התאריך – הראשון בספטמבר 1980. המקום – מספר קילומטרים סמוך לת'אנדר ביי, אונטריו שבקנדה. אצן בן 22 העונה לשם טרי פוקס, שהתחיל לרוץ פחות משנה קודם לכן לאורך קנדה מפסיק את ריצתו בשל כאבים עזים בכל הגוף, אך במיוחד בחזה. בבית החולים, אליו פונה טרי במהירות, מתגלה כי הוא חולה במס' סוגי סרטן, חלקם לא ידועים, המונעים ממנו להשלים את משימתו. אותו טרי, שתיכף תשמעו את סיפורו ותבינו מדוע הוא החליט לעשות את מה שעשה, מתחייב להשלים את הריצה ברגע שיחלים. אך ההחלמה המיוחלת לעולם לא קרתה, ושלושה חודשים לאחר מכן טרי נכנע למחלה, ומת. אז מי היה טרי? ולמה הוא רץ לאורך כל קנדה? על השאלות הללו ננסה לענות בכתבה שלפניכם.
סיפורנו מתחיל בוויניפג, מניטובה שבקנדה. שם בבוקר קיצי, ה-28 ביולי 1958 נולד טרי, אחד שנועד לגדולות על אף שעדיין לא ידע את זה. בגיל 10 הוריו החליטו להגר אל קולומביה הבריטית, ושם טרי גילה את כשרונו הספורטיבי הרב. בבית ספרו שיחק טרי בייסבול, כדורגל, רוגבי וכדורסל. ועל אף שלא היה גבוה במיוחד, וממש לא הצטיין בענף, את הכדור הכתום הוא אהב יותר מכל.
בעקבות רצונו הרב לשחק כדורסל, נרשם טרי לנבחרת הכדורסל של חטיבת הביניים בה למד. אך שם הוא לא נחל הצלחה גדולה. מי שזיהה את הפוטנציאל האתלטי של פוקס היה המורה שלו לספורט, שעודד אותו להתנסות בריצה למרחקים ארוכים. על אף חוסר החיבה הבולט של טרי לאתלטיקה, הוא החליט להמשיך לרוץ מתוך כבוד רב אותו רכש לאותו המורה, אך בו זמנית המשיך להשקיע את רוב מאמציו בכדורסל.
בתיכון הפוטנציאל (הלא רב) שהיה לטרי סוף סוף התממש. הוא נכנס כשחקן חמישייה כבר החל מכיתה י', תוך שהוא מוביל את תיכונו המקומי להישגים נאים. ובכיתה י"ב הוא כבר זכה בפרס "אתלט השנה". טרי החליט למנף את הישגיו, ונרשם ללימודי קינסיולוגיה וחינוך גופני באונ' סימור פרייזר.
באחת מהחופשות הסמסטריאליות באונ' נסע פוקס ברכבו אל עבר ביתו. כשהגיע לגשר הכניסה לעיר בה הוא גר איבד שליטה על רכבו, ועשה תאונה עם טנדר שהיה בסביבה. הרכב עצמו נהרס כליל בעוד שפוקס יצא "רק" עם שריטה עמוקה בברכו הימנית. טרי שקל לפנות לטיפול רפואי אך עונת הכדורסל הגיעה, והוא שכח מהמקרה.
אבל, הכאבים בברכו של פוקס התגברו, והתדירות בה הוא חש אותם הלכה וגברה. ובסופו של דבר, לאחר בדיקה מקיפה שנערכה לו בבית החולים, התגלה אצלו סרטן אלים הנקרא אוסטאוסארקומה.
כל רגלו הימנית של פוקס נכרתה כחלק מהטיפול במחלה, והוא עבר במשך שישה עשר חודשים טיפולי כימותרפיה. במהלך שהותו בבית החולים ראה טרי עשרות, אם לא מאות מקרי מוות שהתרחשו כתוצאה ממחלת הסרטן. והמראות הקשים גרמו לטרי להתעניין יותר ויותר במקור ובדרכי טיפול כנגד המחלה, ולהקדיש את זמנו למחקר.
במהלך הטיפול הכימי שעבר טרי הוא התנסה בכדורסל בכסאות גלגלים, שם כמובן הצטיין והתבלט מעל שאר השחקנים. פוקס זכה עם קבוצתו בשלוש אליפויות וב-1980 נבחר פוקס לספורטאי מצטיין ע"י התאחדות כדורסל הנכים.
אבל, כדורסל בכסאות גלגלים הוא ממש לא הסיפור הגדול של פוקס. ההישג האמיתי שלו התחיל אי שם ב-1979. באותה שנה, לאחר שפוקס שאב השראה מדיק טראום, הוא התחרה במרתון פרינס ג'ורג'. על אף שחצה את קו הסיום 10 דק' לאחר המתחרה "הרגיל" האחרון, כולם ידעו מי ניצח באותו המרתון. אבל, באותה הריצה טרי הבין שהמטרה שלו הרבה יותר גדולה (וארוכה) מאשר ריצת מרתון אחת. ובעוד סיפר למשפחתו כי המטרה שלו היא לרוץ את מרתון ניו יורק, הוא החליט לעשות מעשה עם תעוזה רבה יותר.
באוקטובר 1979, שלושה חודשים לאחר מרתון פרינס ג'ורג', שלח פוקס מכתב רשמי לאגודה הקנדית בה חשף את כוונתו. פוקס התכוון לרוץ לאורכה של כל מדינת קנדה. כשהמטרה הייתה לאסוף 24 מיליון דולרים שיכוונו אל חקר מחלת הסרטן, דולר אחד לכל אזרח קנדי. ראשי האגודה, לעומת פוקס, לא ממש התלהבו מהרעיון. אך התחייבו לתמוך בו במידה ואכן יצליח לשכנע ספונסרים אשר יתמכו בריצתו.
בסופו של דבר, לאחר בדיקה מעמקה ובירור עם כל חברה וחברה הספונסרים של פוקס היו אדידס, פורד ואימפריאל אויל. הן נבחרו משום שהן החברות היחידות שלא הביעו אף עניין ברווח מגיוס התרומות אשר פוקס תכנן להשיג. וב-12 באפריל 1980, החל פוקס בריצתו.
הוא התחיל בסט. ג'ונס ניו פאונדלנד, ותכנן לסיים את הריצה בויקטוריה, בקולומביה הבריטית. כש-8,000 קילומטרים מפרידים בינו לבין היעד. הריצה עצמה אופיינה בצליעה קשה ברוב הזמן, פוקס רץ בקצב של 40 ק"מ ביום, וניכר היה שרגלו התותבת הימנית לא יכולה לעמוד בעומס לאורך זמן.
אם נתוני הפתיחה של פוקס לא היו לטובתו, הרי שמזג האוויר גם כן לא הוסיף בעניין. הוא נתקל בגשמים, שלגים ורוחות עזות. והמאמצים שהשקיע העיבו על בריאותו וגרמו לחבריו ובני משפחתו לדאוג לו. המקרה הזכור ביותר מאותו המירוץ היה המקרה בו פוקס וחברו הטוב, דאג אלוורד השתמשו באחיו הצעיר של טרי, דארל כמתווך לאחר חילוקי דעות קשים ביניהם.
אבל, מזג האוויר החורפי חלף, וטרי המשיך בריצתו. אולם, איסוף התרומות לא התרחש בצורה בה רצה טרי. מעטים היו האנשים אשר אכן תרמו לריצתו, ונראה היה שכדאי לאצן ולאישיות המדהימה הזו לוותר. אלא שאז, טרי הגיע לפורט באסקס. ושם, כל 10,000 תושבי העיירה חיכו לו עם צ'ק על סך עשרת אלפים דולרים.
לאחר שהשלים שליש ממטרתו, נח פוקס במונטריאול לכמה ימים. את אותם הימים ניצל פוקס לראיונות, הרצאות ומנוחה בעיקר. במקביל, מס' כתבי עת ומגזינים ביקרו את גישתו של טרי, ואחד מהם אף טען כי הוא מתעלל במשפחתו ובחבריו הקרובים בכך שהוא מקיים את הריצה הזו.
האצן מעורר ההשראה לא הקשיב כמובן לביקורות, והמשיך בריצתו. הדובדבן שבקצפת חיכה לפוקס בטורונטו. שם חיכה לו קהל עצום שעטף אותו באהבה. הוא קיבל ליווי צמוד מהמשטרה, חולצת אולסטאר של שחקן ההוקי המפורסם דארל סיטלר וצ'ק על סך 25,000$ מבובי אור.
הקיץ הגיע, וטרי כבר החל להיאבק בחום הקנדי. פוקס החל לסבול מפצעים מוגלתיים בגדם, שבר בשוקית, שברי מאמץ ותשישות. הדבר הוביל לשימוש מוגבר במשככי כאבים תוך דחיית כל פנייה לטיפול רפואי.
ב-1 בספטמבר, 138 ימים לאחר שהחל בריצתו, הפסיק טרי לרוץ עקב לחצים מוגברים בחזה. 5,373 קילומטרים עבר טרי, 40 ק"מ בכל יום, אך בסופו של דבר הוא נכנע לגופו. למחרת כינס פוקס מסיבת עיתונאים, בה הודיע תוך שהוא ממרר בבכי כי הסרטן חזר ופקד אותו. אבל, הוא לא הכריז על סיום "מרתון התקווה", והוא הבטיח כי ימשיך מאותה הנק' בה עצר ברגע בו יחלים.
כמה ימים חלפו, ורשת הטלוויזיה הקנדית ערכה ערב התרמה גרנדיוזי על מנת לעזור ולגייס את כל אותם הכספים שטרי לא הספיק. עד אותו ערב נאספו 1.7 מיליון דולרים למען המטרה, ולאחר אותו הערב היו בקופת האירוע לא פחות מ-10.5 מיליון דולרים. כשאנשים מכל רחבי העולם תורמים למען טרי, וחולקים כבוד לאצן שחלה בפעם השנייה במחלה בה הוא מנסה להילחם.
בסופו של דבר, כל הטיפולים, וכל המאבק של טרי לא עזרו. וב-28 ביוני 1981, נפטר פוקס לאחר מלחמה ממושכת בסרטן. טרי זכה באות העיטור הגבוה ביותר המוענק בקנדה, ונכנס אל היכל התהילה של הספורט, אך את מרתון התקווה מעולם לא הצליח להשלים. לפי צוואתו של טרי, לקח אחיו בקבוק מים אותו מילא טרי במימי האוקיינוס האטלנטי ביום התחלת המרתון, ושפך את תוכנו לאוקיינוס השקט בקולומביה הבריטית. בדיוק כפי שהתכוון טרי לעשות.
טרי פוקס: ה-28 ביולי 1958 – ה-28 ביוני 1981. יהי זכרו ברוך.
