אין חובב טניס שלא מכיר את שמו של פיט סמפראס.
הטניסאי לשעבר, אמריקאי ממוצע יהודי, נחשב לאחד הטניסאים המצליחים בכל הזמנים. את קריירת הטניס המקצועית שלו החל בשנת 1988 בגיל 16 וכעבור שנתיים זכה בגראנד סלאם הראשון שלו (אליפות ארה"ב הפתוחה) בהיותו בן 19 בלבד. סמפראס גבר על יריבים כמו אנדרה אגאסי וג'ון מקנרו, טניסאים שהיו אז בטופ העולמי והפך לטניסאי הצעיר ביותר שזכה בתחרות.
במהלך שנות ה90 התפתחה יריבות מקצועית בינו לבין אנדרה אגאסי, כשברוב המקרים סמפראס יצא עם ידו על העליונה.
אגאסי תיאר אותו פעם במלים "הקלוץ שלא היה מסוגל להשאיר את הכדור במגרש".
את רוב תהילתו עשה סמפראס על משטחי הדשא ולראייה 7 זכיות בטורניר ווימבלדון. חולשתו הייתה בעיקר על מגרשי החימר, שנחשבים איטיים ולא התאימו לסגנון משחקו. חולשה זו גרמה לכך שהוא מעולם לא הצליח להתקדם מעבר לחצי הגמר באליפות צרפת הפתוחה, דבר שמנע ממנו אפשרות זכייה בכל ארבעת טורנירי הגראנד סלאם.
לספמראס יש 14 זכיות בטורנירי הגראנד סלאם ומחזיק בשיא זכיות של 5 מסטרס, טורניר שמשתתפים בו 8 המדורגים ראשונים בסבב העולמי וטורניר זה הוא האחרון לעונת הטניס ונחשב כגראנד סלאם החשוב ביותר.
משחקו האחרון כטניסאי פעיל היה ב25 באוגוסט 2002.
פיט סמפראס לא היה הטניסאי המושלם מבחינה טכנית, אבל בכל זאת הגיע למעמד של גדול האלופים. אולי יש גדולים ממנו בענף מבחינת יכולות, אולי לעיתים משחקו נחשב למוגבל, אך החוצפה הגובלת ביוהרה, היעדר הפחד והמשחק הבלתי צפוי שלו הביאו אותו להיות הטניסאי הכמעט מושלם, המייקל ג'ורדן של עולם הטניס. הנחישות הבלתי מתפשרת, היכולת לשנות ולעתים להפוך לחלוטין את המציאות.
פיסטול פיט גרם לרבים להתאהב בטניס, גם אנשים שלא התחברו לענף. שחקן שנתן השראה לרבים בזכות הנחישות שלו ורגע שזכור ממנו בעיקר היה בשנת 1996, רבע גמר אליפות ארצות הברית הפתוחה. משחק שהניצחון בו היה מביא את פיסטול פיט למקום הראשון, הפסד היה קובע כישלון מהדהד במגרש הביתי. היריב היה אלכס קורטצ'ה, ספרדי עיקש שנקטדות החוזק שלו כאילו תוכנתו מראש לעמוד ביחס ישיר לחסרונותיו היחסיים של סמפראס. זה היב אחד ממשחקי הטניס הדרמטיים בכל הזמנים.
במשחק זה, שנמשך חמש מערכות ולמעלה מארבע שעות, התגלה המאבק הספורטיבי האנטשי במלוא תפארתו. המאבק של הספורטאי אל מול עצמו.
תחילה, בחשיפתו של האלוף לא כאל בלתי מנוצח, אלא כאדם כבשר ודם, חלש, חולה, מט ליפול, כמעט נידף ברוח. ומיד לאחר מכן, למרות ודווקא בגלל החולשה האנושית שנחשפה, באו ההתעלות ההירואית וניצחון הרוח, שאיש כבר לא האמין שאפשריים.
במערכה החמישית ניתן היה להבחין בסמפראס חסר כח וחולה, מותש, מיובש לגמרי, מקיא מספר פעמים, מתקשה לעמוד על רגליו לבד, מתמודד מול יריב מצויין ומלא ביטחון. זה היה נראה כמו סוף עצוב לגיבור אמריקאי. ואז, הגיעו הדקות היפות והבלתי נשכחות ביותר בדברי ימי הטניס.
סמפראס התעלה על עצמו כנגד כל הסיכויים, ניצח ברבע הגמר המדהים הזה ואף המשיך לזכייה בתואר.
לצד יריבויות ספורטיביות קור רוח מדהים וכמעט אפס הפגנת רגשות על המגרש, פיסטול פיט ייזכר בעיקר כאחד שגרם למליונים לחכות לכל משחק שלו, לכל מהלך שלו, לכל ניצחון שלו.
האיש שהוכיח שהבלתי אפשרי כן אפשרי.
