ב16 ליולי נבחרת העתודה יצאה לאליפות אירופה עד גיל 20 שנערכה בהלסינקי , בירת פינלנד.
השנה בנבחרת שיחקו שנתונים 96-97 , כאשר 96 מסיימים את דרכם בנבחרות הצעירות , ושנתון 97 ממשיך לעוד שנה נוספת. נבחרת העתודה שלנו סיימה במקום ה-12 מתוך 16 נבחרות ושמרה על מקומה בדרג א'. אחרי פתיחה טובה של הבחורים בהנהגתו של תמיר בלאט, הצעירים שלנו כבו בהמשך הדרך ולמרות הבלחה קטנה מול בלגיה במשחקים על מקומות 9-16 לא נצצו יותר מדי.
שחקן שציפו ממנו ליותר: תמיר בלאט. אמנם בשני המשחקים הראשונים של הנבחרת כיכב ואז אחרי סוף המשחק השני הוריד גז וקצת נעלם, לאט לאט התחילו לעלות לו הכמויות של איבודי הכדור.
אנחנו מצפים ממנו שבשנה הבאה תהיה לו גם קבלת החלטות טובה יותר וגם פחות איבודי כדור. למרות זאת הוא סיים במקום השני בטורניר בקטגוריית האסיסטים.
שחקן שציפו ממנו לפחות ונתן יותר : צוף בן משה. מקום שישי באחוזים לשלוש, קלע מוכשר, שחקן דבק בהגנה, שחקן שיודע להנהיג גם אם אינו קפטן הנבחרת. שמעתי הרבה על צוף גם לפני הטורניר וגם במהלך הטורניר, לדעתי הוא העמיד סטיסטיקה יפה במהלך האליפות ןחבל שהיא לא הספיקה לנבחרת.
ציפו שיתנו לו יותר דקות : סול לשם. לשם גדל במחלקת הנוער של רעננה יחד עם ליאור קררה, שהיה אמור לטוס גם הוא נפצע. ממש כמו לשם, גם צאלי נוימן היה אמור לקבל תפקיד רציני יותר אבל הוא לא זכה לדקות רבות מדי.
לסול יש "ידית קטלנית" לשלוש והוא מאוד אגרסיבי (במובן החיובי של המילה) בהגנה. הוא גם מבצע חדירות מרשימות לסל ויש לו טאצ' לעולה בכדור לכן חוסר שיתופו תמוה מעט בעיניי.
כמה דברים על המאמן : דן שמיר. לשמיר כמעט ואין אשמה בהופעה המאכזבת באליפות, חוץ מהעובדה שהיו שחקנים שפחות נתן להם דקות משחק ובכך אולי מנע מהנבחרת לנסות להיראות אחרת. שמיר עצמו ציפה כמובן ליותר מהנבחרת אבל הוא גם זה שהיה אמור לעשות את המהלכים שיגרמו לכך.
מילים של מרגוליס : אכזבה גדולה, כאב גדול. אבל אנחנו לנצח עם השחקנים והצוות המקצועי .
בהצלחה בשנה הבאה.
