לפני שאתחיל במסכת השכנועים שתגרום לכם להבין למה קליבלנד תהיה האלופה בסוף סדרת הפלייאוף שתתחיל לפנות בוקר, אני רוצה קודם לברך את מי שהגיע העונה בפעם השישית ברצף לגמר ה-NBA, הישג שלא נראה מאז השושלת המדהימה של הסלטיקס בשנות ה-60. אז כל הכבוד לג'יימס ג'ונס! בהחלט שחקן נפלא. אה, גם איזה שחקן שולי הגיע לאותו הישג, האדון לברון ג'יימס.
נשים את הבדיחות בצד, לברון ג'יימס הוא ללא ספק שחקן הכדורסל הגדול ביותר שקם בשנות האלפיים, וראיה לכך היא כמות ה-MVP שזכה בהם, ארבע במספר, הכי הרבה פעמים ששחקן זכה בתואר מאז שמייקל ג'ורדן פרש. אם אתם מחפשים סיבה אחת למה קליבלנד תזכה באליפות, הסיבה היא לברון ג'יימס.
לברון ג'יימס יודע שהוא הגדול מכולם, זה היה ברור לו כבר בתיכון, כשהחליט שמספר החולצה שלו יהיה 23. הוא רק לא ידע שכל חייו המקצוענים הוא יצטרך להתמודד עם ההשוואות הבלתי פוסקות להוד עופפותו, ג'ורדן. הוא גם לא ידע שההשוואות האלו יפסיקו לצוץ כשיגיע שחקן אפילו יותר מרשים ומהפנט, הלא הוא סטפן קרי וההשוואה לג'ורדן פשוט תעבור אליו.
זה מעצבן את ג'יימס. מאוד. אפשר לראות את זה במשחק שלו. בנחישות, באגרסיביות וביכולת המשופרת בגיל 31 (אגב, את ה-MVP האחרון שלו לקח מייקל ג'ורדן בגיל 35. just saying). היה אפשר לראות כמה ג'יימס מביט מגבוה על קרי בראיון בו הגיב על הזכייה של הכוכב מאוקלנד ב-MVP. התגובה של קרי , שדרך אגב, קטן רק בשלוש וחצי שנים מלברון, לא איחרה לבוא.
ישנם סיבות רבות למה לברון לא יצליח לעמוד בהשוואה מול ג'ורדן, אבל אחת הסיבות העיקריות היא שלא היה לו את סקוטי פיפן לידו. כנראה שבגלל זה לברון עבר למיאמי, כדי להיות עם שחקנים מספיק גדולים כדי שלא הכל יהיה על הכתפיים שלו כמו שהיה בכל עונותיו בקליבלנד בקדנציה הראשונה. ואחרי שעונה שעברה הוא לחלוטין סחב לבדו את הקבוצה בסדרת הגמר, העונה אנחנו סוף סוף נראה האם הצוות המסייע של לברון באמת טוב, או שבאמת לא.
כנראה שלברון ג'יימס לא היה חוזר לעיר הולדתו אם קיירי ארווינג לא היה שם. לברון צוטט מספר פעמים כאומר שארווינג הוא הרכז הטוב בליגה. לא משנה אם זה נכון, העובדה היא שלברון מאמין בו, וזה מה שחשוב, בקבוצה שכל המשחק שלה מתרכז סביב הכוכב הגדול שלה. קיירי בהחלט מספק את הסחורה, אבל הוא ללא ספק יכול יותר. הם כנראה לא ישמרו אחד על השני כי הם לא השומרים הטובים בקבוצה, אבל ההשוואות ההתקפיות בין קרי לארווינג יחגגו בסדרת הגמר, כששניהם מוגדרים כשני השחקנים עם השליטה בכדור הטובה במשחק.
השחקן השלישי במשולש הקליבלנדאי הזה הוא קווין לאב, שעד היום לא ברור אם ההחלטה לשלוח עבורו את הבחירה מספר אחת בדראפט, אנדרו וויגינס, הייתה החלטה חכמה. לאב היה שחקן נהדר במינסוטה, והופיע באופן קבוע בעשרת המהלכים של היום, אבל אף פעם לא היה בפלייאוף לפני שהגיע לקליבלנד, ומאז הגעתו, הוא בעיקר לא עומד בציפיות. בפלייאוף הזה לעומת זאת הוא נהדר עם 2.9 שלשות במשחק ב-44 אחוז. הוא לא חוסם יותר מדי, לא שומר מדהים ולא לוקח הרבה ריבאונד התקפה (בשביל זה יש את טריסטן תומפסון), אבל לקלוע שלשות הוא יודע, וכשרוב הפוקוס ההגנתי של הווריורס יהיה על לברון וארווינג (וג'יי אר סמית'), הוא ייקבל הרבה מבטים פנויים מהפינה ואם יקלע באחוזים גבוהים, קליבלנד תהיה במשחק כדי לתת ללברון את האפשרות לנצח אותו.
לקליבלנד כרגע יש את ההזדמנות הטובה ביותר שהייתה להם לשבור את המנחוס בן ה-52 שנה (בכל ענפי הספורט בקליבלנד) ולקחת סוף סוף אליפות. הכימיה בקבוצה חזקה מאוד (הרבה בזכות המאמן טיירון לו. כן, כן, עוכר ישראל), המנהיגים של הקבוצה בפוקוס, השחקנים המשלימים נותנים תפוקה נהדרת (כולל ריצ'רד ג'פרסון וצ'נינג פריי הקשישים שהגיעו כמו משמים בקיץ האחרון), ואולי הכי חשוב – לברון נראה בשיא המשחק שלו וקיבל המון מנוחה בפלייאוף הזה.
אם תשאלו אותי איך תגמר הסדרה, לא יודע אם אוכל להמר על המנצחת, אבל כן אהמר על סדרה מלאה של שבעה משחקים, על הארכה פה ושם, כמה סלי ניצחון, המון המון שלשות, רייטינג גבוה והרבה לילות לבנים בשבילי. ולגבי הויכוח הבלתי נגמר, לפחות אחרי שהסדרה תגמר, נוכל לדעת מי באמת השחקן המשמעותי ביותר בליגה ואת מי צריך להשוות לג'ורדן.
