לא מוותר לרגע: הרנסנס האמיץ והמוצלח של אנדרטייקר
עדו דבורה 26 במאי 2020
ענפים נוספים
1 דק׳ קריאה
"כישרון הוא בגדר מזל. הדבר החשוב ביותר בחיים הוא אומץ".
את המשפט מעורר ההשראה הזה, אמר וודי אלן בסרטו הנודע "מנהטן", אחד מהסרטים היומרניים והאהובים בתולדות הקולנוע האמריקאי והעולמי כאחד. סך הכל, קשה לפספס את האמירה אשר באה כאן לידי ביטוי – כישרון הוא דבר כמעט סובייקטיבי באיזשהו מקום. אדם יכול להיחשב כישרוני בעיני אחד וחסר כישרון בעיני אחר. מה שחשוב באמת, הוא האומץ להביא את הכישרון לידי ביטוי. והדוגמה הכי טובה לכך היא מארק קאלווי, אשר ידוע בשם דמות ההיאבקות האמיצה שלו, אנדרטייקר.
אנדרטייקר, או בשמו בעברית "הקברן" הוא אחת מהדמויות האייקוניות והאהובות בכל עולם ההיאבקות הבידורית מאז ומעולם. סמל תרבות שיצא מגבולות הז'אנר שלו שנים רבות לפני שהיה נהוג שהדבר יקרה בעולם ההיאבקות ובייחוד במסגרת ה-WWE. ואולם, במבט לאחור ניתן לקבוע בצורה חד משמעית כי דמותו של קאלווי היא זו שביססה את הארגון כסמל לתרבות באמריקה ומחוצה לה, לטוב ולרע.
דמותו השטנית, על גבול הקולנועית של קאלווי, עוררה פחד בלבבותיהם של מעריצים צעירים ובייחוד ילדים אשר נמשכו אליו כמו עש לאור מתוך סקרנות, מה שגם הצדיק את הרחבת סיפור הרקע של הדמות והפיכתה ל"סיניסטרית" ועמוקה מול הדמויות השגרתיות והשונות שנכתבו במהלך שנות התשעים ומוקדם יותר במסגרת ה-WWE.
הקברן מצליח לייצר אמון מול הקהל כפי שלא היה כדוגמתו. כל אחת מהופעותיו על המסך הרגישו סוריאליסטיות, דמותו הצליחה לייצר את התחושה כי היא נלקחה מתוך סרט קולנוע מסתורי ומלא באימה. דוגמה מצוינת לכך היא קרב "קבור בחיים" אותו ביצע במהלך 1996 מול המתאבק מיק פולי. שם, נאלצו כמעט 12 מתאבקים שונים על מנת להכריע את הקברן ובאופן אירוני, לקבור אותו. עד שכמובן ידו יצאה מן הקבר והרתיעה את כל יושבי האולם והצופים בטלוויזיה באותו האירוע הנודע. כמו סצנה מתוך סרט.
ואולם, היום בעידן האינטרנט המושג החשוב ביותר בעולם ההיאבקות הבידורית, בו מתעסקים באופן יומיומי בגילום של דמויות שונות ולא ריאליסטיות, נשחק הגבול החשוב ביותר בעולם העצום הזה – הקייפאב. שמירה על הדמות בכל הזדמנות. כאשר לקאלווי, אשר עומד מאחורי דמותו של הקברן, פתאום יש עמוד אינסטגרם בו הוא חושף תמונות עם אשתו למשל – הגבול הזה מיטשטש וגורם למעריצים רבים להטיל ספק באמון דמותו של הקברן.
נקודת האל חזור עבור חייו של קאלווי הייתה שנת 2017. לאחר הקרב המפורסם מול ברוק לסנר שלוש שנים קודם לכן. הוא פגש בקרב המרכזי של האירוע החשוב ביותר של ה-WWE, רסלמניה, לעיניי עשרות מיליוני אנשים, את הכוכב הגדול ביותר של הארגון באותה העת, רומן ריינס. לאחר קרב של עשרים דקות בו הוא חווה פציעה ולא הצליח לעמוד בקצב, הוא הוכנע בידי ריינס ופרש. קרב הפרישה שלו היה רע מאוד, אך זה לא פגע בכבוד העצום שקיבל מהקהל באולם וברחבי העולים, שהוקירו את השריד האחרון לתקופת הדמויות הסוריאליסטיות אי שם לפני שלושים שנים.
קאלווי ידע כי הוא מסוגל לספק יותר. והוא בחר את הבחירה האולטימטיבית עבור הדמות אותה הוא מגלם, את הבחירה האמיצה ביותר – לאמץ את העידן הטכנולוגי. במקום לאמץ את דמותו הקולנועית, הוא ברא אותה מחדש. הוא שב לדמותו משנות האלפיים, בנה את עצמו מחדש והפך לדמות סינסטריילית במסגרת המציאות. יש לו אישה, יש לו משפחה – אבל הוא הקברן. ואת זה, אף אחד לא יקח ממנו.
הקרב שבו הדמות נחנכה מחדש היה מול איי ג'יי סטיילס, מגדולי המתאבקים בכל הזמנים, ברסלמניה לעיני עשרות מיליוני אנשים, כפי שאירע לפני שלוש שנים. אמנם במסגרת הקורונה וללא קהל, אך דווקא הדבר הזה שיחק לטובתם של ראשי ה-WWE, אשר הצליחו לייצר קרב ייחודי ומרענן באמצעות כלים קולנועיים שבראו מחדש את דמותו של הקברן. והתוצאה? שימור האווירה הקולנועית של דמותו. עם המון אומץ, לא מעט כישרון, ודמות אחת שהפכה לאייקון גדול יותר מהספורט הבידורי בו היא מופיעה מלכתחילה.
