המילים שכתובות בכותרת הן חלק מההמנון הלאומי של מדינתנו הקטנה, יפה ומלאת הגאווה.
אותו הימנון שבוועד האולימפי כל כך משתוקקים לשמוע פעם אחר פעם אחר פעם. יש לנו ספורטאים נהדרים, שכבר הוכיחו את עצמם לא פעם ולא פעמיים ברמות הגבוהות ביותר, ספורטאים שגם בריו וגם באולימפיאדות הבאות מצפים מהם לייצג את המדינה בכבוד, ספורטאים שברגע שהם על הפודיום אז כל ראשי הוועד האולימפי, שרי הממשלה ועסקנים למיניהם ישר קופצים עליהם בחיבוקים ונשיקות. אז מדוע הטקסט שלי מתחיל לקבל תפנית פסימית, מלנכולית ועצובה אתם שואלים?
אבכן, אותם חיבוקים ונשיקות על הפודיום נעלמים די מהר. אחר שהתפרז לו אבק הזוהר והכוכבים ושרת הספורט עשתה את הסלפי התורן עם צוברי/מוקי/ששון/סנפורד/קרוייטר/קנייזבה-מיננקו אותו ספורטאי, ולהזכירכם אלו הם מבכירי הספורטאים האולימפיים שלנו, נמצא במציאות העגומה אליהם הוא או היא התרגלו לכ320 יום מתוך 365 בשנה.
המציאות שבה אתה נאלץ לעבוד ב2 עבודות כדי לממן לעצמך ציוד/מחנה אימונים, יציאה לתחרויות שבלעדיהן הם לא מצליחים לקבוע קריטריון אולימפי מה שבעצם אומר שהם מוציאים סכומים מטורפים רק בשביל הסיכוי שאולי יביאו מדלייה, יזכו לחיבוק, נשיקה, סלפי ומענק כלשהו ושוב ייעלמו לתוך המצולות שבהן אף אחד לא מכיר אותם או מתעניין בהם עד לאולימפיאדה הבאה.
המענקים אמנם די מפתים אבל אי אפשר שלא לקחת בחשבון את כל ההוצאות שאותו ספורטאי הוציא מכיסו כדי להגיע להישג הזה (זכייה במדליה). בזמן שאנחנו שומעים על הרווחים של שחקני הכדורגל והכדורסל שמקבלים משכורות לא רעות בכלל בארץ בזכות תקצוב ראוי של גופים שונים, "טוטו", ספונסרים וכו' ובפועל התוצאות על הדשא ברמה הלאומית לא בשמיים, אנחנו יכולים לשים לב לספורטאים שכן מגיעים להישגים ומייצגים את הדגל בכבוד אך עדיין מנסים לגרד שקל אל שקל בשביל לא לשים איקס על הענף בו הם מתחרים כי זה פשוט לא משתלם להם כלכלית.
בעבר פורסם בהרחבהסיפורו של היילה סטאיין שנאלץ לעבוד בגיל 51 בחנות "טמבור" כדי להרוויח משכורת מינימום ולהזכירכם זהו ספורטאי אולימפי ותיק שלנו. בזמן שכדורגלן פורש בגיל 36-37 עם כל עתידו ועתיד ילדיו מובטח (אני מדבר על הבכירים לצורך העניין), הספורטאיטם האולימפיים שלנו מוצאים עיסוק בזכות אחת ממודעות הדרושים בעיתוני סוף השבוע שמחולקים לנו מתחת לבית או במכולת המקומית.
הוגן? ממש לא!
מקומם? ועוד איך!
הרי עם כל הכבוד לקמפיינים של מכבי חיפה/ת"א, הפועל ת"א (כדורגל), מכבי ת"א, הפועל ירושלים (כדורסל) באירופה והישגיהן ברמות הגבוהות האלו (בעיקר בכדורסל), הספורטאים מהענפים "הזניחים, יותר הם אלו שעשו לנו את הכבוד הגדול ביותר. החל מאורן סמדג'ה ויעל ארד, דרך אריק זאבי, שחר צוברי, מיכאל קלגנוב ועד גל פרידמן שהביא את הזהב היחיד שלנו בכל הזמנים הגיע הזמן לתת לספורטאים האלה את הכבוד הראוי. הרי אם בעבר הם הצליחו לשים את עצמם על המפה מה הבעיה שגם דור ההמשך שלהם יעשה זאת? תקצוב ראוי יוכל להוציא את הספורטאים שלנו למחנות אימונים יותר איכותיים, ציוד יותר טוב, מאמנים ברמה גבוהה יותר, קומפלקסים של אימונים משודרגים וכו'. כבר לא ניאלץ לשבת בצד ולקוות שאולי במזל נגרד מדלייה. ההישגים האלו ינחתו עלינו בעצמם ברגע שיהיו לספורטאים שלנו את התנאים הדרושים.
אבל זה לא רק העניין של המימון. כדי להשיג מימון אתה צריך להיות משווק כראוי כדי שאותו ספונסר פוטנציאלי ירצה להשקיע בך את הונו האישי. צורם מאוד לראות לאן יצא לבלות החלוץ של קבוצה כזו או אחרת בזמן שבמקביל ידיעה על ספורטאי אולימפי שניצח תחרות צ'אלנג' זניחה אמנם אבל עדיין הביא כבוד, נדחקת במקרה הטוב לסיידבר צדדי באתר כזה או אחר או לכוכבית קטנטנה בעיתון.
ברשותכם, לסיום אחזור לכותרת ולפתיח. די לצביעות!
אותם "מחבקים" שיודעים להיות שם ברגעי הזכייה, תאספו קצת "ביצים" ותהיו שם עבור הספורטאים האלה גם בשאר ימות השנה, זה רק יעזור לספורט שלנו.
