורר חשד. חבר ממשלחת אורוגוואי, ששכנה באותו בניין עם המשלחת הישראלית, העיד שראה את טוני בתוך הבניין יום לפני הטבח.
בליל 4 בספטמבר, מעט לפני חצות, התאספו השמונה במסעדה בתחנת הרכבת במינכן. הם ניגשו אל תאי שמירת החפצים והוציאו מהם תיקי ספורט שבהם הוחבאו הנשק והתחמושת, שכללו רובי סער מדגם קלשניקוב, אקדחי TT-33 ורימוני יד, כולם מתוצרת ברית המועצות. המחבלים לבשו אימוניות על מנת להידמות לספורטאים, ונסעו בשתי מוניות אל הכפר האולימפי. ב-5 בספטמבר 1972, בשעה 04:10, ירדו מהמוניות שהביאו אותם סמוך לשער A25.
המחבלים עברו ללא קושי מעל הגדר ונכנסו לכפר האולימפי. מספר ספורטאים שראו אותם לא חשדו בהם ואף סייעו להם לעבור את הגדר. הם הגיעו לבניין שבו השתכנה המשלחת הישראלית, שלפו את כלי הנשק שהוסתרו בתיקים, פתחו את דלת הכניסה בעזרת מפתחות גנובים (כנראה על ידי המחבלים שעבדו בכפר האולימפי) ונכנסו אליו בלי לעורר חשד.
בניסיונות החילוץ היו לא מעט כשלים, בעיקר בגלל האיסור בזמנו בגרמניה על התערבות צבאית במקרים אזרחיים ואי מוכנותם של צוותי המשטרה שטיפלו באירוע.
לאחר סיומו הטרגי של האירוע החליט הוועד האולימפי הבינלאומי לערוך טקס אזכרה לנרצחים באצטדיון האולימפי, ואחר כך להמשיך את התחרויות לפי התוכנית 24 שעות לאחר שהופסקו. החלטה זו של הוועד, בראשותו של הנשיא אברי בראנדג', שהכריז: "המשחקים חייבים להימשך", עוררה ביקורת רבה, אולם רק מספר מצומצם של ספורטאים החליטו לפרוש מהמשחקים. בראנדג' היה ידוע כפרו-גרמני עוד מאולימפיאדת ברלין (1936), כאשר בתפקידו כנשיא הוועד האולימפי של ארצות הברית התנגד בתקיפות לקריאות להחרים את האולימפיאדה הנאצית והחליט להוציא שני רצים יהודיים מנבחרת השליחים של ארצות הברית.
הדגל האולימפי ודגלי המדינות המשתתפות הורדו לחצי התורן לאות אבל. מדינות ערב, למעט ירדן, התנגדו להורדת דגליהן והם נשארו בראש התורן.
בטקס האזכרה הכריז מנהל המשלחת, שמואל ללקין: "ישראל לא תירתע מהטרור ותמשיך להשתתף באולימפיאדות ותחרויות ספורט בינלאומיות".
הנרצחים ייזכרו לעד כגיבורים ולעד יסמלו את המאבק בטרור.
שמותיהם אמנם לא מוכרים לרבים, אך חשוב מאוד לדעת מי היו אחד עשר הגיבורים שלנו: משה ויינברג, אליעזר חלפיו, מארק סלאבין, זאב פרידמן, דוד ברגר, יוסף גוטפרוינד, יוסף רומנו, קהת שור, אנדרי שפיצר, עמיצור שפירא, יעקב שפרינגר.
יהי זכרם ברוך
